ראיתי את חוק ניקוד ההברות מנופף לי לשלום ונעלם באופק

ניקוד המשקלים הסגוליים על פי חוק ניקוד ההברות

על פי חוק ניקוד ההברות, ההברה הראשונה במשקלים הסגוליים היא פמ"ג (פתוחה מוטעמת – גדולה), ואילו ההברה השנייה היא סל"ק (סגורה לא מוטעמת – קטנה). לכן למשל המילה ספר צריכה להיות מנוקדת כך: סֵפֶר. הס' בצירה, שהיא תנועה גדולה, ואילו הפ' בתנועה קטנה – סגול. מצוין, נכון? אז זהו, שלא.

לשימוש בחוק ניקוד ההברות בהקשר הזה יש שתי בעיות.

1. זה מסורבל

עבור חוקרי טקסט, השיטה יכולה לעבוד. אבל עבור נקדנים יוצרים? לא. לעבור הברה הברה ולבחון את מאפייניה זה משגע וזה מבלבל. לא לכך כיוונו רבותינו הקמחיים. אני עוד זוכר את העצבנות והבלבול שמשימת הניקוד לפי הכלל הזה השרתה עליי כשלמדתי אותו באקדמיה.

יתרה מכך, כאמור – אף נקדן מקצוע לא באמת עובד כך. הנקדנים המורגלים בעבודתם אינם מפרידים מילה להברותיה, אלא מנקדים מילה שלמה לפי תבניתה ההוליסטית – נתייחס לכך בהמשך.

2. זה לא עובד!

הבעיה הגדולה יותר היא שבהקשר הזה חוק ניקוד ההברות פשוט משגה עוור בדרך.

החוק פועל מצוין גם על מילים כמו סֵפֶר, השייכות למשקל קֵטֶל. צירה בהתחלה, שהוא תנועה גדולה. אבל המשקל הרווח יותר בסגוליים הוא דווקא קֶטֶל בסגול כפול. שתי תנועות קטנות. כל כך רווח, שעבור מילים שחודשו במשקלי הסגוליים לאחר תקופת התנ"ך, הוא בררת המחדל. וחודשו המון. המילים קֶלֶט ופֶלֶט למשל, ושֶקַע ותֶקַע. וזו רק טיפה מן הים, שלא לדבר על כך שכל המילים שהסיומת שלהן נוטה במשקלי הסגוליים – משבֶּצֶת למשל – מנוקדות בשני סגולים. זוהי דרך המלך של הסגוליים כיום.

בעברית המקראית היה עוד אזור שבו חוק ניקוד ההברות עבד מצוין עבור הסגוליים: בצורות ההפסק. כָּסף, גָּפן, נָעַר. סגוליים השוכנים בסוף פסוק או באתנחתא. הקמץ בהתחלה הוא בהחלט תנועה גדולה, וזה מתאים לחוק ניקוד הההברות. בימינו לא משתמשים בצורות הפסק כמעט בכלל, אבל בתנ"ך הן מצויות בלי גבול.

כן. אבל בימינו לא משתמשים בהן כמעט בכלל.

אזור ניקוד נוסף שבו חוק ניקוד ההברות עובד על הסגוליים הוא לכאורה משקלי הסגוליים הפותחים בחולם: אֹשֶר, טֹהַר, יֹפִי. כי חולם, הן מלא והן חסר, מגדיר חוק ניקוד ההברות – הוא תמיד תנועה גדולה.

אלא שהגדרת החולם החסר כתנועה גדולה היא הביצה, לא התרנגולת, וזוהי ביצה שמבחינה מחקרית כלל לא אמורה להיוולד. האמת היא שנכון יותר להגדיר את החולם החסר – בוודאי במקרה של הסגוליים – כתנועה קטנה.

סיכום העלילה עד כה: ממשקל קֵטל הצרוי נותרו לפליטה בערך 40 שמות עצם (לעומת למעלה מ-1000 במשקל קֶטֶל הדו סגולי). צורות ההפסק התאדו להן. משקל קֹטֶל ניתן להגדרה כרצף תנועות קטנות. כל שאר העם הרב של הסגוליים יוצא במרי אזרחי בוטה כנגד חוק ניקוד ההברות.

אז למה?

מורי הניקוד נאלצים להסביר לתלמידיהם שרק עקרון הסל"ק הוא מהימן. פמ"ג – לא תמיד. יש יוצאי דופן. אבל כשיוצאי הדופן הם הרוב הגמור והמוחלט, אולי יש בעיה בחוק.

הנקודה היא שאלו לא באמת יוצאי דופן, השפה היא שהשתנתה. מה שהיה נכון במידה רבה לתנ"ך, אינו נכון עבורנו.

אז מה כן?

החוק הפשוט והמדויק הרבה יותר כיום הוא – משקלי הסגוליים מנוקדים תמיד בשתי תנועות קטנות. זה הכול, חוץ מ-40 יוצאי דופן שרובם אינם בשימוש, ואותם יש ללמוד על פה.

זה נכון, זה מדויק, זה אינטואיטיבי, וזה כלל רוחבי שמכיל את כל צורות הסגוליים (אם מגדירים, כאמור, את החולם החסר במילים כמו כֹּתל כתנועה קטנה, הגדרה שהיא בוודאי נכונה מהותית). זוהי דוגמה נהדרת ליתרון שיש עבור הנקדן בן ימינו להיכרות עם תבניות ותבניות על של ניקוד, במקום בחינה נקדנית ונמלתית של כל הברה בפני עצמה.

יש סיכוי סביר שהקמחיים עצמם היו מנסחים את הכלל באופן הפשוט הזה לו חיו בימינו.