יש שדים ביהדות, וצריך לדבר על זה

מאמר זה הוא בעצם פרוייקט חינוכי שהגשתי במהלך לימודי תואר ההוראה שלי במכללת יעקב הרצוג. בזמנו, מצאתי את העבודה הזאת שימושית ויעילה, ואני מזמין אתכם לעבוד לפיה.
זהו מקרה נהדר שבו ניתן לראות כיצד גישה ספרותית-מחקרית לטקסט, דווקא מועילה להבין אותו ולהתחבר אליו.

א. פתיחה

עבודה זו תעסוק בהוראת נושא השדים ביהדות בכלל, ובפרט בסוגיות השדים הבולטות בגמרא, אשר מצויות בסוף מסכת פסחים, לכיתות הגבוהות בישיבה התיכונית – כיתות יא' ויב'. הסוגיות המדוברות ממוקמות החל מדף קט: "היכי מתקני רבן מילתא דאתי ביה לידי סכנה" ועד לדף קיב. במילים "צחינא מיא בכסי חיורי". הפרק בו מצויות הסוגיות – פרק עשירי – הוא פרק הנלמד פעמים רבות במוסדות, ועל כן נאלצים מורים בדורנו לתת את דעתם שוב ושוב מה עושים עם הסוגיות הללו, שהן נתח נכבד מחד ומאידך זרות ומוזרות.

להלן אציג את הבעיה שבהוראת נושא השדים ביהדות בכלל, בדרכים שונות להתמודדות עימה, ואת הצעתי שלי. בנוסף אצביע על רווחים שניתן להפיק מלימוד סוגיות השדים בגמרא בדרך שאציע.

מאחר שהעבודה עוסקת בסוגיות מסוימות מאד, רצוי שהקורא יעבור עליהן בטרם ייגש אליה. אין זו חובה אך הדבר עשוי להוסיף להתרשמותו מן הבעיה, הפתרון, ומהימנותן של טענות שאטען בגוף העבודה.

הקושי המרכזי שעמד לפני בעת יצירת עבודה זו, הוא העדר חומר דידקטי הקשור במישרין לנושא. נמצא חומר רב אודות שדים ומזיקים בכלל ואפילו אודות שדים ביהדות, אולם לא בתחום ההוראה. נאלצתי, אפוא, להביא ממרחק לחמי ולהסתייע בקישורים עקיפים יותר וכן ליצור הרבה מדעתי.

הוראת סוגיות השדים בגמרא - הבעייתיות והדרכים השונות לפתרונה

את פרק "ערבי פסחים" נזדמן לי ללמוד מספר פעמים בחיי. לראשונה למדתי אותו בכיתה ז'. למדנו את הפרק דף אחר דף, אולם משהגענו לדפים קי-קיב, דילגנו. המשכנו הלאה.

בשנית נפגשתי עם הפרק הזה בכיתה יב'. למדנו את הפרק בעיון גדול, אולם על הדפים הללו רפרפנו. לא שלא עסקנו בהם כלל, נגענו בהם על קצה המזלג, אולם לפרטים לא ירדנו.

בימי עבודתי המעשית במכללה שבתי ונתקלתי בפרק הזה. המורה שאצלו עמדתי להעביר שיעור הגיע אל הדפים הללו. הוא לא דלג עליהם, אולם עמד מולם בחוסר נוחות בולט. בקש להעבירם כמה שיותר מהר.

וכל כך למה? מפני שהדפים ההם עוסקים בשדים וכישופים למיניהם. בני דורנו נוטים להתרחק מלימוד סוגיות העוסקות השדים.

הסיבה שסוגיות השדים מעוררת בלב מורים רבים את הרצון להריץ אותן אינה נובעת מכך שמדובר בסוגיות מסובכות. אין הן מסובכות. הסיבה גם אינה שמדובר בסוגיות של אגדתות (אותן, מסיבות שונות, נוהגים מורים רבים להעביר במהירות – אך זהו נושא לעבודה בפני עצמה). המסתכל בהן בעין ישרה יראה מיד שאין מדובר בסוגיות אגדה כלל ועיקר (כפי שיבואר בהמשך). יש להן אפילו כמה נפקא-מינות הלכתיות טהורות.

כאב הבטן שגורמות הסוגיות הללו לעוסקים בהן נובע, כמובן, מכך שאנו נוטים לכפור בקיומם של שדים. גמרא המדברת עליהם כה בהרחבה גורמת לנו להתנועע בכיסאותינו בחוסר מנוחה. קל לנו לקבל משפט אחד פה ומשפט שם, מן המשפטים הזרועים בש"ס כולו לגבי שדים, אולם שני דפים ומחצה המוקדשים לשדים לבדם… זה יותר מידי.

ומילא ללמוד את הדפים לבד. אבל כאשר עומדים מול כיתה קשה הרבה יותר לחפף. לנערים עיניים פקוחות, אי אפשר לרמות אותם. אבל, איך אפשר ללמד נערים בני ימינו דברים כאלה?… איך יכול מורה לדון וללמד דברים שאיננו מבין אותם בעצמו?… הסוגיות הללו פותחות תיבת פנדורה בלתי נעימה, שבה אנו נאלצים להודות שישנם דברים בתורה שלנו – בגמרא שלנו – שהינם פשוט זרים לנו, ואפילו מורגשים לנו כפרימיטיביים. המורה הדתי המשתדל כל ימיו לחנך את תלמידיו להזדהות עם הספרים העתיקים הללו, מוצא עצמו עומד במקומם שלהם, עם אותן השאלות ממש.

כעת ברצוני להציג מספר דרכי התמודדות (עם רובן נפגשתי במציאות) עם הנושא ולדון ביתרונות ובחסרונות שבכל אחת מהן. אחרי כן אציע דרך משלי, ואנסה לבנות לפיה כמה מערכי שיעור שיתמקדו בנושא השדים בכלל, בעיקר על פי הסוגיות בפסחים קט:-קיב..

דרך א': התעלמות - "ביהדות לא מדברים על שדים"

כפי שכתבתי, בכיתה ז' דילגנו על הדפים הללו. גם מנער שלמד את הפרק לאחרונה שמעתי שכך עשו בכיתתו. זוהי, כמובן, הדרך הקלה והפשוטה ביותר. לא להיכנס לביצות שאין יודעים כיצד לצאת מהן.

יש בשיטה זו הרבה יושר והגיון. במקום לעמוד ולהרצות בפני תלמידים על דברים שאינך מסוגל להסבירם אפילו לעצמך, שתוק. הבעיה היא, שתלמידים אי אפשר לסבן. יש להם חיישנים בדיוק להתחמקויות האלה. אני זוכר את עצמי כתלמיד בכיתה ז': תכופות הייתי מציץ בשיעורי הגמרא בדפים עליהם דילגנו, לראות "מה יש שם".

שנית, יתכן שביום מן הימים יגיעו התלמידים אל הסוגיות הללו בעצמם. אם אתה לא נתת להם שום כלי לפצחן, מי ייתן להם כלי כזה? נמצאת מועל במלאכתך.

שלישית, בעייתי הוא חוסר התמודדות אישי עם הנושא. גם אם יחליט המורה בסופו של דבר שלא ללמד את הנושא בכיתה, מן הראוי שיקדיש לו מחשבה, יקרא בעצמו את הסוגיות ויסביר לעצמו מדוע אין הוא יכול ללמד אותן.

לדרך זו, דרך הדילוג, ישנו מקום לדעתי. בעיקר בכיתות הנמוכות יותר (אם כי אינני בטוח בכך) אבל נראה לי, שטוב יעשה המורה המדלג אם יסביר את הדילוג בכנות לתלמידיו: "תלמידים יקרים, ישנם כאן כמה דפים שפשוט אינני מסוגל להבין. הם עוסקים בשדים ומכשפות. אינני מרגיש שאני יכול ללמדכם אותם, ועל כן אנו מדלגים עליהם."

ניתן, אולי, להוסיף גם פנייה אתגרית לתלמידים: "מי שבכל זאת מעוניין לעיין בדפים הללו בכוחות עצמו, אשמח לעזור לו כמיטב יכולתי, בפירושי מילים וכדומה, ואשמח אם יאיר את עיני בדפים אלה".

דרך ב': הכחשה - "לפי היהדות אין שדים".

בכיתה בה העברתי את שיעורי, ערך המורה דף, ובו הביא את הפולמוס שבין הראשונים והאחרונים לגבי השדים. הוא למד עם תלמידיו את הגמרא, מהר ככל האפשר, ונווט את השיעורים כך שיגיעו במהרה אל חוף מבטחים: דעת הרמב"ם הידועה בנושא השדים. כך נותר, עדיין, במסגרת התורה והראה לתלמידיו ששאלותיהם וקושיותיהם על הגמרא ה"פרימיטיבית" כבר נשאלו על ידי הרמב"ם בכבודו ובעצמו. הוא עצמו לא יכול היה להסתיר את הזדהותו שלו עם הרמב"ם.

לשם הבהרה, הרמב"ם (ועוד מספר ראשונים) אכן עמד מול הסוגיות הללו ממש כפי שאנו עומדים מולן. כפילוסוף, לא קבל בשום פנים את רעיון מציאותם של שדים. התמודדות עימן היא חריפה ופשוטה (ועוד תובא בפרוטרוט בתוך מערכי השיעור): חז"ל הושפעו מאמונותיהם הטפלות של הגויים שסביבם. בעניין זה, הם אכן טעו – שלא באשמתם, אלא מחמת שכל העולם שסביבם טעה.

דברי הרמב"ם הללו הם חומר נפץ שמורה היה מהסס מאד אם להביא לכיתה באופן רגיל. מה המרחק מן הטענה שחז"ל טעו בענייני שדים לטענה שטעו גם במעמד האישה, למשל?… שסברותיהם אינן הגיוניות? כמדומני שרק המצוקה האמיתית נוכח הגמרא דחקה את המורה להיצמד לרמב"ם זה. זוהי דרך אמיצה להתמודד בה עם הגמרא – אולי האמיצה מכל הדרכים, אולי אמיצה מידי – לבוא ולומר שאכן, הגמרא טעתה.

שני חסרונות מרכזיים ישנם בשיטה זו, לפי דעתי: האחד כפי שכתבתי, הדבר מזכיר את הפסוק "כאשר יברח האדם מן הארי ופגעו הדוב", השמדת שד אחד ובד בבד עוררת מרבצו שד אחר. השני, והבעייתי יותר לפי דעתי: במידה ידועה מדובר בטמינת הראש בחול. את הרמב"ם למדת, בתוך היהדות נשארת, אך על הגמרא בעצם דילגת. לא למדת אותה באופן מהוגן. היא לא חשבה כמו הרמב"ם – ואתה הרי בא ללמד גמרא. חסר כאן יושר אינטלקטואלי.

מאידך, הנקודה החזקה בדרך זו היא שהמורה נכנס לאותה נישה 'כופרנית' של התלמידים, דבר שלא מזדמן לו פעמים רבות לעשות. זוהי תופעה הקיימת בלימודי הקדש: תלמידים, מטבעם, נוטים לשלול מיד כל דבר בגמרא שאינו נראה להם הגיוני והמורה מוצא עצמו בדרך כלל בעמדה של מגן. התלמידים מפרשים זאת כאילו דעתו מוטה והוא "מוכרח להראות דתי" פעמים רבות, ואולי אכן כך הדבר. הדבר פוגע באמינות המורה ונוצר נתק בין המורה לתלמידים, נתק שאם אין נותנים עליו את הדעת הוא עלול להביא לתוצאות חמורות הפוגעות ביסודות.

אם בעניין אחד מוכן המורה לרדת אל כפירתם של תלמידיו ואף למצוא לה תימוכין מן המקורות, הדבר עשוי להבהיר לתלמידים שבכל שאר התורה הוא מאמין באמת ויוכלו להתייחס לשאר דבריו ביתר ענייניות.

אולם, גם כאן, לדעתי, אם המורה נוקט בדרך זו עליו להיזהר לשתף את תלמידיו בכנות בדבר: "למדתי את הגמרא הזו ועמדתי נבוך. עדיין איני מסוגל לקבל אותה. לשמחתי מצאתי שהרמב"ם גם הוא התקשה בה, ואלו דבריו…"

דרך ג': השדים ביהדות הם סמלים

הדרך השלישית להתמודדות עם סוגיות השדים מיועדת בעיקר לכיתות גבוהות ולתלמידים קשובים ובעלי תודעה מפותחת. אני טעמתי ממנה על קצה המזלג בכיתה יב', בחצי שיעור גנוב. אינני יודע עד כמה אפשר להעביר לפיה את הגמרא כולה, אך על כל פנים היא מעניינת מאד.

בלימוד האגדתות מצוי מאד שלוקחים את האגדתות ומפשיטים אותם מלבושיהם: רואים בהן משלים ממין מסוים, ומבקשים את העיקרון העומד ביסודן. אותו הדבר ניתן לעשות גם בסוגיות השדים: לקחת את השדים כמשל לכוחות הנפש הרעים, לפחדים, לכוחות הרע בעולם, להעמיק במהות עניין הזוגות ומה הבעיה במספר שתיים ולהרהר במשמעותם של ימי א-טו בתמוז, בהם שולט קטב מרירי (דף קיא:).

זוהי דרך בעלת פוטנציאל יצירתי גדול מאד הדורשת כניסה של ממש לעובי הקורה של הסוגיות. הבעיה המרכזית בה היא ייעודה לקהל מצומצם יחסית של לומדים. אסביר: קל להפעיל דרך זו על כללי הסוגיות, למשל על עניין הזוגות, באופן השווה לכל נפש. אולם מה יהיה על הפרטים ופרטי הפרטים באשר למקומות הימצאם של שדים? באשר לדרכים להינצל מהם? דרשת כל הדברים הללו היא כאב ראש שלם, שספק אם תלמידים מן המניין יחזיקו בו מעמד.

בעיה נוספת היא כמו בשתי הדרכים הקודמות: עדין מדובר בהתחמקות מן הפשט. המעיין הכנה יוכל להתרשם בעצמו מכך שגם אם לגמרא זו ערכים מוספים, אין היא באה לומר אותם לבדם. עיקר הגמרא הזו היא הלכות, הלכות של ממש, הלכות של זהירות מסכנה. יכול אתה לדרוש שלושה ימים ולילות על משמעותו השלילית של המספר שתיים, בשורה התחתונה הגמרא דורשת ממך להישמר ממנו עצמו ולא מן העקרונות שהוא מייצג. באמצעות דרך זו תצליח (אולי) להערים על התלמידים, אך בעצמך תראה את החורים.

עם זאת, אני מודה שסוף סוף מדובר בדרך של השקעת זמן ומאמץ אמיתיים בפתרון הבעיה.

דרך ד': חקר האמונה בשדים: "בעבר יהודים האמינו בשדים"

מן הראוי להזכיר כאן דרך הוראה נוספת של נושא השדים ככלל שאמנם אינה מתבצעת בביתי הספר התיכוניים אך יש לה קשר לענייננו.

באוניברסיטת חיפה התקיים קורס הקרוי "דמונולוגיה יהודית בראי הספרות העממית" שהועבר על ידי פרופ' עידית פינטל-גינסברג בשנת תשס"א.

מטרת הקורס הייתה להקיף את הנושא כולו תוך הדגשת השתקפותו בספרות העממית, ולכן אין כל שיעור ושיעור שבו קשור לענייננו. אמנם, המעיין באתר הקורס יוכל להבחין מספר דרכי התייחסות לנושא:

  • השאלה האם יש היום שדים כלל אינה עולה לדיון בקורס, ואף לא השאלה האם פעם היו שדים. הלימוד הוא לימוד אודות השדים כפולקלור.
  • הדמונולוגיה ביהדות מושווית לדמונולוגיות בתרבויות אחרות.
  • אין עיסוק פרטני בסוגיות הגמרא שלנו אלא באזכורים מינימאליים.
  • קיים עיסוק מרובה בדעותיהם של חוקרי תלמוד ופולקלור.
  • קיים סידור של מידע וסיווגו ועיסוק בעיקר במבט על.

מובן שאין להקיש בין הלימוד המדעי של הנושא ללימודו בכיתה כלימוד גמרא. עם זאת ניתן לציין את האובייקטיביות בה הוא מתייחס אל הסוגיות שלנו ודומותיהן. הגישה המדעית מקבלת אותן כמו שהן, אם לא כאמת לפחות כפולקלור. זהו יתרון גדול המאפשר לנתח את הגמרא באופן משוחרר ופתוח. אותו יושר אינטלקטואלי שהוזכר לעיל מצוי כאן במידה רבה יותר.

מאידך, כאשר לומדים גמרא ההתייחסות הזו בעייתית. את הגמרא איננו מלמדים כ"ספר משקף הווי" אלא כתורה. מה שלסטודנטים באוניברסיטת חיפה יהיה שעשוע ועניין לענות בו, יהיה עבור תלמיד ישיבה תיכונית גמרא מוזרה ולא רלבנטית. בל נשכח גם שלקורס באוניברסיטה נרשמים הבוחרים בו, דהיינו שהנושא קרוב לליבם ואילו בכיתה לאו דווקא, כך שדרך אקדמית הרצאתית כגון זו תתקל בכשלון מוחלט.

שדים ביהדות - תכל'ס, יש או אין?

המשותף לכל הגישות שהוזכרו לעיל (למעט, אולי, הגישה האקדמית) היא היציאה מנקודת ההנחה ששדים אינם בנמצא.

אולם אם נעקוב אחרי כל 2000 השנים שמאז חורבן הבית ועד ימינו, נגלה שהנחה זו לא הייתה מקובלת כלל וכלל על מרבית הדורות.

שדים ורוחות - חלק אינטגרלי מן הפולקלור היהודי במהלך הדורות

למעט תקופה פה ואיזור שם, יהודים – וכן גויים – במהלך 2000 השנים הללו האמינו בשדים, ספרו על שדים, הסבירו תופעות באמצעות שדים ואף (לדבריהם) פגשו שדים. ההנחה המוטבעת באופן פשוט כל כך אצל המורה בן דורנו יסודה בתקופת ההשכלה ובקדמה המדעית. אלו לא מצאו לשדים מקום בצל קורתה ולפיכך קבעה שהם אינם קיימים.

בחיידערים שבשטעטעלים לפני 100 שנה בהונגריה, בפולין ובגליציה לא דילגו על סוגיות השדים שבפסחים. וכי למה לדלג? על הילד לדעת להיזהר. על הילד ללמוד להיאבק בשדים כמידת יכולתו. על הילד להישמר מזוגות.

בספרות התורנית, ראש וראשון לגדולים שקבעו שאין שדים היה הרמב"ם. ראש וראשון – אולם כמעט היחיד. נגדו יצא בחריפות שאין כמוה הגר"א, מאורע נדיר, וטען שהרמב"ם הושפע בעניין זה מן הפילוסופים היוונים. כמעט ולא נמצא בספרות התורנית של עד לפני כ-200 שנה התייחסות לשדים, וזאת מפני שגם אז הם היו קיימים, חלק מן ההווי.

ניתן לראות זאת בסיפורים יידישאים, המשקפים את התקופה ההיא, למשל "טעבעלע והשד" של יצחק בשביס-זינגר ועוד ספורים רבים שלו. השדים, הרביים מוציאי הדיבוקים, רוחות המתים – כל אלו היו חברים של ממש בקהילות ישראל בכל אתר ואתר.

על כן, כאשר באים עם הנחת יסוד מוצקה כל כך לגבי אי-קיומם, מן הראוי לזכור כמה דקה היא קליפת האדמה עליה עומדים. אז, כמדומה, יכולות העיניים להיפקח ולראות שהרעבע בחיידער לימד את הגמרות הללו של פסחים קי.-קיב. לא רק ביותר הזדהות מאיתנו, כי אם גם ביתר כיוון לאמת.

סוגיות השדים בגמרא - חלק ממערכת סוגיות שמירת הגוף

אם ניאות לזנוח לשעה קלה מעל ליבנו את ההנחה הנוקשה בדבר אי-קיומם של שדים, נגלה שהגמרא פשוטה מאוד. אין בה כל סיבוך, התוכן שלה מתקבל על הדעת ומלא הגיון. בעולמה של הגמרא ישנם שדים. השדים הינם יצורים האורבים לבני האדם להזיקם, מסיבה כלשהי, ועל האדם להישמר מהם. כדרך שיש להזהיר אדם שלא להפוך אבנים גדולות בידיים מפני העקרבים ולא ללכת בסנדלים פתוחות בשדה קוצים, לא להיכנס לחוף של מדוזות ולא להתקרב לחולה מחשש הידבקות – כדרך כל אלה טרחו חכמי היהודים, שחכמים היו גם בתחומים נוספים, וכתבו את הדרכות הזהירות מן השדים.

ניתן למצוא בגמרא פעמים רבות סוגיות מסוג זה, סוגיות שעניינן אינו הלכה אלא שמירת הגוף. מפורסמות הן סוגיות הרפואה בפרק ארבעה עשר של מסכת שבת, סוגיות החלומות בפרק תשיעי בברכות ואינספור מימרות פזורות שנושאיהן מה בריא לאכול, כיצד לנהוג ביציאות, הגדולות והקטנות. אפילו הרמב"ם כתב בהלכות דעות כמה פרקים העוסקים בשמירת בריאות הגוף, וזו בהחלט הייתה מסורת ביד חכמי ישראל[1].

הגמרא בשבת פב., לאחר עיסוק בן דף בהלכות התפנות בשבת, אומרת כך:

אמר ליה רב הונא לרבה בריה: מאי טעמא לא שכיחת קמיה דרב חסדא דמחדדן שמעתיה? [מדוע אינך מצוי ללמוד לפני רב חסדא, שהלכותיו מחודדות וחריפות?] אמר ליה: מאי איזיל לגביה, דכי אזילנא גביה מותיב לי במילי דעלמא. [אמר לו: למה שאלך אליו, הרי כאשר אני הולך הוא מושיבני לפניו בדברים של חינם, שאינם של תורה] אמר לי: מאן דעייל לבית הכסא לא ליתיב בהדיא, ולא ליטרח טפי [כך הוא אומר לי: מי שנכנס לבית הכסא אל לו להתיישב במהירות ובחוזק, ואל לו להתאמץ להוציא את צרכיו] דהאי כרכשתא אתלת שיני יתיב, דילמא משתמטא שיני דכרכשתא ואתי לידי סכנה [מפני שהמעי התחתון יושב על שלוש שיניים בלבד, והן עלולות להישמט על ידי מעשים אלה, ויבוא האדם לידי סכנה]. אמר ליה [אמר לו אביו, רב הונא]: הוא עסיק בחיי דברייתא ואת אמרת במילי דעלמא? כל שכן, זיל לגביה [הוא, רב חסדא, עוסק בחיי הבריות ואתה אומר שבדברי חינם הוא עוסק? כל שכן שתלך ללמוד אצלו].

בגמרא המובאת אנו רואים שרבה הצעיר ראה בענייני שמירת הגוף ביטול תורה, אולם רבו ראה לנכון ללמדם, ואביו אף הגדיל לעשות בכנותו אותם "חיי דברייתא" והעלה את מעלתם מעל דברי התורה.

כמדומני, אפוא, שאין מי שיחלוק על העובדה שהתלמוד עשוי לעסוק בנושאים השייכים לשמירת הגוף.

סוגיות השדים בגמרא הינן סוגיות כאלו לכל דבר.

המתבונן הדייקן בפסחים קי.-קיב. יראה שהגמרא אינה דנה במהותם של שדים ובמשמעויותיהם כי אם בשאלות פרקטיות בהרבה: היכן הם נמצאים. מתי. מה לעשות על מנת להימנע ממפגש איתם. מה יעשה הפוגש בהם. אין כאן דיון עקרוני ומנותק על השדים כשם שאין דיון עקרוני ומנותק על האנטומיה של האדם. השדים אינם מעניינים את הגמרא. כל שהיא רוצה הוא ללמד את הבריות כיצד להיזהר מהם.

[1]בהקשר זה מעניין לציין, שבתקופות מסוימות ובמקומות מסוימים הייתה שפת הלימוד באוניברסיטאות לרפואה – עברית, וזאת מחמת עושר הספרים בענייני רפואה שנכתבו בעברית. מסתבר שיהודים עסקו הרבה מאד ברפואה. עוד בעניין זה ניתן לראות בספר "עברית חיה במרוצת הדורות", שלמה הרמתי, ראשון לציון 1992, פרק שני: העברית לשון הוראה בבתי-ספר לרפואה באירופה (מאות: ט'-ט"ז).

השדים בגמרא - מציאות חיה

אפילו נתמקד בסוגיות בפסחים לבדן, אם נקראן ביושר ונאמין למה שכתוב יהיה עלינו להודות: השדים בגמרא אינם אמונה בעלמא כי אם מציאות של ממש.

אסביר את דברי.

ניתן היה לומר, כי אף על פי שהשדים הינם חלק מעולמם של יהודי בבל בתקופת הגמרא, אין הם יצורים ממשיים אלא יותר כעין אגדות-עם, פולקלור, כדרך שההוביטים בבריטניה, הטרולים בסקנדינביה ופנתיאון האלים ברומא העתיקה.

איני בא להתווכח על השאלה האם מציאותית כך היה או לא, או במילים אחרות האם היו שדים אז או לא. רק רוצה אני לומר שבגמרא הדבר אינו נראה כך. חכמי הגמרא התייחסו לשדים מציאותיים לחלוטין. כשם שנחשים כלבים ומחלות אינם פולקלור, כך השדים.

אתעכב על נקודה זו על מנת להוכיח אותה בפרטות, שכן היא חשובה מאד לענייננו.

כל הסוגיות הנוגעות לשדים הובאו כאן, במסכת פסחים, בהקשר לארבע כוסות. על דין המשנה  שלא יפחתו לו מארבע כוסות הקשתה הגמרא:

היכי מתקני רבנן מידי דאתי בה לידי סכנה [כיצד תקנו רבנן דבר שעלול לבוא על ידו לידי סכנה?][1]

הגמרא התייחסה לעניין הזוגות כממשי עד כדי להשפיע על ההלכה מצד דיני סכנה. זו אינה התייחסות משלית או אגדית לשדים, זו התייחסות רצינית. גם הביטוי "אתי ביה לידי סכנה" אינו ניתן להידרש בפנים רבות.

ממשיכה הגמרא ודנה במימרא שהוזכרה לעיל "שותה כפליים דמו בראשו"[2]:

אמר רב יהודה: אימתי [יש להיזהר מלשתות שתי כוסות] בזמן שלא ראה פני השוק [כשלא הפריד ביניהם ביציאה לשוק] אבל ראה פני השוק הרשות בידו. אמר רב אשי חזינא ליה לרב חנניא בר ביבי [ראיתי את רב חנניא בר ביבי] דעל כל כסא וכסא הוה נפיק וחזי אפי שוקא [שעל כל כוס וכוס ששתה היה יוצא ורואה פני השוק על מנת שלא יגיע בטעות לזוגות]. ולא אמרן אלא לצאת לדרך אבל בביתו לא. [וכל דין זה שיש להיזהר מזוגות לא אמרנו אלא לפני יציאה לדרך אבל כאשר אדם עומד להישאר בביתו אינו צריך לחשוש]. אמר רבי זירא ולישן כלצאת לדרך דמי [גם אדם העומד לישון יזהר מזוגות, שהדבר דומה כיציאה לדרך]. אמר רב פפא ולצאת לבית הכסא כלצאת לדרך דמי [גם אדם העומד לעשות צרכיו עליו להיזהר].

ישנו כאן דיון הלכתי טהור מבחינת המבנה והצורה. דיוק בפרטים, השוואת מקרים ולשון של הוראה. אבל בכך לא תם הדיון:

ובביתו לא [וכי כאשר אין מתקיים אחד מהללו אין צריך לחשוש לזוגות?] והא רבא מני כשורי [והרי רבא היה מקפיד למנות את מספר הכוסות ששתה באמצעות תליית עיניו בקורות התקרה, ועל כל כוס ששתה הניע את מבטו קורה אחת קדימה על מנת לוודא שלא סיים במספר זוגי של כוסות] ואביי כי שתי חד כסא מינקיט ליה אימיה תרי כסי בתרי ידיה [ואביי כאשר היה שותה הייתה אימו מחזיקה לו שתי כוסות נוספות בשתי ידיה ולא כוס אחת על מנת שלא יווצר מצב שיפסיק לשתות אחרי שתי כוסות, אלא יגיע מיד לשלוש] ורב נחמן בר יצחק כי הוה שתי תרי כסי מנקיט ליה שמעיה חד כסא, חד כסא מינקיט ליה תרי כסי בתרי ידיה [ורב נחמן בר יצחק כאשר היה שותה שתי כוסות היה שמשו מוכן לפניו ומחזיק בידו שלישית, וכן כששתה כוס אחת היה שמשו מוכן לפניו ושתי כוסות בידו, וכל זאת על מנת להימנע מלסיים בשתי כוסות] אדם חשוב שאני [אף שאדם רגיל אינו צריך להיזהר מזוגות אלא במקרים האמורים, על אדם חשוב להיזהר בכל מקרה].

בפסקה קצרה זו אנו מתוודעים לקיומן הממשי של ההלכות הללו על ידי גדולי אמוראי בבל: אביי ורבא, רב נחמן בר יצחק. בסוגיא הקודמת היה זה רב אשי שספר על רב חנניא בר ביבי. אין אלו דמויות שוליים, האמוראים שהוזכרו הינם ממש הגדולים בדורם, אמוראים המוזכרים אין ספור פעמים בש"ס. אותם אמוראים נשמרו מן הזוגות בפועל ממש, כל אחד בדרכו שלו אולם כולם באופן מציאותי בתכלית.

אם אמנה את כל הראיות אחת לאחת יהיה עלי פשוט להביא כאן את הסוגיות בפסחים כולן. אני חושב שאין כל אפשרות לקרוא את הגמרא באופן אחר שאינו דרשות ואוקימתות. מעין מה שהובא כאן יוכל המעיין למצוא כמעט בכל משפט בדפים המדוברים.

ברצוני להוסיף ולהציג כאן עוד עניין אחרון, שלדעתי הוא המכה בפטיש של ההוכחה: לא סיפורים והלכות אודות הזהרות משדים, כי אם סיפורי מפגשים עם שדים. אלו מצויים בסוגיותינו כמה וכמה פעמים, ואני אביא כאן שניים מהם.[3]

אמר רב יוסף: אמר לי יוסף שידא [אמר לי יוסף השד] אשמדאי מלכא דשידי ממונה הוא אכולהו זוגי [אשמדאי, מלך השדים, הוא הממונה על כל ענין הזוגות]

אמר רב פפא: אמר לי יוסף שידא, בתרי קטלינן בארבעה לא קטלינן בארבעה מזקינן [לאחר ששתה אדם שתי כוסות אנו עשויים להרגו, לאחר ששתה ארבע לא נהרגנו, רק נזיקנו]. בתרי בין בשוגג בין במזיד בארבעה במזיד אין בשוגג לא [אם שתה אדם שתי כוסות בשוגג נזיקנו למרות זאת, אולם אם שתה ארבע בשוגג לא נזיקנו אלא במזיד בלבד]

הן רב יוסף והן רב פפא מדווחים על שיחת רעים עם שד הקרוי יוסף, שמסר להם מידע חסוי מעולמם של השדים, מידע שיעזור להם לדעת ממה עליהם להישמר. בעדותו של רב פפא אף מובא יוסף שידא כמדבר בגוף ראשון: אנו הורגים בשתיים ומזיקים בארבע. יש בוידוי זה מן המשעשע, אך נראה ברור למדי שרב פפא ורב יוסף פגשו בשד. אילו היה רב יוסף לבדו מדבר היה, אולי, ניתן לדרוש דרשות הנתלות בשערה על השדים שבכל אדם (וכי מקרה הוא ששם השד יוסף וגם שם הרב, וכדומה) אולם מאחר ורב פפא מצטט אותו גם הוא נעשית הסברא רחוקה עוד יותר. מלבד זאת, אזכורו של אותו יוסף שידא אינו מיוחד לסוגיותנו. הוא מוזכר כבן בית המדרש גם במסכת עירובין, בתור אפשרות לאותו שהעביר שבע שהלכות מסורא לפומבדיתא בערב שבת בין השמשות, ומאחר שחלק מהלכות אלו כתובות בגמרא יצטרך הדרשן לפלפולי פלפולים על מנת לטעון שיוסף שידא משל היה.

הסיפור השני מופיע בסוגיותינו בנוגע לקטב מרירי.[4]

אביי הוה שקיל ואזיל ואזיל רב פפא מימיניה ורב הונא בריה דרב יהושע משמאליה [אביי היה הולך בדרך, וליוו אותו תלמידיו, רב פפא הלך מימינו ואילו רב הונא בריה דרב יהושע משמאלו]. חזייה לההוא קטב מרירי דקא אתי לאפיה דשמאלא [ראה אביי את אותו הקטב מרירי שהוא מופיע מצד שמאל]. אהדרא לרב פפא לשמאליה ולרב הונא בריה דרב יהושע לימיניה [החליף את מקומותיהם של תלמידיו והציב את רב פפא משמאלו כנגד השד על מנת להגן על רב הונא בריה דרב יהושע. הגמרא שם ממשיכה ומסבירה שלרב פפא לא חשש אביי כיון שמזלו עמד באותה עת].

כאן מסופר על מפגש ממשי לחלוטין של אביי ושני תלמידיו עם קטב מרירי. אותו קטב הוא חלק מחייהם כשם שהנחשים והעקרבים הם חלק מהם, יצור עויין, חי וקיים.

יאמר האומר מה שיאמר ושערי תירוצים לא ננעלו, אך דומה שהקורא את סוגיות השדים שבפסחים ללא דעות קדומות יבין בפשטות כפי שאמרנו, שעולה מהן מכל פינה. כל המניעות והנטיות מן הדרך הזו מקורן בכפירתנו בשדים, הנטועה מסיבות כלשהן עמוק בליבותינו.

[1]פסחים קט:

[2]פסחים קי.

[3]פסחים קי.

[4]פסחים קיא:

פוטנציאל החווייה בלימוד סוגיות השדים והרוחות בגמרא

כל מה שנכתב עד עתה טוב ויפה, הדברים אכן מתיישבים עם הסוגיות ונהירים ביותר. אולם איננו עוסקים כאן בפשטן של סוגיות תלמודיות או בניתוח היסטורי של תקופת התלמוד. אנו מדברים על הוראה של סוגיות אלו בכיתה. איזה ערך ישנו בדיונים לגבי שדים בימי עבר עבור התלמידים בני דורנו? מה תתן להם ומה תוסיף הידיעה לגבי מקומות וזמני הימצאם של השדים בימי עבר והדרכים להינצל מהם? דומה הדבר כאילו ננסה ללמד תלמיד מודרני את הנהגות הזהירות מפני הקדחת השחורה. את מי זה מעניין? הדברים הללו אבד עליהם הכלח. הרי אמת היא: אין השדים מצויים ברחובותינו.

טעם אחד הוזכר כבר: סוגיות אלו נמצאות בגמרא, ואנו לומדים גמרא. איננו רפורמים: את כל הגמרא. לכן יש לחנך להתמודדות ישרה עם כל גמרא שהיא, גם זו שמשמעותה לחיינו אנו מפוקפקת מאד.

אבל מלבד זאת, חושבני שסוגיות השדים הן מכרה זהב בתחום אחד חשוב: תחום החוויה.

מעבר לתכני הלימוד ומה שאנו לוקחים מהם לחיינו סוגיות השדים הן פיקנטיות ומפליאות. טמון בהן פוטנציאל גדול של חווייתיות, מפני שנושא השדים חוצב מעולמות עלומים ומסקרנים מאין כמותם. על המילה "שד", בניגוד לנושאים רבים אחרים בגמרא, אין צורך לעבוד על מנת שתהיה מעניינת. שדים ורוחות – אמיתיים או לא – עסיסיים הם.

האם נוותר על הזדמנות כזאת לעסוק עם התלמידים בנושא המעניין באופן טבעי? אף אם משמעותו לחיי היום יום מפוקפקת, האם זהו העניין כולו?

רבות דובר על האהבת לימוד הגמרא על הנוער. אמת היא שחלקים רבים בגמרא רחוקים מלב הנער, אולם ישנם מחוזות בהן העניין גובר. להתעלם ממקומות אלה בשל בעיות התמודדות  אמוניות (כדרך א') נראה לי בזבוז גדול. גם הניתוחים מבחוץ של תופעת השדים (דרך ב') והפשטתה (דרך ג') הן בבחינת מעבר על גדתו של מעיין מבלי להיכנס לתוכו.

בסוגיות הללו מסופר על דברים מבהילים ומרתקים, מדוע לא לשכוח הכל ולקפוץ לתוכן?

על אף שכתבתי את הדברים בקיצור, הם עיקר העניין לפי דעתי. הדרך שאציע תהיה לימוד סוגיות השדים כמסע קסום אל יערות עבותים וחשוכים של עולמות אחרים. כשם שניתן לקרוא ספרים שמופיעים בהם שדים, ניתן גם ללמוד סוגיות כאלה. כל שיש לעשות הוא להשאיר בצד לכמה שעות את הביקורתיות המלווה אותנו, על פי רוב, בלימוד הגמרא, ולהכין את הנפש להרפתקה.

הערך החינוכי המוסף של לימוד סוגיות השדים ביהדות

עד כה דיברתי בעיקר על לימוד סוגיות השדים כיון ש"מגיעים אליהן". במילים אחרות, עסקתי ב"התגוננות", דהיינו בהצדקת קיומן של סוגיות אלו כמיועדות ללימוד בגמרא. טענתי, אם לחדד את הנקודה, שאמנם אין להן ערך ממשי, אך הן 'מעניינות'.

לא עסקתי בשאלה אם יש מקום ללימוד עצמאי ומכוון של סוגיות אלו, כשלעצמן. לשם מה, ישאל השואל, להכניס לתלמידים ג'וקים לראש? רק מפני שהדבר מעניין? ישנם עוד נושאים מעניינים.

אמנם, למען האמת ללימוד סוגיות השדים נודעת חשיבות מכרעת דווקא מפני שהן זרות לנו. סוגיות השדים הן הזדמנות פז לזרוק בכיתה כעין חומר נפץ, לעורר את התלמידים לפתוח את מחשבתם לדברים שאינם מוכרים להם באופן כללי, לדברים שהמציאות מכחשתם, על פניה. במקום לעמת אותם כל העת עם נושאים השייכים לעולמם, חשוב מידי פעם לטלטלם ולהביא אותם לידי התמודדות עם נושאים שאינם כאלה.

חשיבות העניין היא, ראשית כל, לחיים. אחת ממטרות החינוך – לאו דווקא הדתי – החשובות ביותר היא להביא את התלמיד לידי רצון ללמוד בעצמו, לידי הבנה שאין הוא יודע הכל ויש לו עוד הרבה להתבונן בעולם שסביבו ולהעמיק בו. זריקת אתגר כגון שדים – המצויים הן בגמרא הן בתרבויות אחרות, מימי קדם ובשפע רב – היא כר פורה לפיתוח חשיבה מסוג זה.

ערך הסקרנות והענווה האינטלקטואלית קיים גם בחינוך החילוני. אולם לחינוך הדתי אמור להיות אינטרס מיוחד בפיתוח  החשיבה מן הסוג הנ"ל, וזאת על שום היסוד העומד בעצם הוויתו – יסוד האמונה.

האמונה והשדים

בספר השיחות של הרב נבנצל על פרשיות השבוע נאמר כך[1]:

"כיום בוחר האדם בין האמונה בה' לבין מה שמכונה היום מטריאליזם או אתיאיזם, ה"אמונה" בחומרנות המוחלטת. על פיה מורכב העולם מדברים המסוגלים להיקלט בחושינו בלבד… נקודת הבחירה של הדורות האחרונים היא בשאלה האם יש בכלל כוחות עליונים או שמא "אני ואפסי עוד".

במצב שכזה… נעלמו המזיקים מאליהם. מדוע? – מפני ששדים ורוחות הם סתירה מוחלטת לשיטה החומרנית! הופעתם כיום הייתה מתגברת את הכוחות המטים לאמונה בכוח עליון והייתה מקשה על הכפירה במציאותם של כוחות רוחניים (ההדגשה שלי, י.א.), ובכך היה מופר האיזון העדין שבבריאה."

על פי הרב נבנצל קיים קשר הדוק בין האמונה בבורא לאמונה בעולם רוחני ככלל, כשחלק חשוב מן העולם הרוחני הוא השדים.

במילים אחרות ניתן לומר, כי אותו 'איבר' המוכן לחוש בשדים אצל האדם הוא האיבר המאמין בבורא. שניהם עניינם אחד: חוויה של כוחות שאינם גשמיים.

אם נקבל הנחה זו, הרי יכולות סוגיות השדים להיות "אימון של שריר האמונה", אולם בדרך עקיפה.

נושא החינוך לאמונה עולה שוב ושוב בישיבות, באולפנות ובתיכונים הדתיים. מסתבר כי קיים קושי ממשי בהנחלת האמונה היהודית הכתובה בספרים לדור הבא. פעמים רבות התלמידים בוחלים בניסיונות להחדיר בהם אמונה ומסווגים את מוריהם המתאמצים בדבר כמטיפים ומיסיונרים שאין בדבריהם טעם. לימוד האמונה כאמונות ודעות שיש לשנן ולדעת קשה מאד על הרבה תלמידים ומייבשם.

אולם אם נבין שלא האמונה היא הזקוקה לחיזוק אלא יכולת האמונה, היינו היכולת להאמין בכל דבר שאינו נגלה לעיניים, נוכל לעבוד עם התלמידים במגוון דרכים על אמונה, ותהיינה אלה דרכים ששם ה' נעדר מהן. חינוך לחיפוש אחר הנסתר הוא עצמו חיפוש לאמונה, וכפי שאמר זאת הנסיך הקטן:

הדבר החשוב באמת סמוי מן העין.

השדים הם חלק ממה שסמוי מן העין, אך חלק מרתק דווקא שלרוב אינו מתקשר בתודעת התלמידים לאמונה הקלאסית, שפעמים רבות למדו לקוץ בה. במגרש השדים אפשר ניתן לעבוד בראש נקי, לעבוד על יכולת האמונה ולא על תוכנה.

[1] "שיחות לספר בראשית" עמ' כח-כט, הרב אביגדור נבנצל, הוצאת "שמועות הלוי", תש"ן.

על הארי פוטר וחברים

לא זו בלבד שלימוד סוגיות השדים ודומותיהן הוא אפשרות כדרך אל האמונה, אלא שהמקום הזה בימינו הריהו עומד ומצווח "דרשוני".

האמונה, מסתבר, נמצאת ענייה במקום אחד ועשירה במקום אחר. בעוד תלמידים ומבוגרים רבים היום אינם מוצאים חיים בנוסחאות אמונה, הם נוהים אחר הפלא והנסתר המצוי במקומות אחרים.

בימינו, הניו אייג' פורח. תחומים מיסטיים כאסטרולוגיה, נומרולוגיה, סיאנסים וריפויים אלטרנטיביים למיניהם הולכים ומתפשטים ואנשים צועדים אחריהם באמונה. בני האדם מפנימים והולכים את האמונה שלא רק מה שמוכח ונראה לעיניים קיים, שלא הכל הם יודעים. בכוחו של השכל מפקפקים, ואת מקומו תופסות אמונות שונות שאותן קטל בעבר בחדות.

רק בדור שכזה יכולה סדרה דמיונית ומופרעת כמו "הארי פוטר" להפוך לספר השני בתפוצתו אחרי התנ"ך: המציאות כבר אינה כל כך נוקשה, ומה שלא נראה לעין עדין הוא בחזקת אולי.

אחד מן הקסמים ביצירתו של עולם הקוסמים של הארי פוטר, הוא שהסופרת שכתבה אותו, ג'ואן קתלין רולינג, טורחת הרבה במהלך הסיפור לתרץ את השאלה: אם יש עולם כזה, מדוע איננו יודעים עליו. דהיינו, היא רוצה שעולם הקסמים הזה יהיה אפשרות בעולמנו שלנו. (יתכן שזוהי אחת הסיבות לכך שדווקא סדרה זו זכתה לתפוצה מטאורית כל כך) רולינג פיתחה סיפור שברמה העקרונית אתה יכול לסיימו ולא להצליח להוכיח משום מקום שהוא לא התרחש במציאות. אינך רואה קסמים ברחוב? זה מפני שישנו חוק האוסר על התגלות בפני מוגלגים (שאין להם יכולות קסם). והרי יש כאלה שמפירים את החוק? אבל ישנה יחידה להשכחת זיכרונות, יכול להיות שראית קסם, והדבר הושכח ממך, הוכח שלא. אם ישנו שר קסמים הידוע לראש הממשלה כיצד אין הוא מפרסם זאת? מפני שיחשבו שהוא משוגע. כיצד זה שאין המוגלגים מצליחים להגיע להוגוורטס? מפני שרכבת האקספרס המובילה אל בית הספר לקוסמים יוצאת מרציף תשע ושלושה רבעים, שהוא רציף שניתן להיכנס אליו רק לאחר התנגשות בקיר המפריד בין רציפים תשע ועשר, איזה אדם נורמאלי מנסה להתנגש בקיר?… וכך עוד ועוד.

כל הדוגמאות הללו מצביעות על דבר אחד: העולם של היום פתוח ומרותק לאפשרויות הבלתי מוגבלות שצופן הדמיון. האדם בן זמננו אוהב לדמיין עולמות אחרים ומציאויות נוספות ואף להשתעשע במחשבה שהם קיימים באמת.

אין זו הנאה גרידא. צורך נפשי עמוק טמון בדבר: הצורך לפקפק במציאות כפי שהיא נגלית לעיניים, הצורך להעלות את האפשרות שאולי ישנם דברים נוספים. האדם הפוסט מודרני כמה אל הנסתר. קשה לו לראות את המציאות היומיומית היבשה בתור חזות הכל, הוא מחפש עוד. הוא מחפש עולמות נוספים, מטושטשים יותר, לא לגמרי מובנים, עולמות שיש בהם חוויה קיומית עזה על אף (או בגלל) שאינם מובנים לחלוטין.

לכשנרצה, זהו עצמו הדחף העומד ביסודה של הדת מאות בשנים: הצורך האנושי העז לחיות בעולם עמום, אפוף סוד. אלא שהדת נתקשחה במשך הדורות ופעמים רבות נעשתה גם היא רשימת אמיתות חסרת לחלוחית וחוקים שיש לבצע. במידה רבה, הצורך לפקפק במציאות הפשוטה שורשיו בגחלים הלוחשות של האמונה, אולם אינו זוכה לעידוד רב מצד עולם התורה הקלאסי.

בנקודה זו, סבור אני, יכול להיווצר המפגש. דווקא סוגיות השדים כשהן נקראות כפשוטן פותחות צוהר אל עולם קסום, עולם המתנהל לפי חוקים אחרים המסעירים את הדמיון. הלומד את סוגיות השדים בעיון יוכל לראות כיצד, לאיטו, נפרש לפניו עולם שלם עם חוקים וכללים משלו. סוגיות השדים אינן תוהו ובוהו אחד מתמשך: הפרטים שבהן מצטרפים זה אל זה ללא סתירות ויוצרים דיוקן מסוים מאד של השדים למיניהם.

ולא זו בלבד, אלא שבניגוד להארי פוטר עולם השדים בימי התלמוד הוא עולם היסטורי. הדוברים והגיבורים שבו הם דמויות היסטוריות ידועות ונכבדות, גדולי האמוראים. דמויות שכל זרמי היהדות מכירים בסמכותן. הגמרא, יווכח הנער הלומד לראות, מאמינה באמונה שלמה בכוחות האופל הללו.

לא זו בלבד שקיומם של השדים מצוי כאן, אלא שהלך חשיבה המאפיין ספרי פנטזיה מבצבץ פעמים רבות מתוך הגמרא. דיי אם אזכיר את כוחם של הלחשים (כגון שברירי ברירי רירי ריר רי,  בדף קיב: ורבים אחרים) המקביל ממש להארי פוטר (כמעט שום קסם בהארי פוטר אינו פועל ללא לחש) ולשר הטבעות (שבו מכה פרודו באויב נורא, רפא-טבעת, בעיקר באמצעות הזכרת שמות אנשים טהורים). אזכיר גם את היסוד המשונה: "מאן דקפיד קפדי בהדיה ומאן דלא קפיד לא קפדי בהדיה" (קי:) שמשמעותו שכאשר אדם אינו מתייחס ברצינות רבה מידי אל נושא הזוגות, השדים מקבלים זאת ואכן תוקפים אותו פחות. יסוד זה מופיע ונידון שוב ושוב לכל אורך סדרת הארי פוטר ביחס לנבואה ששמע וולדמורט (שהוא והארי יצטרכו לעמוד זה כנגד זה, ואחד מהם לא יוכל לחיות כשחברו חי), שבגללה התחיל הכל. אילו לא היה מקשיב לנבואה, מדגישה רולינג חזור והדגש, היא לא הייתה מתגשמת.

למצוא לפנטזיה מדף בבית המדרש

לב ליבה של הגישה הדתית-ציונית הוא המגמה למצוא לכל דבר העולה מן המציאות חיבור עם התורה. כך נמצא בתורה האידיאל הציוני, כך קודשה היצירה לגווניה, כך הצטרף השוויון בתוך המשפחה אל מערכת הערכים היהודית וכך נוצר מדף ספרים שלם המתייחס אל יצר המין באופן אוהד מבין וקדוש (גם אם לא מתירני). כך נעשו לימודי המדעים מקום לראות בו את ה', והמוזיקה – אפילו זו המודרנית – כבר היא תחום שגדולי רבני הציבור סומכים עליו את ידיהם (גם אם לא על כולה).

אולם, תחום ספרות וסרטי הפנטזיה כמעט שלא זכה עדיין להתייחסות. מפעם לפעם ניתן לראות שאלה בנושא הארי פוטר או שר הטבעות בש"ותי ה- S.M.S. למיניהם, ושם היחס הוא סלחני במקרה הטוב. אף על פי שהפנטזיה תופסת מקום נכבד בעולמם של הילדים והנוער, הן הפנטזיה הכתובה והן זו שבמדיה, כמדומני שלא הצליח עדין להתפתח עבורה כלי קיבול הולם ביהדות. למשל: ניתן בהחלט למצוא סופרים דתיים, מהם מעולים, אולם מועטים שבמועטים הם כותבי ספרי הפנטזיה הדתיים. "לוחמי התמורות" של הרב ארז משה דורון הוא כמעט היחיד בתחומו. (אם אין מחשיבים את סיפורי מעשיות של רבי נחמן מברסלב).

סדרת שיעורים בנושא השדים ביהדות עשויה, כמדומני, להציף את הנושא ולהביא אותו לידי דיון מעמיק בכיתה. העובדה שחז"ל חיו בעולם שכה מזכיר את העולמות עליהם קוראים בספרים הללו יש בה כדי לעורר מחשבות רבות ודיונים מעמיקים. גם העמידה על העובדה שרוב ספרי הפנטזיה מתבססים על מיתוסים קדומים יש בה כדי להועיל להבנה חדשה של הנושא. אבל העיקר הוא בעצם העלאת הנושא בכיתה, בשיעור הגמרא. דבר זה עצמו יש בו כדי לעודד קריאה מעמיקה ופקוחת עין בספרי הפנטזיה שהוא נמשך אחריהם, וממילא גירוד שכבת השטחיות וחדירה לעושר הרב הטמון בהם ומה שהם מבקשים לעשות.

כמו כן, ישנו הצד ההפוך: נידושה כבר בעשרות ספרים, מאמרים, וכנסים בעיית הרלבנטיות של הגמרא לחיי התלמידים. מסתבר, שהתלמידים אינם מוצאים עניין בספרים הכבדים והעתיקים, הם סבורים שהם "משעממים". אך שמא הם משעממים דווקא מפני שאנו מנטרלים אותם מכל הדברים הנוגעים לחייהם של הנערים?… עבור הדור הזה השדים הם רלבנטיים בהחלט, גם אם לא הלכה למעשה. מי אמר שרק דברים שיש להם השלכות מעשיות ישירות הם רלבנטיים?…

הדרך המוצעת ללימוד סוגיות השדים ביהדות

דרך ה': לחגוג את הפנטזיה: "יש ביהדות שדים, יאללה בלגן!"

בעקבות כל הנכתב לעיל, ברצוני להציע דרך חדשה ללימוד סוגיות השדים ביהדות.

עניינה המרכזי של הדרך הזו: למידת סוגיות השדים כאילו היו סוגיות רגילות, ביסודיות ובלא אי-נעימות. יש להעמיק ולנסות להבינן כמות שהן. בראש ובראשונה יש לגשת אליהן באופן נקי ואובייקטיבי, בלא עירוב קושיות ובעיות אישיות.

זאת יש לעשות תוך שימת הדגש על החוויתיות בלימוד. בסוגיות אלו טמון פוטנציאל חוויתי גבוה שניתן לדלג באמצעותו על שאלות מציאותיות. הסוגיות ידברו בעד עצמן, כפי שכתבתי, והיום ימצאו להן יותר הד בלב התלמידים מאשר לפני עשרים או שלושים שנה. המורה יתפלא לראות כמה מושך הנושא חלק מן התלמידים וכמה מסתדרת איתו רוב הכיתה.

אמנם, אין להדחיק את השאלות הפשוטות. אין אפשרות לוותר על חיבור הגמרא אל המציאות שלנו ולפיכך אין מנוס מן ההתנגשות והדיונים בה. אולם מקומה של זו רק בשיעורים המאוחרים יותר.

בשלבים המאוחרים, במקום להמלט מן הנושא ולהמשיך בגמרא אני מציע להשתהות עליו ולהעמיק בו. כעת, השדים יידונו במבט כללי יותר, משוחרר יותר מן הגמרא אך לעולם אינו מנותק ממנה – שהרי בה אנו עוסקים. ושוב, החוייתיות היא מילת המפתח. פחות חתירה לאמת אובייקטיבית ויותר לניצוץ בעיניים.

בסופו של יום, המטרה היא שהתלמידים ייצאו שבעים, מועשרים, ופתוחים יותר לרעיונות חדשים ושונים. שיעורים בדרך זו יהיו "סדנה לחשיבה פרועה".

יתרונות

הרווחים שבעיסוק מעמיק בכיתה בסוגיות השדים כפשוטן בימינו הם בצד הלימודי ובצד החינוכי יהיו כדלהלן:

בצד הלימודי:
א. התלמיד יתוודע למרכיב השדים בעולמם של חכמי התלמוד.
ב. התלמיד יעמוד על תכנים פנטסטיים ולא שגרתיים החבויים בגמרא.

בצד מיומנויות הלמידה:
א. התלמיד יתרגל לעסוק בסוגיות באופן ישר וכנה אף כאשר אינן מדברות על מציאות המוכרת לו.
ב. התלמיד יעמוד על כך שלא רק מה שהוא רואה קיים.

בצד החינוכי:
א. התלמיד יקבל מקום בכיתה לנושא המודחק של ספרות הפנטזיה.
ב. התלמיד יגלה את הרלבנטיות של הגמרא עבורו מכיוון שלא העלה אותו בדעתו.
ג. התלמיד יתמודד מול רעיונות לא סטנדרטיים ופותחי מחשבה.
ד. התלמיד ייהנה מנושא מרענן ובלתי שגרתי.

חסרונות

"כשם שפרצופיהן שונים כך דעותיהם משונות". אני מודע היטב לעובדה שבייחוד בתחום זה הכיתה תתחלק בבירור לתלמידים שיזדהו עם החומר הנלמד ויתלהבו ממנו מצד אחד, ומן הצד השני לתלמידים שכלתניים יותר שיביעו ניכור ולא יבינו מה רוצים מהם. בתווך יהיה החלק האפור, תלמידים שדעתם אינה חדה בנושא.

שיעורים אלו אכן מיועדים לתת פתחון פה לצד מסוים של הכיתה ולתפוס את תשומת ליבו דווקא. אינני מתכחש לדבר. אכן, מדובר בהתמקדות בחלק אחד של אוכלוסיית התלמידים. הסיבה שבכל זאת ראויים מערכי השיעור הללו להיות מועברים בכיתה הומוגנית היא שאותם תלמידים שייהנו מן השיעורים אודות השדים כמעט לעולם אינם זוכים להתייחסות כנה במסגרת הכיתה ל"צד" הזה שלהם בעוד התלמידים השכלתניים והמציאותיים זוכים להתייחסויות לא מעטות. הללו זקוקים, אפוא יותר וזה המקום לנהוג בדרך של אפליה מתקנת. מלבד זאת, הרי ייאלצו גם השכלתנים להודות: בגמרא מופיעים השדים. אין הם ייבוא מבחוץ. האם ניתן לקטוע חלקים שלמים מן הגמרא? ילמדו התלמידים את הנושא לפחות כעניין של פסיכולוגיה או פולקלור.

ועדיין, מערכי השיעור המוצעים מופנים לתלמידים שאינם רואים שדים ביום-יום (אני מניח). בסופו של דבר יינתן מקום של כבוד להתייחסות הרמב"ם, ועל עגלתו יוכלו התלמידים הללו לעלות.

עוד זאת, העיקר מבחינתי הוא הדיון: בסופו של דבר, גם בתלמידים הפנטזיונרים ביותר ישנם מחוזות המכירים במציאות, וגם בתלמידים השכלתניים ישנם מחוזות קטנים של דמיון ופתיחות. השאלה הגדולה אינה מה יחליטו התלמידים: להאמין או לא להאמין אלא עצם העלאת הנושא על פני השטח והעיסוק המעורב והמושכל של התלמידים בו.

הערה

בעיה נוספת קיימת בסוגיות השדים, פשוטה וראשונית בהרבה מכל שנכתב עד כאן, והיא – אין לזלזל בדבר – הפחדים שעלולות הסוגיות לעורר בלב התלמידים. בגילאים נמוכים אין לשלול את האפשרות לדלג על הסוגיות מחשש שאחד או שניים מילדי הכיתה ילקו בסיוטים בגללן (אף כי הדבר אינו סביר ביותר, הוא יתכן). בכוונה ייעדתי את מערך השיעורים כולו לכיתות הגבוהות, בהנחה ששם לא יזרעו הסוגיות פחד.

ביבליוגרפיה

ביבליוגרפיה

  1. "האנציקלופדיה העברית", ערך "שדים ורוחות", תל אביב תשל"ט.
  2. "תחייתה המוזרה של המיסטיקה בימינו", י' אחיטוב, בתוך "דברים", עין צורים תשנ"ט.
  3. "תחייתה המובנת של המיסטיקה בימינו", י' גארב, דעות 15 תשס"ג.
  4. "אמון ואמונה", הרב ד' זינגר, בתוך "לפנים (א)", בעריכת ד' גוטנמכר, עמ' 17-44.
  5. "בית ספר לסקרנות", ד' שמחון, בתוך "לפנים (ב)" בעריכת ש"י וינגורט, עמ' 175-194.
  6. "האמונה הישראלית", א' קורמן, תל אביב תשס"ד עמ' 271-274.
  7. "שיחות לספר בראשית", הרב א' נבנצל, "שמועות הלוי", תש"ן עמ' 28-29.
  8. "כלים שבורים", הרב ש"ג רוזנברג, בהוצאת ישיבת שיח יצחק, 113-122.
  9. סדרת "הארי פוטר", ג'. ק. רולינג, הוצאת פרוזה 1998-2007.
  10. "אבי, יצחק בשביס זינגר", ישראל זמיר, פועלים-משכל.

אינטרנט:

  1. "דמונולוגיה יהודית בראי הספרות העממית", אתר הקורס באוניברסיטת חיפה.
יוחאי אורלן

יוחאי אורלן

יוחאי אורלן

יוחאי אורלן

אני אוהב מילים. חוקר אותן, ממשש אותן, לש אותן, יוצר בהן - וגם מלמד אותן. משמש כמורה לעברית בישיבה התיכונית מצפה רמון, וגם באתר הלימודים הטוב בארץ "גול". מעבר לכך אני מנהל את ערוץ היוטיוב הגדול בישראל בנושאי עברית, ונהנה במיוחד מלפצח פסוקים בתנ"ך, ומלכתוב סיפורים. המון.
מי את רחל שפירא

מי את, רחל שפירא?

רחל שפירא היא אחת הפזמונאיות המוכָּרות והמוערכות בישראל. שפירא נולדה, גדלה ומתגוררת עד היום בקיבוץ שפיים. היא נולדה בקיץ תש"ה (1945) ועבדה במהלך השנים בקיבוץ

קרא עוד »