מוזר להעביר שיפוט ואפילו ביקורת על קלאסיקות, ובכל זאת אעשה זאת.
טרילוגיית "חומריו האפלים" היא יצירה שלמה ומורכבת, שמתרחשת גם בעולם שלנו – אבל בעיקר ביקומים מקבילים שמתקיימים כאן בו זמנית. העלילה עצמה, אם מזקקים אותה, עוסקת בשני עניינים – האחד, ריבוי העולמות והאפשרות לנוע ביניהם, והאחר – מלחמת הדעת מול הדת.
היקומים המקבילים של חומריו האפלים
נושא ריבוי העולמות הוא מרתק, ואני חושב שפיליפ פולמן הוא הראשון מבין סופרי הפנטזיה שעסק בנושא כה בהרחבה. הספר מוביל גם לאמירה ערכית מעניינת וחשובה בנושא. במוקד הספר השני בטרילוגייה, "הסכין המעודן", עומד סכין שמסוגל לבקוע פתחים בין העולמות. בסוף הספר האחרון – ספוילר – נושא הסכין וויל מבין שיש להשמיד אותו, ולסגור את כל הפתחים שבין העולמות, כך שאנשים וישויות לא יוכלו לעבור דרכם מעולם לעולם. זאת מפני שהמעבר גורם נזקים רבים. כבר במהלך הספר מתחוורת לו התובנה שיצורים אמורים להישאר בעולם המקורי שלהם, אחרת הם מזדקנים ומתים הרבה יותר במהירות. מלבד זאת, כל פתיחה של פתח משחררת לעולם משהו שלילי ומסוכן.
בעיניי התובנה שאחרי כל המסעות בין העולמות, עדיף להישאר בבית, היא מקסימה. אני מאוד מתחבר אליה. היא גם זו שמביאה לסוף הבלתי נמנע ושובר הלב, של הפרידה בין וויל לליירה, גיבורי הסיפור.
פיליפ פולמן יצר כאן סמטוחה תיאולוגית
לעומת זאת הנושא האחר – דעת ומדע מול דת – הוא לעוס עד לזרא ופולמן אינו תיאולוג גדול ואינו מביא שום לעולם שום בשורה חדשה כשהוא דן בו. למעשה המשחק שהוא מתאר מכור מראש.
דעת מול דעת הוא לכאורה המסתורין הגדול שהספר מציג, החידה שחופפת את כל העולמות והמניע לכל ההתרחשויות בספר (האבק). בכל העולמות קיימת צורה כזו או אחרת של כנסייה, שנרתעת מן המחקר ומיצרי החיים הטבעיים, בייחוד יצר המין. בניגוד לה עומדים כוחות נאורים כמו מדע למשל, שדוגלים בהומניזם, בסקרנות, בהנאה ובאהבה. האם קשה לכם לנחש במי לתמוך? לי לא. אבל כשצד אחד במלחמה הוא חשוך ומטופש כל כך, קשה להבין באמת מה מניע אותו.
הכנסייה והיא הרעים בסיפור, וזה ברור. מה שמפתיע ומקורי הוא שפולמן צירף אל הכנסייה את אלוהים בעצמו ואת מלאכו הראשי, על פי הספרים החיצוניים – העוצר – מלאך שהיה פעם אדם, בשם חנוך. כלומר, הקרב שמתרחש הוא בין אלוהים, העוצר, מלאכים שונים ומשונים והכנסייה – לבין ערב רב של כוחות מכל מיני עולמות, שבראשם הלורד עזריאל. אגב, אלוהים עצמו על פי הספר אינו אלא מלאך זקן וחזק במיוחד. מכאן, המערכה זרועה בכל מיני דמויות פנטסטיות הלקוחות מספרי הקודש הנוצרים בעיקר, והיא ניטשת ביסודה על סיפור אדם וחווה והחטא הקדמון.
לקח לי קצת זמן לקלוט שהדת שאותה שם פולמן באופן מובהק בעמדת "הרעים" היא הדת הנוצרית, ודווקא היא. כיהודי, המתחים שהוא מתאר בין הדת לחיים, זרים לי. פשוט כך. הדת היהודית לימדה מאז ומתמיד לחיות את החיים כאן על פני האדמה וראתה ערך בכל פרט של חיי החומר, בוודאי בזוגיות. מן הבחינה הזאת, באלוהים ובמלאכים ובכנסייה הזאת – גם אני לא מאמין.
אבל מי כן מאמין? אל מי פולמן מדבר? האומנם יש היום קהילה גדולה של אנשים שהאמונות שלהם הם שחיי החומר בעולם הזה הם חטא, שמיניות זה רע, ושהמדע הוא אסון? אם כן, ויש הרבה אנשים כאלה, אז הספר קולע למטרה. משום מה נראה לי שבימינו זה לירות חיצים במטרה הכי נוחה, זו שאין בה אף אחד.
הערכה כללית של טרילוגיית "חומריו האפלים"
מקוריות ויצירתיות
ההמצאות של חומריו האפלים הן יפות וכיפיות. החל מהדמונים – חלק הנפש של האדם, שמתגלם בצורת בעל חיים, המשך בדובים המשוריינים, במכשפות, בגליווספים הקטנים והמסוכנים ובמולפה הנחמדים. פולמן בהחלט מעניק ממשות ונופך לאותם עולמות מקבילים שהוא בורא וממחיש לא רע את האופי של העולמות. גם האלתיומטר הוא המצאה נהדרת, בת אלמוות של פולמן, ועשתה לי חשק לאחד כזה. הסכין המעודן הוא המצאה קצת פחות נהדרת ולא עקבית, הוא עושה מגוון דברים שמהותית אין ביניהם קשר – אבל עדיין.
עומק הדמויות
מבחינת הדמויות, חומריו האפלים עשיר בדמויות ראשיות ודמויות משנה מאופיינות היטב, שחלקן עוברות תהליכים מרתקים ואף מעוררי תהייה במהלך הספר. ליירה, הגיבורה הראשית, היא ילדה שובבה, פתוחה, עם לב טוב, שקל מאוד לחבב. אימא שלה, גברת קולטר, גם היא עשויה היטב, והשינוי שחל בה לאורך הספר הוא מעניין. לורד עזריאל הוא דמות שהיינו רוצים אולי להעריץ, אבל קשה, ובצדק. יוריק בירנסון – גדול מהחיים, לי סקורסבי גם, ווויל קשוח אבל טוב לב.
איכות העלילה
העלילה, יש להודות, אינה מאוד מתוחכמת. אין תעלומות שנפתרות בזיק של הבנה מהפכת, כמו בהארי פוטר למשל. לא נראה גם שפולמן עושה מאמץ להפוך את העלילה למותחת או מפתיעה במיוחד. בדרך כלל הדברים קורים באופן די צפוי, מי שצריך למות מת, מי שצריך לחיות חי, ובקרבות יוצאים הטובים וידם על העליונה, בדרך כלל.
חומריו האפלים בשתי מילים:
אם לסכם, חומריו האפלים עשירה בחומרים טובים, ועם זאת אינה מגיעה עמוק במיוחד. מאחורי הספר היה מי שטען שמדובר ביצירה שק.ס. לואיס וטולקין אמורים לפנות לה את המקום. ועל זה נאמר: הגזמה פראית.
