למה יש קמץ ופתח בעברית? שיאחדו אותם כבר! הסבר מקיף

מתי שמים קמץ ומתי פתח? מה בכלל ההבדל בין קמץ לפתח?

אפילו ילדים בני שש מבחינים בחטוטרת הזאת של העברית: שני סימני ניקוד בעלי משמעות זהה. כל מורה בכיתה א' שומעת את השאלה הזאת מתינוקות תמימים של בית רבן, שהחלב עוד לא יבש על שפתיהם: "המורה, מה ההבדל בין קמץ לפתח? קוראים אותם אותו הדבר, אז למה צריך את שניהם?"

העילויים שבחבורה מגדילים לשאול: "מתי שמים קמץ ומתי פתח? לפי מה את מחליטה, המורה?"

ברוב המקרים המורה תגמגם משהו בתשובה, על פי רוב משהו בסגנון של "שאלה מקסימה, חמוד" במקרה הטוב או "יו, הנה ציפור!" במקרה הפחות טוב. אם היא קמה בבוקר במצב רוח ממש רע היא עשויה אפילו להתעצבן על הדרדק על שהוא מעמיד בסימן שאלה את ידיעותיה בתחום שאותו היא מלמדת.

האמת היא שהשאלה מדוע יש לנו בעברית גם קמץ וגם פתח היא בהחלט שאלה מקסימה, והתשובה עליה עשויה לערער אתכם, אם העברית יקרה לליבכם. שנתחיל?

למה יש קמץ ופתח בעברית?

התשובה פשוטה ומתבקשת: כי את שני סימני הניקוד האלה, הקמץ והפתח, הוגים באופן שונה זה מזה. לא כולנו – חלק קטן מאיתנו. ובעבר הרחוק – כנראה רובנו.
הקמץ המצוי בניקוד שבידינו מסמל, במקור, תנועת o ולא תנועת a. הפתח לבדו הוא שמסמל את תנועת a. ההגייה הזאת של הקמץ, כ-o, נפוצה עד היום בקרב החרדים האשכנזים וגם בקרב התימנים. במקום ובזמן שבהם הועלה הניקוד שלנו על הכתב, זו הייתה ההגייה, וממילא ברור מדוע יש גם קמץ וגם פתח. כשם שיש קמץ וצירה, כי הם מבטאים תנועות שונות, כך יש קמץ ופתח – כי הם מבטאים תנועות שונות.

למה קוראים לקמץ – קמץ ולפתח – פתח?

האמת היא שזהו מקור שמותיהם של שני סימני הניקוד האלה: הפתח מציין פתיחה מלאה של הפה, כיאה לתנועת a. לעומת זאת הקמץ,, שהוא בעצם o, דורש מאיתנו לקמות מעט את הפה כדי להגות אותו. לכן הוא נקרא קמץ.
במסורת ניקוד אחרת, הבבלית, שעליה נדבר עוד מעט, שמו של הקמץ הוא "מיקפץ פומא" (לקפוץ את הפה) ושמו של הפתח הוא "מיפתח פומא" (לפתוח את הפה). יש לכם את זה ביותר ברור? 

אבל אנחנו לא מבדילים בדיבור בין קמץ לפתח!

זה נכון. כיום ההגייה השולטת ברחוב הישראלי מבטאת את הקמץ ואת הפתח באופן זהה, כ-a. אפילו החרדים והתימנים הוגים כך את הקמץ ואת הפתח בדיבור היום יומי שלהם, ומשמרים את ההבדל רק בקריאה בתורה ובתפילה. ההגייה שלנו אינה טעות – אנחנו משמרים את מסורת ההגייה של עדות המזרח וצפון אפריקה.
לכן, מתבקש לשאול – מדוע איננו משמרים גם את סימני הניקוד של המסורת הזאת. הרי יש לשער שהקמץ והפתח סומנו בה באותו אופן בדיוק, ולמעשה לא היה כל הבדל ביניהם. מדוע סימני הניקוד שלנו משקפים מסורת אחת, ואילו ההגייה שלנו משקפת מסורת אחרת?  

זה, רבותיי, כבר סיפור ארוך.

שלוש מסורות ההגייה של העברית

הניקוד המצוי בידינו כיום הועלה על הכתב בטבריה במאה העשירית, בידי חכם המסורה אהרון בן אשר, בתוך כתר ארם צובא. הניקוד הזה היה תיעוד גרפי מדוקדק של האופן שבו קראו חכמי טבריה דאז בתנ"ך. דא עקא, שבאותה תקופה התקיימו בתפוצות ישראל שלושה ניבים של עברית: האחד היה אומנם הניב הטברני, השני היה נפוץ באזורים אחרים של ארץ ישראל, ולו נהוג לקרוא הניב הארצישראלי, ואילו השלישי היה נפוץ בבבל. לימים התגלגלו שלושת ניבי העברית הללו לאזורים אחרים בעולם: יהדות תימן משמרת עד היום את ההגייה הבבלית, יהדות ספרד והמזרח ממשיכה את ההגייה הארצישראלית, ואילו יהדות אשכנז מבוססת, לפחות בחלקה, על ההגייה הטברנית.

כל זה – מבחינת האופן שבו קראו יהודים בתורה. לעומת זאת סימני הניקוד הגרפיים שנוצרו בטבריה התפשטו בכל תפוצות ישראל.
למה זה קרה? ככל הנראה בשל המהימנות הרבה שהייתה לבעלי המסורה הטברנים. בעולם היהודי היה ידוע ומפורסם שהנוסח המדויק ביותר של המקרא מצוי בידי הטברנים, ועותקים של התנ"ך של בן אשר הגיעו כמעט לכל קהילה יהודית בעולם.

אבל יש לשים לב: התנ"ך הטברני התקבל בתפוצות לא בגלל הניקוד, אלא למרות הניקוד. היו לתנ"ך הטברני יתרונות רבים של דיוק בנוסח: בפסוקים, במילים ובהערות המסורה; גם הניקוד שבו התאפיין בדיוק רב, אבל כפי שכבר הבנתם היה בו חיסרון מובנה: הוא לא שיקף את ההגייה המקובלת של קהילות שקראו בתורה בהגייה בבלית או ארצישראלית.

אחד ההבדלים הבולטים ביותר היה בדיוק בנושא שבו אנחנו דנים: ההבדלים בין קמץ לפתח. כל הקהילות שהמשיכו את המסורת הארצישראלית הגו מאז ומתמיד את הקמץ ואת הפתח כ-a  אחיד ויחיד. כאשר הם קיבלו את התנ"ך הטברני, יש לשער שהם עטו עליו כמוצאי שלל רב ושמחו בו על דיוקו ויתרונותיו הרבים, אבל גם הרימו גבה על החלוקה בין קמץ לפתח, שלא הייתה נהירה להם כלל. לאחר התלבטות מסוימת הם החליטו לאמץ את התנ"ך הטברני אל ליבם, ולהתמודד עם מציאותם של סימני ניקוד מיותרים בדרך פשוטה מאוד: התעלמות. אחרי הכול, בסופו של דבר, את העברית המקראית אנחנו רק קוראים. איננו צריכים לכתוב בה. שני סימני ניקוד שנהגים באותו אופן אינם מהווים שום אתגר לקורא. קחו למשל את אותיות האלף בית העברי, שאותן לומדים כבר ילדים בגן. בהגייה הנפוצה כיום, האותיות ת' וט' נהגים באותו אופן. האם ראיתם דרדק שזה מפריע לו לקרוא? אני לא. הבעיות מתחילות כשהדרדק המדובר מתיימר גם לכתוב: כאן הוא מתחיל להתלבט: מיטה זה בט' או בת'? ואיך כותבים חתול? והיפופוטם?

אבל כאמור, את התנ"ך איננו כותבים אלא רק קוראים, ובאותה תקופה, באותם אזורים, יהודים לא התכוונו להשתמש בסימני הניקוד שהופיעו בתנ"ך לשם ניקוד טקסטים שהם עצמם כתבו. ממילא הנוהג הרווח היה לכתוב בעברית בכתיב מלא, חסר ניקוד – השאלה אם יש לנקד מילה מסוימת בפתח או בקמץ לא הטרידה איש מבחינה פרקטית.
כך בחרו רוב מכריע של קהילות ישראל להשתמש בגירסא הטברנית והמהימנה כל כך של המקרא, אף שייצגה הבדלים שלא היו קיימים בהגייתם.

הניקוד הטברני פורץ מן התנ"ך אל העולם הגדול

אלף שנים בערך עברו מאז התקבל הניקוד הטברני בתפוצות ישראל, והכול זרם למישרין. הטברנית שלטה בכתב, והקהילות שהגייה שלהן הייתה שונה – הסתדרו. כפי שהסברנו, היה קל להסתדר.

העניינים התחילו להתחמם רק כאשר אירע לשפה העברית הנס שלא קרה מעולם לשום שפה מלבדה: היא יצאה מן הספרים חזרה אל החיים.

עם תחיית הדיבור היומיומי בעברית, נוצר עד מהרה צורך לנקד טקסטים חדשים. בתחילה הצורך לא היה אילוץ, אלא אידיאולוגיה: הרעיון לחדש את העברית כשפת דיבור לא התחיל אצל אליעזר בן יהודה, אלא אצל משכילים – ציונים שקדמו לו בהרבה. הם הבינו שהתעוררות לאומית עברית צריכה לכלול התעוררות של השפה העברית העתיקה, והאזור הראשון שבו פעלו לטובת העניין לא היה שפת הדיבור (שנחשבה למבצר הכביר ביותר, היו שאמרו – לא אפשרי) אלא שפת העיתונים, השירה והספרות.

רובד השפה שהמשכילים ביקשו להחזיר היה העברית התנ"כית, שאותה ראו כמקור העברית. לפיכך, כאשר נכתבו בתקופה ההיא תכנים ספרותיים בעברית, הם גם נוקדו, ובדיוק באותה שיטה שבה נוקד המקרא. למען האמת, מכיוון שתנועת החייאת העברית פעלה בעיקר בארצות אירופה, הפער בין סימני הניקוד לעברית המדוברת היה קטן מלכתחילה (כאמור, רוב החוקרים סבורים שהגייה האשכנזית היא גלגול של הטברנית), אבל היה קיים במידה מסויימת גם אז. למשל, יהודי אשכנז לא הבדילו בין ד' דגושה לד' שאינה דגושה, ואת הדגש החזק לא הגו כלל – ואף על פי כן מחיי העברית נותרו נאמנים אליו במאת האחוזים. הם היו אחוזי התלהבות לקומם מחדש את שפת המקרא, ואם בניקוד המצוי בידיהם היו סימנים לכך שהשפה העתיקה הייתה מורכבת יותר – אדרבה. בין כך ובין כך הם לא דיברו עברית ביום יום, ולא היו סימנים לכך שהמילים שהם מנקדים בדבקות יתגלגלו גם ברחובות. האמת ניתנת להיאמר, שהם גם לא הכירו, כנראה שום שיטת ניקוד אחרת. את הניקוד הארצישראלי גילו חוקרים בגניזה הקהירית, והוא היה כה קטוע ובלתי עקבי שהיה קשה לבסס עליו משהו. הניקוד הבבלי עמד שריר ובריר וקיים בספריהם ובפיהם של יהודי בבל, אבל כאמור מחדשי העברית היו אירופאים, ואת יהדות תימן ומסורתה העשירה הם בקושי הכירו, אם בכלל.  

כך, את ספר הפרוזה "חיבת ציון" כתב אברהם מאפו בלשון המקרא, והוציאו מנוקד בטברנית. ביאליק, שלונסקי, רחל המשוררת – כולם הוציאו את שיריהם מנוקדים בטברנית. כך נתייסד הנוהג לנקד כל טקסט חילוני בעל משקל על פי תבנית הניקוד של המקרא.

תחילת הדיסוננס בין הדיבור לסימני הניקוד

נקודת מפנה חשובה בעלילה הייתה תחילת הדיבור בעברית בארץ. אליעזר בן יהודה עצמו, אף שהיה אשכנזי מבטן ומלידה וגדל על ההגייה האשכנזית, ביכר להקים לתחייה את ההגייה הספרדית דווקא, מפני שהבין היטב שההגייה הפשוטה ביותר היא שתיקלט הכי בקלות. אשכנזי יוכל יחסית בקלות לשטח את הקמצים והפתחים שלו לפתחים בלבד. עבור ספרדי מדובר בשינוי מטריד פי אלף: לשנות את ההגייה של חלק מתנועות ה-a שלו ל-o בלי להבין למה (כן כן, ההבדל המהותי בין קמץ לפתח לא היה נהיר לציבור מעולם. מי שהגה את הקמץ ואת הפתח כנבדלים זה מזה, הגה, ומי שלא – היה חסר סיכוי לנחש זאת אם לא שקד על העניין שעות ארוכות – כאז כן היום).

השפה העברית נועדה לכלל ישראל ולא לאשכנזים בלבד – ועל כן שפת הדיבור המתחדשת נוצרה מותאמת למכנה המשותף הנמוך ביותר: עם חמש תנועות בלבד (ואגב, גם עם חוסר הבדלה בין עיצורים שונים, כגון ק' וכ', ת' וט' – כמיטב המסורת האשכנזית).

זו הייתה הנקודה הראשונה בהיסטוריה שבה הקמץ והפתח פתחו זווית בעייתית ביניהם. הדיבור היומיומי שהתפשט בארץ כאש בשדה קוצים ושמספר המשתמשים בו צמח מיום ליום, לא הבדיל בין קמץ לפתח. לעומת זאת, הניקוד של הספרות המתחדשת לא נע ולא זע. המסורת הטברנית התקבעה בו, נושאת את כל כובד האידיאולוגיה של החייאת שפת המקרא על גבה, והיא לא התכוונה לפנות את מקומה. 

החריקות התחילו לבלוט לעין כאשר רוב מניין ובניין של הציבור בישראל חי חיים מלאים בעברית. מטבע הדברים, דוברי העברית רצו לפעמים לכתוב טקסטים מנוקדים למטרות שונות – למשל עבור ספרי ילדים. בנקודות האלה גילו דוברי עברית רבים להוותם שאין להם מושג איך לנקד. הם אינם יודעים מתי שמים קמץ ומתי פתח, שפת הדיבור שלהם לא סיפקה להם כל רמז.

כך, הפך ניקוד העברית למלאכה מסובכת הדורשת בעלי מקצוע ספציפיים, הקרויים נקדנים. אומנות הניקוד היא עד היום נחלתם של מתי מעט, והידע מתי מנקדים בפתח ומתי בקמץ, מתי בצירה ומתי בסגול, הפך נדיר למדיי.

למה בימינו לא מאחדים את הקמץ ואת הפתח?

מיום שנפתח הפער בין לשון הדיבור (בהגייה הארצישראלית, הספרדית) לניקוד (הטברני) החלה רוחשת מתחת לפני השטח הדרישה לשנות את הניקוד. בתחילה היו אלה אנשים מן העם, שהתקוממו על כך שעניין בסיסי כמו ניקוד אינו מסור לכל אדם. למה זה צריך להיות כל כך מסובך? הם טענו, ועדיין טוענים. למה לא נתאזר ברוח ספורטיבית ונועזת ונאחד את הקמץ ואת הפתח לסימן אחד?

על פי רוב, חכמי הלשון נטו לזלזל בדרישה הזאת, ותלו אותה בבורותם של ההמונים. הם הסבירו, וחזרו והסבירו, שהניקוד משקף את העברית העתיקה והאותנטית, ושניקוד לפי שפת הדיבור הנהוגה בימינו הוא חילול והשטחה של העברית. לפני שאתא מאשימים אותם באליטיזם, הבה נצלול לעומק טענתם.

לדעת רוב מכריע של חברי האקדמיה ללשון העברית, וכן של חובבי העברית באשר הם, העובדה שמתקיים פער בין הלשון הכתובה ללשון הדבורה אינו אמור להבהיל אותנו. זוהי תופעה מוכרת ונפוצה בשפות רבות, וגם בעברית הישראלית עצמה.

קחו למשל את תופעת הסלנג: אין כמעט אדם שאינו משתמש בביטויי סלנג ביום יום שלו, להוציא אולי האגף השמרני ביותר של החוג ללשון באוניברסיטאות השונות. הסלנג הוא תוסס וחיוני, וניתן להביע באמצעותו מסרים חמים וטריים שבלתי אפשרי לבטא בשפה התקנית. עם זאת, בשפה הכתובה תדירותם של ביטויי הסלנג פחותה משמעותית. סלנג בשפה כתובה, אם אינו משולב בתבונה, מעיד בדרך כלל על רמה לשונית נמוכה של כותבו.

למה? כי זהו מהות ההבדל בין שפה כתובה לדבורה. השפה הכתובה אינה משתנה בקלות. מכיוון שהיא כתובה, יש בה ממד של נצחיות. שינויים חלים בה לאט, לאט מאוד, אם בכלל – כי הטקסטים הכתובים משנים קודמות עודם קיימים, אנשים קוראים אותם, והם משמרים את השפה הנוכחת בהם כמו בפורמלין.

בשפות אחרות המצב הוא קיצוני הרבה יותר: הערבית הספרותית היא כמעט שפה שונה מן הערבית המדוברת, על כל להגיה. אם למדתם ערבית ספרותית על בוריה, זה לא אומר שעכשיו אתם יכולים לצאת לרחוב בדמשק ולשוחח בערבית הצחה שלכם עם במקומיים. יסתכלו עליכם כאילו נפלתם מהירח.

לאנגלית הכתובה יש בעיות אחרות, שדי מזכירות את פער הניקוד שלנו. רק שאצלם זה גרוע יותר: לא מדובר בסימני הניקוד אלא באיות של המילים עצמן. האנגלית נושאת על גבה מטענים ארכאיים של עיצורים שהיו ואינם, ושלתנועות שהשתנו, מה שהופך את מלאכת האיות הנכון בה לאתגר משמעותי. מי היה יכול לנחש ש-night נהגה nait? ש-know הוא בעצם now? ש-action זה בכלל ecshen? לכל חריגה כזאת סיפור משלה, אבל ככל הידוע לי המיינסטרים של דוברי האנגלית אינו מצפה מן השפה הכתובה להשתנות בהתאם לדיבור. זה מה יש, זה לא פשוט, וזה הכול. בקיצור, בהשוואה למצב באנגלית, הצרות שלנו עם הניקוד מקבלות פרופורציות.  

ועם זאת, בנוגע לסימני הניקוד העבריים המחאה חרגה מתחום העם שבשדות והגיעה אל היכל השן של האקדמיה ללשון. הבלשן מרדכי מישור הגיש הצעה לדיון בפני האקדמיה ללשון העברית (הוא נמנה עם חבריה) לפיה יש לאחד את הקמץ ואת הפתח וכן את הצירה עם הסגול ולבטל את החטפים ואת שאר רכיבי הניקוד שאין להם ביטוי בשפה הדבורה. בין השאר הסתמך מישור על כך שההגייה הספרדית הנפוצה כיום יש לה שורשים עתיקים – במסורת הניקוד הארצישראלית. אם נשנה את הניקוד ונפשט אותו, טען מישור, אומנם ננתק את עצמנו מן המסורת הטברנית החשובה, אבל לא נישאר מרחפים באוויר, נטולי שורשים. כי השינוי הזה משמעותו גם התחברות למסורת ניקוד אחרת – הארצישראלית. אמת היא שמסורת זו נזנחה עד היום והונחה בקרן זווית, אבל עם התחדשות הדיבור בניב הזה, מן הראוי להחיות גם את מסורת הניקוד המתאימה לו. מישור פרסם מאמר מקיף על העיין ב"אקדם", כתב העת של האקדמיה ללשון עברית, בגליון 29 ובגליון 30).

על אף ההיגיון שבדברים, הן ההיגיון הבלשני והן ההיסטורי, רוב מוחלט של לשונאי ישראל סירב לקבל את ההצעה הזאת. הסיבה המיידית לסירוב הזה היא, כפי שהסברנו, שמרנות פשוטה: ממש כפי שהאמריקאים אינם משנים את הכתיב של האנגלית שלהם (אלא בנקודות פעוטות, לעתים רחוקות), כך אנחנו איננו ממהרים לשנות את הניקוד שהתקבע כבר. מעבר לכך, כל כך הרבה נכתב כבר ונוקד בשיטה הטברנית, שהרווח מן השינוי, אם יקרה, כבר נעשה מפוקפק מאוד. לנצח יהיו איתנו, כנרה, ספרים מנוקדים בטברנית. חוסר האחידות בניקוד יהיה צורם לעין. הרשו לי להוסיף סיבה משלי – כיום, בעידן הטכנולוגיה, תוכנות ניקוד כגון דיקטה מצליחות לנקד בטברנית ברמה גבוהה מאוד. זה הופך את מלאכת הניקוד לנחלת הכלל (עם כמה הדרכות נדרשות; יש דברים שהתוכנות הללו לא יצליחו לעשות בעתיד הנראה לעין), ומייתר את הצורך בהמרת שיטת הניקוד.

אילו היו מחדשי הכתיבה הפרוזאית בעברית בני עדות המזרח, ואילו הייתה בהם נכונות לייחד ניקוד מסוג אחר לדברי חול – אז, אולי, היה מתמזל מזלו של הניקוד הארצישראלי והוא היה תופס את הבימה. אבל ההיסטוריה התגלגלה אחרת, וכעת העגלה כבר עברה, השינוי כנראה לא יקרה. הטברנים שלטו, הטברנים שולטים, הטברנים ישלטו לעולם ועד. השאלות למה יש קמץ ופתח ומתי משתמשים בכל אחד מהם ימשיכו להישאל לנצח, ככל הנראה.

האמת? אני בעד. לא רק בגלל שהניקוד הטברני מפרנס אותי (יש לי קורס ניקוד, הכי טוב שיש. אם עניין הניקוד מדיר את שנתכם מעיניכם בלילות, אתם חייבים אותו). העניין הוא שהניקוד הטברני מצליח לשקף – אם מבינים אותו – עוד ניואנסים בדיבור כגון הטעמה (מלעיל ומלרע), את ההבחנה בין צורות יסוד לנטיות ועוד. העשור שלו מאפשר להרבה אלמנטים דקדוקיים להתבטא, מה שהופך את מלאכת הניקוד למלאכת מחשבת אומנותית שבה הנקדן עושה שימוש בכל המנועים החזקים של הדקדוק שהוא מכיר.