אין איך לומר את זה יפה: "המועמדת" הוא ספר די נחות. העלילה צפויה, מרוחה, וחוזרת על עצמה, הדמויות די שטחיות, והעולם הפנטסטי בנאלי ולא אמין במיוחד.
ובכל זאת, לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו. וידעתי גם למה. ולמרות שידעתי בדיוק אילו מניפולציות מופעלות עליי, עדיין לא יכולתי להפסיק. לכן, בעיניי, הספר הזה הוא עדות לעוצמתם של כמה טריקים ספרותיים שחוקים, שלמרות ההמוניות שלהם הם יכולים להזניק את כוח המשיכה של כל ספר באשר הוא. אם סדרת ספרי המועמדת הצליחה, כל אחד יכול להצליח, אם ישתמש בכמה כלים שמיד נסקור כאן.
המועמדת: ספר בונֶה סיטואציה בונָה ספר
הסיטואציה המרכזית של הספר הזה היא זו שממכרת: שלושים וחמש בנות מועמדות בארמון אחד, שמתחרות על הזכות להתחתן עם הנסיך מקסון. קצת מזכיר את סיפור אסתר המלכה, ואכן הסופרת הודתה שמגילת אסתר היא אחד ממקורות ההשראה לספר. שלושת הספרים הראשונים בסדרה משקפים בעצם את שלושת שלבי התחרות: בספר הראשון יש 35 מועמדות, בספר השני נשארות 6, ובשלישי שורדות 4.
אנחנו חיים במאה ה-21, ותחרות בוטה של נשים על ליבו של גבר מזכירה הרמון ופוליגמיה. אלו דברים שנשמעים רע היום, רע מאוד, אבל אם בוראים עבורם עולם אחר, מסתבר שהם גם מרתקים. באופן כללי תחרויות הן אלמנט שבונה מתח. אני לא יכול לומר שלא צפיתי את הסוף מראש – אחרי הכול, מה הסיכוי שבספר נוער הגיבורה לא תנצח בתחרות – ובכל זאת לא יכולתי לעצור.
ראוי לציין, שכאיזון לתחרות הבוטה הזאת של 35 מועמדות על ליבו של גבר אחד, מתקיימת בספר גם תחרות הפוכה: 2 גברים, הנסיך מקסון ואספן, חבר הנעורים, מתחרים על ליבה של אמריקה – גיבורת הסיפור. אומנם הקרב הזה נסתר מעיני רוב הדמויות בסיפור, אבל לא מעין הקורא.
סיטואציית החיזור של 35 בנות על נסיך אחד היא בטאה מחד, אבל מסקרנת ומקורית, ולשבחה של קאס ייאמר שהיא סוחטת ממנה לא מעט מיץ. איך מרגיש הנסיך שגרות אצלו בארמון 35 בנות שלא הכירו אותו מעולם, ורק משתוקקות להתחתן איתו? האם הן משתוקקות לזה בכלל? למה? מה טיב היחסים בין המועמדות לבין עצמן? איך בכלל אפשר לבחור ככה בת זוג? הספר נכנס לפינות האלה. לא מאוד לעומק (זה לא ספר עמוק) אבל נכנס.
אילו היה גבר כותב את "המועמדת", הסיפור היה נגמר אחרת
יש ב"מועמדת" נקודה מעניינת, יהיו שיגידו נשית, ובעיניי היא הייתה חידוש. כלומר, אילו אני הייתי כותב את הספר ספק אם הייתי חושב לעצב את העניין כך. כוונתי לתפיסה שנשמעת באופן המפורש ביותר מפי המלכה הנוכחית, אימו של מקסון, שלפיה כל המועמדות הן כמו בנות שלה, הן זו שתתחתן עם מקסון, הן אלה שלא. זו תפיסה שמתעצמת והולכת גם אצל המועמדות עצמן: במקום שהקרב יחריף ויהפוך אכזרי ככל שמספר המועמדות מצטמצם, משהו אחר קורה: בשלבים המכריעים של התחרות הן מגיעות לאחווה, שותפות וקרבה. אפילו סלסט, שבספר הראשון הייתה הדמות המרושעת והשנואה ביותר, נעשית נחמדה ואהובה על כולן בסוף.
בעיניי, זוהי הנקודה המשמעותית ביותר בספר.
נקודה נוספת שמאזנת קצת את הקיטש שבספר היא שבשלב מסויים הגיבורה מבינה שאהבתה למקסון היא לא כל העניין. יש משמעות לאפשרות שהיא תהיה נסיכה ומלכה, זה תפקיד שצריך לקבל במודע. ההבנה הזאת, שיש גם חיים לנהל אחרי החתונה, לא תמיד קיימת בספרי נוער. ב"המועמדת" כן, וזה טוב.
המועמדת: כל הדפקטים
ועכשיו אחרי הפרגונים – לקטילות.
קטילה ראשונה: הפודל שנשאר רק פודל
הסופרת, קיארה קאס, נהנתה ללא ספק מלכתוב את "המועמדת". היא סיפרה אפילו שכתיבת הסדרה הייתה תרפיה עבורה לאחר הטבח שאירע באזור מגוריה.
מרגישים בספר שהסופרת נהנית ממנו, נהנית מהגיבורים שלה, אפילו מתאהבת בהם. תמיד כיף להרגיש שהסופר מת על הדמויות שלו. עם זאת לא בטוח שזה תורם לעלילה. זה נראה שמרוב אהבה הכותבת כמעט לא מעזה להעמיד את הדמויות שלה בקונפליקטים אמיתיים. המורדים מגיעים פעמים רבות לארמון, אבל אף פעם כמעט לא הורגים מישהו חשוב. וכשהם כבר הורגים את המלך קלארקסון, אנחנו הקוראים רק שמחים מזה. אף נערה שאנחנו הקוראים חפצים ביקרה לא מודחת. מארלי, חברת נפשה של אמריקה, זוכה לחנינה במקום למות. גם אספן. אפילו אביה של אמריקה אינו מת בידי המורדים, מהשהיה יכול להכניס מנוף לחץ נוסף לסיפור. לא. מחלת לב. למה? קאס פספסה לא מעט הזדמנויות להפוך את העלילה לרוטווילר אימתני, ונשארה עם פודל נחמד שלכל היותר נובח לפעמים.
קטילה שנייה: פלקטיות רגשית
אמריקה, גיבורת הסיפור, היא נערה בעלת רגשות תזזיתיים ולא אמינים. כל מגע פיזי מרגש אותה ברמה גבוהה, בין עם אספן, בין עם מקסון – ובעיקר בלי קשר אמיתי לסיטואציות. רגשותיה נעים ונדים אל שני הגברים האלה רק מפני שהם מחבקים אותה ומנשקים אותה. מצד שני, היא נופלת במהירות לתהום הניכור כי מדובר רק בנשיקות וחיבוקים, בלי המילים המפורשות "אני אוהב אותך"… נו, באמת. זה פלקטי שאין לתאר. בעיניי, קשקוש פסיכולוגי מוחלט. העוצמה של הרגשות שאמריקה מתארת עומדת בחוסר הלימה מוחלט לחוסר הביטחון שהיא חשה בקשר.
גם האופן שבו התנתקה אמריקה מאספן לא אמין בעליל. "הוא כמו אח" מסבירה קאס בסוף, אבל מה שנשמע הגיוני ועקבי בהארי פוטר למשל (הארי אומר על הרמיוני שהיא כמו אחות בשבילו – ובכל שבעת הספרים לא מצאנו אפילו רמז להתאהבות ביניהם) נשמע כאן כמו סיסמה ריקה. כמו אח? נו באמת, זה הבחור שהרים לך את כל ההורמונים לשמיים רק לפני שבועיים.
קטילה שלישית: הבנו, מיצינו
חיבוקים עם אספן – חוסר החלטיות – חיבוקים עם מקסון – חוסר ביטחון – חיבוקים עם אספן – חוסר החלטיות – חיבוקים עם מקסון… די, יצא לנו מהאף. כמה אפשר לחזור על אותם אלמנטים כל הזמן? מעייף לאללה.
הסטארטאפ השגוי מיסודו של הספר "המועמדת": מציאת בן זוג באמצעות ג'אגלינג
באחד העיתונים פורסמה פעם שאלה הלכתית: האם מותר לצאת לדייט באותה תקופה עם כמה בחורות. הרב שהשיב לשאלה הסתייג מן העניין אך לא באופן גורף, והדבר עורר מיני-פולמוס ציבורי. הנחת היסוד של רוב החברה היא שלצאת במקביל עם שתי בנות, זה לא ראוי.
לעומת זאת, הספר "המועמדת" לוקח כנתון שאדם אחד מסוגל להיות מאוהב בו זמנית בשני בני זוג. מקסון מכין את עצמו לאהבה לקריס במקרה שאמריקה לא תהיה מעוניינת, אמריקה שומרת את מקסון ואת אספן באוויר, ולבסוף מתברר שגם אספן משחק עם עוד נערה מלבד אמריקה.
מצד שני, לכולם שם זה מפריע: אמריקה מקנאת בקריס ובאחרות ודורשת בלעדיות על הנסיך, ומקסון לא מוכן לומר לאמריקה "אני אוהב אותך" כל זמן שהיא לא חיסלה לחלוטין את הקשר עם בן הזוג הקודם.
זאת תמונת מצב שלמיטב ידיעתי לא משקפת מציאות. להתמסר אפשר רק לאדם אחד, ובלי להתמסר קשת הרגשות שאפשר להרגיש כלפי אדם אחר היא די דלה. יש אנשים, בעיקר גברים, שהיו מפנטזים על ריבוי נשים, אבל זה בגלל הליבידו שלהם, ממש; לא בגלל תשוקה לפתח מערכת יחסים רגשית נוספת.
הספר "המועמדת" מעביר כאן מסר שגוי ובעייתי מיסודו: משתמע ממנו שהליך ההשוואה בין בני זוג פוטנציאליים הוא חשוב וקריטי, כי הוא מה שמאפשר לאהוב מתוך חופש ובעיניים פקוחות. אבל השוואה היא רק במוח, לב יש אחד. והלב קודם מתמסר, ורק אז מרגיש. ככל שיתמסר יותר, ירגיש יותר.
ייתכן שטוב ורצוי לצאת עם יותר מבן זוג פוטנציאלי אחד, אבל במקביל?! אנחנו לא מכונות אלא בני אדם. יש לנו רגשות, והם צומחים לאט ועל קרקע פורייה של אמון ונאמנות. במקרה הזה השוואה היא גורם מעקר ומסרס שאינו מאפשר לראות שום דבר נכוחה.
ראוי לציין שגם בספר עצמו עולה הנקודה הזאת – קודם התמסרות ואז אהבה – כאשר הקשר של אמריקה ומקסון נתקע לקראת הסוף בדיוק בגלל זה. לי לא ברור איך הקשר הזה קרטע עד שם בכלל.
ובכמה מילימילים:
הספר "המועמדת", למרות מגרעותיו ותחושת הסכרין שהוא מעלה בפה, מציג סיטואציה מרתקת וייחודית ששווה חשיבה. עם זאת התשובות שהספר מציע הן שטחיות מידיי ומתאימות ליצורי קומיקס ולא לבני אדם אמיתיים.
