אלבר קאמי, הַדֶּבֶר והקורונה

עד לפני מספר שנים,"מגפה" נשמעה כמו מילה ששייכת לעבר הרחוק, לתקופות פרימיטיביות, או למדינות העולם השלישי. המגפה המפורסמת בעולם, הדבר השחור, השמידה אחוזים ניכרים מאוכלוסיית אירופה במאה השלוש עשרה. אבל זה שייך לפעם, לאז. נגיף הסארס היכה אומנם לאחרונה, אבל איפה? במזרח האחור. והשפעת הספרדית? היא הייתה לפני מאה שנה…
נכון, מפעם לפעם צצו התרעות: שפעת החזירים למשל, או מיני התפרצויות של חצבת. אבל הן לא הצליחו להתפשט, ואנחנו חשבו שמגיפות הן עניין לעבר.
עד שבאה הקורונה והפכה את חיינו על פיהם.
ואיתה חזרה למרכז הבמה יצירתו בת האלמוות של אלבר קאמי – הדבר.

הדֶּבֶר - לא רק לבגרות בספרות

דיוק.
זוהי אולי המילה המתאימה ביותר לסכם בה את אומנותו של אלבר קאמי בכתיבת "הדבר". הדבר, כשמו כן הוא, מתאר במעטה של כרוניקה תמימה את התפשטותה של מגפת דבר בעיר אחת, רגילה שברגילות, אוראן שמה. על הפרשייה מדווח בגוף ראשון אחד מאנשי העיר, שרק בסופו של הסיפור מגלה מיהו. כך, אנו מצטרפים אליו במשך כל התהליך: החל מן החולדות היוצאות ומתפגרות בהמוניהן בפתחי הבתים, המשך במחלה מסתורית הפוקדת בני אדם, בהכרה המדעית שזהו דבר – מגפה שמזה שנים לא נראתה בשום מקום – בהתכחשות, בסגירת שערי העיר בפני כל יוצא, ביאוש, בתקווה, בפחד, בחיים בצל הדבר, ולבסוף גם באור הבוקע וסיומה של המגפה. הכרוניקה עוקבת אחר המגפה מן הזווית הכללית, אולם בעיקר מן הזווית האישית. אנו מתוודעים לדוקטור ברנאר רייה, הרופא, הנפגש אולי במגפה יותר מכולם,עד קהות החושים, לגראן, הפקיד החיישן וטוב הלב, לרמבר, עיתונאי מחוץ לעיר המוצא עצמו תקוע בה לבלי צאת, והוא על פתחה של אהבה טרייה, לפנלו – נזיר נוצרי שהמגפה מביאה אותו לידי שאלות אמונה הרות גורל לטארו,הסקרן בעל העיניים החדות ומלאות הרחמים, ולקוטאר – אדם אומלל ובודד שהדבר ,ממלא אותו עונג שבלהיות שייך לכלל.
קאמי , כמו מנקה רחובות, עובר בשקדנות על כל הפרטים, יורד לנקודות נקודות במציאות המוזרה הזו של עיר שהתפרץ בה דבר. הוא נוגע בעשרות-עשרות פרטי-פרטים של עניני מציאות שבדבר מחד, ומאידך בשאלות על החיים, האמונה, והאהבה, שהוא מעלה בהכרח אצל האנשים החווים אותו.
שכבות שכבות עשויה המעין כרוניקה הזו, רובד מתחת לרובד. בסופו של דבר, בגלעינו, יותר משהסיפור הוא סיפור על דבר, זהו סיפור על בני אדם אפרפרים בעיר אפרפרה, שלפתע טולטלו משגרת חייהם והושלכו למעין גלות. מה קורה להם אז? מה קורה לבני האדם היחידים? כיצד הם מגיבים? מתמודדים? קאמי אינו אופטימי, אבל על בני האדם הוא מסתכל בעין טובה וחומלת. בעיצומו של דבר, הוא מסמן באצבע על הדמויות המתלבטות ומתחבטות ומכריעות לעשות את כל שביכולתן על מנת לעוצרו, אף על פי שהדבר דומה למלחמה של ננס בענק, ונראה חסר תקווה.
כפי שנכתב, כל משפט בספר שקול במאזניים . קאמי לקח לעצמו את זווית המספר היודע הכל, וממנה הוא טווה את הפרשייה באופן מגוון, פרטני, אמין מאד, וגם יודע ליצור את המתח וההפתעה. הצגתו את הספר ככרוניקה אינה אקראית, וגם לא בחירתו בדמות הכותבת אותה. מידי פעם הוא יודע לזרוק משפט, העומד בפאתי זכרונך ומאיר לך את המשפטים הבאים ואף את הספר כולו באור המדוייק שהוא מתכוון אליו. דוגמה בולטת לעניין זה היא הפתיחה, המתארת את "עירנו", עירנו הרגילה שברגילות, האפרורית והמודרנית. כי מלוא עצמתו שבסיפור היא בעובדה שהוא מתרחש בקרב אנשים רגילים. "עירנו" – ביטוי שאין משתמשים בו בדרך כלל על מנת לתאר יחידה חברתית בעלת דרך חיים ושיטה (שהרי בערים ישנם כמה וכמה סוגי אנשים), והוא מעורר תמיהה מסויימת,אבל מתוך הסיפור התמיהה נפתרת היטב: עיר שעברה דבר, הופכת ליחידה כזו.
ועוד כהנה וכהנה דיוקים.
הדבר, על פי דברי כותב הכרוניקה, מתרחש בראשית שנות ה-40 של המאה ה-19, ימי מלחמת העולם השנייה. ספר זה כתב אלבר קאמי מתוך רצון לעמוד על רוח האדם דווקא בתוך תקופה נוראה כזו, אבל תוך ניטרול של גורמי הצדק והאשמה המסנוורים את עיני הדנים במלחמות. בבוחרו מגפה של דבר, שאין לה סיבה לפריצתה ולכליונה, יכול היה אלבר קאמי לדון ולהעמיק בקיום האנושי , גבולותיו וכוחותיו הנסתרים כשלעצמו.

יוחאי אורלן

יוחאי אורלן

יוחאי אורלן

יוחאי אורלן

אני אוהב מילים. חוקר אותן, ממשש אותן, לש אותן, יוצר בהן - וגם מלמד אותן. משמש כמורה לעברית בישיבה התיכונית מצפה רמון, וגם באתר הלימודים הטוב בארץ "גול". מעבר לכך אני מנהל את ערוץ היוטיוב הגדול בישראל בנושאי עברית, ונהנה במיוחד מלפצח פסוקים בתנ"ך, ומלכתוב סיפורים. המון.

חרך לנפשו של פרנץ קפקא

"מכתבים לפליצה" הריהו ילקוט מכתבים שכתב פרנץ קפקא, הסופר היהודי הצ'כי, לאהובתו וארוסתו פעמיים פליצה. המכתבים הללו, שהגיעו לדפוס מידיה של פליצה, הם תיעוד של

קרא עוד »