יצא שקראתי בזה אחר זה שני ספרי פנטזיה שהמוקד שלהם הוא אֵלים: "האלים משתוללים" של מארי פיליפס ו"מת ברובו" של מקס גלדסטון. אני אסקור אותם זה מול זה כדי לפתוח פה דיון קצת יותר מעמיק על העניין הזה של אלים בספרי פנטזיה.
מת ברובו VS האלים משתוללים
לכאורה שני הספרים האלה הם שונים לחלוטין. "האלים משתוללים" הוא ספר הומוריסטי, קליל וגס למדי, שבו מתוארים חייהם של אלי האולימפוס היווני בלונדון של היום. כל האלים מתגוררים יחד בדירה לונדונית עתיקה ומזוהמת, כשיכולותיהם האדירות באות לידי ביטוי במקצועות עלובים ואף מביכים, וזה כי הם אנכרוניסטיים, ושייכים לעבר הרחוק. הספר עוקץ את האלים כל הזמן, מכל הכיוונים. זה הגעשמאקט שלו.
לעומת זאת "מת ברובו" בורא עולם אחר לחלוטין, והאלים שקיימים בו הם אלים מקומיים. קוס שלהבת-התמיד הוא האל המקומי של העיר אלט קולומב, מה שמתכתב הרבה יותר עם תקופת המקרא, לפני שבא אלכסנדר מוקדון וערבב את אלי העולם זה בזה. בתקופה ההיא אל היה משויך לעיר, לארץ מסוימת. זה גם אופיו של האל של מקס גלדסטון.
האלים של "מת ברובו" הם לא סתם דמויות גרוטסקיות. להפך: גלדסטון בונה עולם משוכלל, מוקפד ומקורי מאוד שבו האלים הם בעצם מנוע רב כוח, סוג של אנרגיה שמזינה ושומרת על העיר כולה. המקדש של קוס שלהבת התמיד הוא מרכז ענק מלא גלגלי שיניים, דוודים ובוכנות שבאמצעותן מומר הכוח האלוהי לשימושים הפשוטים של העיר.
בכלל, העולם של "מת ברובו" אינו מתמקד רק באלים. הקסם שם (בספר הוא נקרא "אומנות") נוצר בעיקר מכוחם המשותף של בני אדם רבים. לכן כאשר קוס שלהבת-התמיד מת, לאנשי האומנות יש תשובה – ניתן להחליף אותו במודל אחר, שיתפקד לא פחות טוב. בעיר אלט קולומב הייתה פעם אלה נוספת שהוחלפה ב"צדק", ארגון עוצמתי מאוד השואב את כטוחו מכל אחד מחבריו. בעולם הזה כל אדם מחזיק כמות מסוימת של חומר נשמה, שהוא בעצם כוח, וכשמצרפים את הכוח של אנשים רבים זה לזה – נוצרת עוצמה.
אז שני הספרים עוסקים באלים, ואני מודה שאת האלים משתוללים קל יותר לקרוא. זה ספר בידורי, פופולרי. צריך לעבוד פחות קשה כדי לקלוט מה הולך שם כי הוא מתרחש בעולם שלנו, ורק מוסיף לו את האלמנט האולימפוסי. קצת כמו פרסי ג'קסון מהבחינה הזאת. זה יושב על פורמולה לספר מוצלח שכבר כתבתי עליה בעבר – שַלב את העולם הפנטסטי בעולם היומיומי והמוכר.
לעומת זאת "מת ברובו" מאתגר יותר, וגם קשה להבנה. העלילה אינה קולחת ואינה גאונית, אלא סבירה לכל היותר. הדמויות אינן מרשימות ואינן נחרתות בזיכרון. אבל העולם הפנטסטי! זהו ספר מונחה עולם: תוך כדי קריאה אתה לומד להכיר את העולם שיצר גלדסטון, וזהו עולם מקורי, מרשים וקוהרנטי יותר מכל ספר פנטזיה אחר שקראתי כמעט. בכך הוא עולה אפילו על שר הטבעות ועל הארי פוטר (שאני מאוד אוהב), ומשתווים אליו רק טרילוגיית ברטימאוס של ג'ונתן סטראוד, הערפילאים של והטרילוגיות השונות של רובין הוב האגדית (הרואים למרחק, שליחותו של ליצן, פיץ והליצן, סוחרי הספינות החיות).
ננסח זאת כך: את "האלים משתוללים" היה לי נוח יותר לקרוא, אבל אני לא שמח במיוחד שקראתי. את מת ברובו היה לי קשה לקרוא, אבל אני לא אשכח אותו כנראה אף פעם, וכנראה יהיו לו השלכות על היצירה שלי עצמי.
איך אני כיהודי דתי מסתדר עם ספרי פנטזיה על "אלים"?
המעניין הוא ששני הספרים מביעים רעיון זהה לגבי אלים: לטענתם, הכוח של האלים מגיע מן המאמינים בהם. יש לאמונה של הרבה אנשים כוח ליצור משהו. המוטיב הזה עומד בבסיס העולם של "מת ברובו" (שמבדיל בין כל מיני סוגים של התאחדות אנושית המפיקה כוח, כשאלים הם רק אחד מהם), וגם בבסיס "האלים משתוללים". במינו האלים חלשים כי איש אינו מאמין בהם עוד.
התובנה הזאת כמובן סותרת את התחושה הטבעית של כל מאמין באשר הוא, שחווה את מושא אמונתו כמשהו קיים, שהוא בטל אליו. האמונה אינה יוצרת את מושא אמונתו. אני אישית, כיהודי מאמין, דווקא אוהב את הגישה הזאת. נדמה לי שאמונה מבחינות רבות עובדת ככה. מה שממחיש את הדברים היטב זאת תורת הקוונטים שמראה שיש מצבים שבהם המודעות של האדם משפיעה על המציאות האובייקטיבית כביכול. ומה באמת קורה כאשר אנשים רבים מאוחדים במודעותם למשהו? לא נראה לי מופרך שהוא נוצר במידה מסוימת. אז אלים הם סוג של אלטר אגו של האדם, הכוח של הציבור, השווה יותר מסך חלקיו. ייתכן שבמסורת שלנו הדבר הזה מכונה "שרי האומות", וכך יש לנו שרו של עשיו, שרה של מצרים, ועוד. גם עם ישראל ככלל מתואר כישות שמעבר לסך האנשים הפרטיים בעם, ישות שיש לה כוח רב יותר מלכל אדם פרטי כשלעצמו – כנסת ישראל. ההבנה שאלים נוצרים מקיבוצם של בני אדם מקטינה אותם ולא מגדילה אותם לדעתי, הופכת אותם למובָנים. הבנת המכניקה של האלים היא אדרבה – מפתח להבנת העולם העתיק שבו עבודה זרה הייתה עניין משמעותי וחזק מאוד, מפתח ששוברו בצידו. יש בו כדי להסביר מדוע בני אדם השתוקקו כל כך לאלים (כי האלים הם התגלמות העוצמה שבני אנוש מסוגלים להשיג כשהם מתקבצים) ולצד זאת יש בו כדי להסביר את ההתעקשות של היהדות לכפור בכל האלילים עלי אדמות.
יותר מזה, עצם העובדה שהעולם בנוי כך היא עצמה מניחה שהעולם אינו חומר, אלא להפך, מה שמוביל בקו די ישיר לאמונה באלוהים במובן מאוד יסודי, לא כסבא זקן שמחלק סוכריות, אלא כמהות החיים. האלים הקטנים שבהם אנחנו מאמינים – זאוס, אפולו, קומוניזם, פרוגרס – הם אלים שנוצרים מאתינו. אבל הסביבה המאפשרת לנו ליצור אלים באמצעות אמונתנו – היא סביבה אלוהית.
ההבנה שאלים הם תוצר של המין האנושי ולא יוצריו מכוננת הבדל ענק בין הקב"ה לבינם. זה ההבדל שהנביאים מרבים לתאר למשל בפסוק "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" (הושע יד).
סיכום
בקצור, אין לי בעיה לדבר על אלים. התנ"ך מתייחס לאלים כאל כוחות קיימים באין ספור מקומות, "מי כמוכה באלים ה'" למשל, כלומר יש אלים, אלא שאמונת הייחוד עניינה שהאלים הללו הם כלום ושום דבר לעומת האל הגדול האחד. הם בכלל לא על אותה סקאלה. גם הרמב"ם מתאר את העבודה זרה כתהליך שבו בני האדם הכירו באלוה אחד עליון, אבל סגדו לכוחות שתחתיו, כוחות שגם הם ידעו שהם תחתיו. האם יש להתכחש לכוחות האלה? לא יותר משיש להתכחש לכך שלהוריקן יש כוח לשבר בתים וערים ושהים הוא דבר ענק ונורא. יש איתני טבע ויש גם איתני טבע אנושיים. הבורא שאנו מאמינים בו הוא בכלל לא בקטגוריה שלהם.
