טרילוגיית החוק הראשון מאת יו אברקרומבי כוללת את הספרים (ששמותיהם מתחרים זה בזה במוזרותם) "הלהב עצמו", "טרם עלותם לגרדום", ו"טיעונם האחרון של מלכים". השמות המשונים מבטיחים עלילה מקורית ושונה. כך מבטיחה גם הכריכה האחורית. האם אברקרומבי מקיים את ההבטחה הזאת?
החוק הראשון – טרילוגיה מוכוונת דמויות
מודה: לקח לי זמן להיכנס לעלילה של הטרילוגיה הזאת. בפרקים הראשונים הייתי צריך לשכנע את עצמי לא להפסיק. אברקרומבי לא הצליח להתחיל את הספר באופן שלוקח בשבי את הקוראים כבר מהשורות הראשונות.
עם הזמן כן נכנסתי פנימה והתחלתי להבין מי נגד מי. ואז כבר לא יכולתי להתנתק, וגמעתי את שלושת הספרים בקוצר רוח.
העלילה לא גאונית. אין יותר מדיי תעלומות שבאות על פתרונן. אין ניצוץ מדהים של גילוי. מה שכן יש אלו דמויות מרתקות, עגולות ומפותחות מאוד. זה ספר מוכוון דמויות. אבל לא רק דמויות.
כולם על הגלגל
מעבר לדמויות הנהדרות, טרילוגיית החוק הראשון מפתחת תזה. תזה שאני לא בטוח בכלל שמצאה חן בעיניי. אבל שרדתי בשביל לספר.
לאברקרומבי יש קטע לא להשאיר אף אדם בספר כראוי לחיבה. למה אני מתכוון? בדרך כלל, כשאנחנו קוראים אנחנו מחפשים בספר את הדמות להזדהות איתה ולתמוך בה. אם מדובר בהארי פוטר למשל, זה יכול להיות הארי, הרמיוני, דמבלדור, לופין – באמת יש שם שפע של דמויות שאפשר לאהוד.
אברקרומבי לא משאיר לך ולו אחת לרפואה.
את מי אפשר לחבב שם, תגידו? את לוגן הרוצח? את גלוקטה, האנקוויזיטור הנכה, שמענה ורוצח חפים מפשע בלי להניד עפעף? את ג'זאל היהיר והטיפש? או אולי את פרו המטורפת?
הדמויות הולכות ומקבלות נפח וצבע, והן אינן דומות לשום דבר שפגשתם. אברקומבי הוא אומן של דמויות. אבל הוא ממש אובססיבי לזה שלא תהיה אף דמות ששייכת "לטובים".
בספר הראשון נתליתי בבאיאז. הנה, אדם אמיץ, ישר, יודע כל. ראשון המאגים. חשבתי שהוא "הטוב". אבל בספר השני ובמיוחד בשלישי מוסריותו של באיאז הלכה והתערערה, או מדויק יותר – התגלה שמוסריותו הייתה מפוקפקת לאורך כל הדרך – עד שלבסוף התברר שגם הוא אינו אלא פושע תאב כוח, רק בקנה מידה גדול יותר. סליחה על הספוילר.
ומצד שני, החוק הראשון מכרכר סביבך ללא הרף כדי שתרחוש חיבה לאנשים הרעים דווקא. מי היה מאמין שרוצח חסר לב כמו דאו השחור ירכוש את הערכתי? שאישה קשת לב ורצחנית כמו פרו תהיה בסוף הדמות הכי חיובית בספר? זה הזוי. אבל ככה אברקרומבי בונה את זה.
ולמרבה האירוניה לאדם הגרוע מכולם, לכאורה, גלוקטה, לו מעניק אברקרומבי את הסוף המתוק מכולם, ולא על דרך "מדוע דרך רשעים צלחה". הרושם שקיבלתי הוא שגלוקטה הוא הטיפוס החביב ביותר על הסופר לכל אורך הספר.
מצעד ההיפוכים הסרקסטי הזה הוא לדעתי מכוון והוא המסר העיקרי של הספר הזה: הגבולות בין טוב ורע מטושטשים לחלוטין, כולנו גם זה וגם זה. הדמות האמינה היחידה בספר, זו שניתן לצפות מה תעשה, היא דמותו של שכיר החרב ניקומו קוסקה, שמודה בפה מלא שהוא יחליף נאמנות בלי להניד עפעף ברגע שישלמו לו יותר. דומה שאברקרומבי רואה בתאוות הבצע את המניע האמין ביותר לפעולותיהם של בני אדם.
החוק הראשון VS הארי פוטר
האמת? אני לא אוהב את זה. לא מבחינה ספרותית ולא מבחינת האמת. דוגמה מצויינת לספר שיודע לתאר מורכבות אנושית, ועדיין להבדיל באופן חד בין טוב לרע – זה הארי פוטר. כתבתי בעבר על העולם החד שמשתקף בהארי פוטר, עולם שיש בו טוב ורע ושזה במידה מסוימת סוד קסמו. ג'יי קיי רולינג בראה את העולם הזה, ובתוכו יצרה שלל דמויות מורכבות מאוד: דמבלדור אינו מושלם, סנייפ מתגלה כאדם הרואי, בסלגהורן יש משהו מפוקפק, אוליבנדר אינו מפוענח, קסנופיליוס לאבגוד החיובי מוכן להסגיר את הארי פוטר, ומצד שני אפילו לוציוס ונרקיסה מאלפוי מתגלים ברגע האחרון בשביב של אנושיות. הדמויות כולן רוקדות על החבל המתוח בין טוב לרע, אבל אצל רולינג ברור איפה נמצא כל צד.
בטרילוגיית "החוק הראשון" הרבה פחות. יש הרבה מאוד טשטוש באמצע ומעט מאוד קצוות. איך אברקרומבי הצליח לגרום לי לאהוד את גלוקטה, איש שגרם סבל נורא בלי להסס לעשרות אנשים? בזכות זה שאני מרחם על הנכות שלו? הוא מטהר את השרצים, העולם שלו מופרע, עולם שבו אין דין ואין דיין, וזה פחות מוצא חן בעיניי אישית. אבל המשחק הזה מאתגר את החשיבה, מאתגר כל הזמן את המוסר, וזה דווקא פחות רע.
האלסטיות של המוסר
בקיצור, החוויה המעניינת בקריאת הטרילוגיה הזאת הייתה מתיחת הגבולות של המוסר האנושי. האלסטיות הזאת של המוסר, שתוך כדי קריאה ממש חוויתי אות, היא חוויה די חשובה ומעוררת הרבה מחשבות נוגות על התיאוריות המקובלות היום, שניתן לסמוך על המוסר האנושי שיש למין האנושי באופן בסיסי. לצער הלב אלמנטים רבים במוסר הם תלויי תרבות וסביבה. זו הנחה שאנשים דתיים מכל הדתות אוהבים לטעון, כי היא מחזקת את הצורך בדת ברורה וחד משמעית, אבל גם אדם שאינו דתי צריך לפקוח את העיניים ולהודות שיש בה הרבה מן האמת.
ומי שלא מאמין – שיקרא את "החוק הראשון".
