השורש פ-ע-ל עומד בבסיס שמותיהם של שבעת הבניינים מסיבה פשוטה: משמעותו היא כללית יחסית. המילה "לפעול" כוללת לכאורה את כל הפעולות שבנמצא. כמו כן, זהו השורש של המילה "פועל" עצמה. בדקדוק הערבי, שקדם לדקדוק העברי, נעשה שימוש בשורש פ-ע-ל לציון שמות הבניינים, ומשם ייבאו אותו ראשוני המדקדקים העבריים (ר' יהודה אבן חיוג' ור' יונה אבן ג'אנח) לעברית.
הבעייתיות של השורש פ-ע-ל לציון שבעת הבניינים
אבל האמת היא שבעברית השורש פ-ע-ל אינו מציאה גדולה, וזאת מכמה סיבות.
אי אפשר לציין דגש חזק בע' הפועל
הבעיה הכי צועקת היא שהשורש פ-ע-ל אינו מסוגל לבטא את אחד המאפיינים המרכזיים ביותר בבנייני העברית: קיומו או העדרו של דגש חזק תבניתי. זאת משום שהדגש החזק התבניתי – בבנינים הכבדים, פיעל, פועל והתפעל – ממוקם תמיד באות האמצעית בשורש, ע' הפועל. בערבית בסדר, כי בערבית ניתן להגות ע' דגושה בדגש חזק. אבל בעברית, העיצור ע', כמו שאר חבריו העיצורים הגרוניים, אינו מקבל דגש חזק לעולם. אם כן כשמשתמשים בשורש פ-ע-ל, העובדה שבשלושה בנינים קיים דגש תבניתי ובארבעת האחרים לא, כלל אינה יכולה לבוא לידי ביטוי. מדובר בבאג מהותי. במקום לעזור ללומד לתפוס את תבנית הבניינים, השורש פ-ע-ל מכשיל אותו בהבנתם. את מאפייני הניקוד והמוספיות הוא מעביר היטב, אבל את מאפיין הדגש כלל לא. שליש מהתפקיד שיש לו הוא אינו ממלא. זה מטריד במיוחד כי יש בשטח עשרות שורשים שיכלו למלא את הפונקציה הזאת היטב, ובלי למצמץ.
דגש קל מופיע בפ' הפועל
מן הצד ההפוך, השורש פ-ע-ל מביא עימו דגש אחר, מיותר ומבלבל. המדובר בדגש הקל שמופיע בפ' הפועל בכל הבניינים. לתלמיד הלא מנוסה, נראה כי אם יש דגש בבניינים, הרי שהוא מופיע באות הראשונה של השורש, תמיד. בערבית הטעות הזאת לא קיימת – תופעת הדגש הקל אינה קיימת בערבית כלל ועיקר. אבל בעברית זה יכול לבלבל.
כשהדבר בא בשילוב עם חסרון הדגש החזק בע' הפועל, מדובר במכת מוות לביטוי נושא הדגשים בצורת הבניינים. התחושה היא כאילו מצפים מן התלמידים להבין את הנושא הכי פחות מובן מאליו בבניינים, הדגש התבניתי, בעצמם, ועוד מערימים להם מכשולים על הדרך.
שמו של בניין פועל אינו תקין
הערה נוספת, בעל חשיבות פחותה בהרבה, היא ששמו של אחד הבניינים – פועל – הוא שם שאינו תקין בעברית. בשורשים שבהם האות האמצעית היא גרונית (למעט ח'), מתקיים תשלום דגש, וזה אומר שהניקוד אינו גֻּהַץ, למשל, אלא גֹּהַץ. לכן אילו הייתה מילה כזאת באמת, פועל, היא הייתה מנוקדת פֹּעַל. כמו נֹער, משֹער, מכֹער, מתֹעש.
שניים מהבניינים הם מונפצים
הבעיה הקודמת אינה מורגשת בזכות הבעיה הבאה: עם כל הכבוד למשמעותו הכוללנית של השורש פ-ע-ל, הוא אינו מכסה את כל הבניינים. רוצה לומר, לא כל שמות הבניינים הם מילים אמיתיות. שניים מתוך שמותיהם שבעת הבניינים הומצאו לצורך הבניינים עצמם: אין כזאת מילה פיעל, ואין כזאת מילה פועל.
האם זה אסון גדול? האמת שלא. אף אחד לא קבע ששמות הבניינים עצמם צריכים להיות בשימוש אחר כלשהו. למעשה, כדי למנוע דו משמעות היה רצוי שכמה שיותר משמות הבניינים היו מילים שאינן קיימות. איך שלא הופכים את זה, חמישה בניינים שנמצאים כבר במילון ושניים שלא, זה לא מציאה גדולה.
הבעיה הזאת, אגב, קיימת גם בערבית.
המשמעות של השורש פ-ע-ל אינה כל כך כללית
נקנח בבעיה קטנונית, שכנראה מציקה רק לי, ובכל זאת ראוי לציין אותה: השימוש בשורש פ-ע-ל הוא מטעה. בכלל, המונח "פועל" הוא מטעה. מדוע? כי פעלים אינם רק פעולות. רחוק מזה. קחו למשל מילים כמו "פחד", "נשאר", "חי" "התקיים" או "היה". אלו לא מילים שניתן להגדיר אותן כפעולות. ובכל זאת מדובר בפעלים. ההגדרה של פועל היא חמקמקה מאוד וקשורה לאלמנט הזמן יותר מלכל דבר אחר. כך שגם המדקדקים הערבים, שהשתמשו בשורש הזה לראשונה, לא גילו עמקנות יתרה בבחירתם.
מדוע בכל זאת נבחר השורש פ-ע-ל כבסיס לבנייני הפועל העברי?
מכל הסיבות דלעיל עולה שהשורש פ-ע-ל אינו העיפרון החד ביותר בקלמר הפעלים, והשימוש בו בעייתי מאוד, עם זאת, ר' יהודה אבן חיוג' ור' יונה אבן ג'אנח ידעו בהחלט מה הם עושים כשיצרו את השפה הדקדוקית המקצועית בעברית. האם הם לא היו ערים לבעיות הללו?
ראוי לציין כי הבעיות המטרידות באמת הן שלוש הראשונות. השתיים האחרונות, עם כל הכבוד, הן נקודה למחשבה אך בהחלט אינן מחייבות אף אחד. אבל שלוש הראשונות, במיוחד הראשונה, הן בעיות אמיתיות לפי כל קנה מידה. היו סמוכים ובטוחים שהמדקדקים היו מודעים להם היטב. אז מדוע הם התעקשו על השורש הבעייתי הזה?
לדעתי, הסיבה היא זו: בבחירתם בשורש פ-ע-ל כבסיס לשמותיהם של שבעת בנייני העברית ביטאו המדקדקים את הקשר ההדוק שבין הבניינים בשפות השמיות השונות, והפכו את הדקדוק העברי לחלק מן המרחב הדקדוקי האוניברסלי שפרח באותה עת. הערבים, שהיו אז ראש החץ של התרבות העולמית, העריצו את הדקדוק שלהם וראו חשיבות רבה בחקירתו. הם ראו בתבניות הערבית ובחוקיות שלה אות למעלתה של השפה הערבית ושל התרבות הערבית בכלל. אבן חיוג', ואחריו אבן ג'אנח, כתבו את ספרי הדקדוק שלהם לא רק למען באי בית המדרש, אלא גם כחלק מן העיסוק העולמי בחקר דקדוקן של שפות. לעבודתם הייתה משמעות בינלאומית בכך שהציב את השפה העברית יחד עם הערבית באותה שורה (ואף לפניה), כיושבת בכותל המזרח של השפות.
לכן, השימוש שנעשה אז בשורש פ-ע-ל לציון הבניינים היה מתבקש. זה כמו שבדיונים בנושאים היסטוריים לא נוכל להשתמש בתאריכים עבריים בלבד – לא יבינו אותנו. התארוך הלועזי, על כל המגוחך וההזוי שבו (מי לכל הרוחות משתמש בלוח שמתחיל מאמצע ההיסטוריה? חשבתם פעם כמה מגוחך ומסורבל זה להשתמש כל הזמן במונחים כמו "לפני הספירה" ו"אחרי הספירה"?) הוא המקובל בכל העולם, וניסיון להשתמש בתארוך שונה יותיר כל תוכן שנכתוב מחוץ לזירת ההתרחשות העולמית המרכזית. כך גם בנוגע לשורש פ-ע-ל – הוא הפך לשורש ברירת המחדל בבניני העברית מפני שזו הייתה השפה המדעית אז, ואבן חיוג' ואבן ג'אנח השתלבו בתוכה.
המרד בשורש פ-ע-ל
כיום הסיבות הללו כבר לא רלוונטיות. הדקדוק העברי נלמד כמעט רק בישראל, ולמעט נוחותם של בלשנים ערביים בודדים, אין שום תועלת בשימוש בשורש פ-ע-ל לציון שמות הבניינים. כיום אנו ממשיכים להשתמש בשמות הללו רק כדי לשמור על הקשר שלנו עם מסורת הדקדוק שלנו. השמות התקבעו כבר בכל ספרי הדקדוק, ואיש אינו חושב שנכון לקום ולשנות יסוד מוסד כזה, גם אם יש בו בעיות. התלמיד הישראלי נאלץ לבלוע את הצפרדע ולהבין איכשהו.
מה שכן, בעת החדשה קמה תנועה של מרד בשורש פ-ע-ל בהקשר אחר – במשקלי שם העצם. בניגוד לבניינים, שהם רק שבעה בעברית, ומובהקים מאוד, משקלים יש כחול אשר על שפת הים. המדקדקים הראשונים, ולמעשה גם מדקדקים מדורות אחרונים, ואפילו האקדמיה ללשון עברית בימינו, משתמשים בשורש פ-ע-ל גם לתיאור משקלי שם העצם. למשל, לפי האקדמיה ללשון המילים מקדש, מחלף ומנהג הן במשקל מפעל. המילים קציר, בציר ואסיף הן במשקל פעיל, וכן הלאה.
אבל המשקלים, בגלל מספרם הרב, ובגלל ספקות לגבי קיומם של רבים מהם, לא אוגדו מעולם לכדי רשימה כוללת ומסודרת. יצחק אבינרי היה הראשון שניסה לעשות זאת בספרו הנפלא "היכל המשקלים", אבל ספר זה ידוע רק לגיקים לשוניים כמוני, וגם הוא מלא מחלוקות. משקלי שמות העצם היוו איפוא כר פורה למרד: מורים במערכת החינוך בישראל (וכך זה גם בבגרות בלשון) אינם משתמשים בשורש פ-ע-ל כבסיס למשקלי שמות העצם, אלא בשורש ק-ט-ל. זה בוודאי זכור לכם מן התיכון: מקטל, הקטלה, תקטלה, מקטלת, יקטול, התקטלות, קטלטל ועוד רבים וטובים. מניין צץ השורש ק-ט-ל? אני אוהב להסביר לתלמידים שזה סימן לזיכרון, להבדיל בין הפעלים החיוניים והתוססים לשמות העצם המאובנים והמתים. אבל זה בצחוק. הסיבות האמיתיות הן בדיוק אלה שציינתי לעיל, הבעיות בשורש פ-ע-ל, ועוד כמה בעיות ספציפיות לשם העצם.
מסתבר שכשעוברים על כל אותיות הא-ב, לא קל למצוא אותיות שיעמדו בכל הדרישות המקיפות מאותיות בסיס לשמות משקלים ובניינים: לא אימות קריאה (בגלל הנטיות המשונות בגזרות), לא בג"ד כפ"ת (בגלל הדגש הקל המבלבל), לא הא"ח ר"ע (בגלל היעדרו של הדגש החזק), לא מוספיות מנ"ת (כדי לא לבלבל בין שורש למוספיות), לא השיניות זסצש"ש (כדי שלא יהיה שיכול אותיות בבניין התפעל). אחרי כל הסייגים הללו נשארו לנו בסך הכול שלוש אותיות לבנות מהן שורש למשקלים: ק', ט' ול'. ההתלבטות נותרה בין ק-ט-ל לק-ל-ט, וק-ט-ל זכה למרות המשמעות המצמררת שלו (בלשנים כנראה אינם רגישים במיוחד לרמיזות מקאבריות). אולי כי הט' נשמעת דומה לת', מה שהיה יוצר קצת חוסר בהירות בהגיית משקלים כמו "מקלטת" (=מקטלת).
סיכום
שמותיהם של בנייני הפועל מבוססים על השורש פ-ע-ל. יש בשורש זה בעיות קשות וממספר בחינות הוא אינו מתאים לציון הבניינים והמשקלים בעברית, אבל התקבל בכל זאת כתוצאה מהעתקה מערבית וככתוצאה מהצורך להתחבר למרחב הדקדוקי של אותם ימים. בימינו שמות הבניינים ממשיכים להתבסס על השורש פ-ע-ל פשוט משום שהדבר התקבע כבר באינספור מקומות בעברית. לעומת זאת, בשמות המשקלים נהוגות שתי שיטות. השיטה המסורתית של האקדמיה ושל ספרי הדקדוק הוותיקים היא להשתמש בשורש פ-ע-ל גם לציון משקלים. לעומת זאת בחינוך התיכוני ובבחינת הבגרות בעברית רווח השימוש בשורש ק-ט-ל כבסיס למשקלי שמות העצם, בגלל התאמתו המושלמת לייצוג התבניות בעברית.
