מה שנשאר מששקע הספר "גנבת הספרים" זה אדום באופק. אולי כמה להבות כתומות מלחכות. אולי אפר אפור.
וזכרונות כחולים כהים, עשירים.
גנבת הספרים: ספר ממעמקי גרמניה הנאצית
הסיפור "גנבת הספרים" מספר על ליזל ממינגר, ילדה שנשלחה למשפחת אומנה. ילדה בגרמניה הנאצית. המשפחה, הכוללת את הזוג הנס ורוזה הוברמן, גרה בעיר מולכינג הסמוכה למינכן ומקבלת אותה אליה. ליזל לומדת להסתגל אליהם ואף לאהוב אותם מתחת למעטה הקשיחות והקור הגרמני, מתידדת ידידות גרמנית עם רודי שטיינר, בן השכנים, ושומרת את סודו של מקס ונדנבורג, מתאגרף יהודי המוסתר במרתף. תוך כדי כך היא מגלה את אהבתה הגדולה, הקריאה, ומני אז הספר כולו עשוי משבצות משבצות, על פי הספרים שהיא קוראת. לכל תקופה – ספר.
פרט מצחיק-עצוב: הספר הראשון שליזל גונבת הוא "המדריך לחופר הקברים".
נשזרים זה בזה בין הדפים סיפורו של רודי המאוהב, מעריצו של בן-גזע-נחות שניצח בתחרויות הריצה, סיפורו של היהודי מקס העורך קרבות מרתף כנגד הפיהרר, סיפורה של אילזה הרמן, אשת ראש העיר הנוגה, בעלת הספריה הגדולה, סיפורו של אקורדיון ושל גרמני שליבו כופהו להעניק לחם ליהודים המוצעדים ברחוב הימל.
הספר משקף את הצד האזרחי של גרמניה הנאצית. את האווירה ברחוב. את ההווי הציבורי, התומך בהיטלר, אבל בעיקר את נקודת האור הקטנה של האנושיות שהיתה אפילו שם. ליזל, הנס ורוזה ורודי הם קבוצה קטנה, מתי מעט של גרמנים שהם בני אדם.
מקוריות יתר
דרך הסיפור של מרקוס זוסאק מקורית מאד-מאד. הוא ממש עושה בכלים הספרותיים כבתוך שלו, ומלא בהמצאות. הסיפור הזה יכול היה להיכתב, פשוט, מראשיתו ועד סופו על פי סדר, יכול היה להיכתב כספר מתח, יכול היה להכתב מכמה נקודות מבט של הגיבורים.
אבל המספר של הסיפור הוא המוות, והוא ממש גודע באיבו כל פוטנציאל למתח. מן ההתחלה הוא פחות או יותר מספר שכולם בסיפור הזה ימותו, ולמעשה כשחושבים על זה מנקודת הראות שלו (של המוות) זה די מובן. אבל במעשה בוטה זה (שהוא, לדעתי, גאוני מבחינה ספרותית ותוכנית, ומעצבן קצת מבחינת ההנאה של הקורא) הפנה המחבר בכח את הענין שבסיפור משאלת "האם ישרדו הגיבורים או לא" לשאלת המעשים שעשו בחייהם.
המקוריות והמעוף של זוסאק בספר מתבטאים גם בשלל ביטויים מוזרים המופיעים בו. זוסאק נוקט במטאפורות זרות ומוזרות, יצירתיות להפליא, אפילו באופן מוגזם.
ואם לא די בכל אלו בסל, הוסף לכך את המבנה של הספר, את ההדגשים המופיעים באותיות גדולות, כקטעים מצוטטים, דרך ספרותית לא-מצויה.
לא חשבתי שיש דבר כזה לפני שקראתי את הספר "גנבת הספרים", אבל עתה אני חושב, שיש בו עודף של מקוריות, מקוריות רבת תחומים מידי, שגורמת לראש להסתחרר קצת יותר מידי. לזכותו יאמר, שהאפקטים הללו אינם חיצוניים ומודבקים לספר, אלא בשר מבשרו. מוסיף בהחלט עומק לסיפור הזה שהמספר שלו הוא המוות.
בסך הכל, זהו ספר רגיש, עצוב, ועשוי היטב. למדתי ממנו על אנושיות נוסח גרמניה: נוקשות וקור כלפי חוץ, ולב טוב בפנים. זאומנש וזאוקרל כל הזמן, מעטפות חמורות לחיבה רכה.
