מאבק שורשי: מנחם בן סרוק מול רבי יונה אבן ג'נאח

איך מזהים שורש בעברית? זוהי אולי השאלה היסודית ביותר בבואנו לפצח את העברית העתיקה (וגם החדשה).
כבר מנחם בן סרוק, מראשוני בלשני השפה העברית, הציע שיטה לזיהוי שורשים. שיטתו של מנחם בן סרוק מדהימה בפשטותה, ותגרום היום לפיות רבים להיפתח לרווחה. לחינם, הם יאמרו, יגענו בשיעורי לשון בתיכון. הכול כל כך הרבה יותר פשוט.
על פי שיטה זו כתב מנחם בן סרוק את ה"מחברת" שלו (רש"י על התורה מסביר אותה לא פעם) – מילון עברי-עברי, המילון הראשון אי פעם לעברית מקראית  שנכתב בעברית.
שיטתו של מנחם בן סרוק אכן אינה תואמת את הדקדוק המקובל כיום, וגם רוב מוחלט של המדקדקים מימי הביניים חלק עליה מכל וכל. אחד הבולטים שבמדקדקים דאז היה ר' יונה אבן ג'נאח, מחבר ספר הרקמה וספרים רבים נוספים. 
רבי יונה אבן ג'נאח הקדיש תשומת לב רבה לנושא פיצוח שורשיהן של מילים עבריות. במאמר זה נעבור שורה אחר שורה על הפרק התשיעי (או העשירי לפי גרסאות מסוימות) שבספר הרקמה שבו דן רבי יונה אבן ג'נאח בזיהוי אותיות השורש של שמות עצם ארוכים. אחרי כן נשווה בין שיטת העבודה של רבי יונה אבן ג'נאח לשיטת העבודה של מנחם בן סרוק ונעמוד על ההבדלים ועל הדמיון ביניהם.
מי שמעוניין להרחיב בנושא עוד מוזמן גם להאזין להרצאה הנהדרת של  ד"ר אלנתן חן בנוגע לאבן ג'אנח בכלל.

שיטת רבי יונה אבן ג'נאח

רבי יונה אבן ג'נאח (להלן ריב"ג פתח את ספרו בפירוט שלושת מרכיבי הלשון: שמות העצם, הפעלים ומילות היחס, ואחר החל דן בדרך הרכבתן ויצירתן של מילים אלו באופן כללי והסביר בפרטנות על דרכי ההתנהגות של אבני הבנין הראשונות של השפה: העיצורים והתנועות. בפרקי בספר הראשונים הוא דן באותיות השונות, בחילופים ביניהן ובתפקידן במילים.

פרק זה הוא הפתיחה לפרקים בהם עוזב ריב"ג את האות היחידה, ונכנס לחקר שמות העצם ומשקליהם. אין פרק זה מסביר אודות משקלי השמות, אלא מקדים הקדמה באשר לחוקי הניתוח הבסיסיים של שמות עצם. טענתו המרכזית בפרק תהיה כי בכל שם עצם יש להפריד בין אותיות שהן מן השורש לאותיות שאינן מן השורש אלא תוספות. ריב"ג יתן בפרק זה את מסגרת החוקים הכללית להשערת אותיות השרש בשמות העצם למיניהם.

הדיון הפרטני על המשקלים כולם יערך בפרקים הבאים, ואילו בפעלים ידון ריב"ג אחר כך. באופן כללי, בהמשך הספר יעבור ריב"ג לדון יותר (אם כי לא באופן מחלט) במילים שונות כשהן בתוך משפטים – השתנויות דקדוקיות, משמעויות מתחלפות וכדומה.

ספר הרקמה פרק עשירי - ביאור צמוד עם הערות

שער י (ט): זכרון רב בניני השמות המוספים ואשר אינם מוספים, הנגזרים ואשר אינם נגזרים.

שמות מוספים – שמות שנוספו להם אותיות מלבד אותיות השורש. שאינם מוספים – שכל אותיותיהם מן השורש.

הנגזרים – שמות הגזורים מפועל, שאינם נגזרים – שאינם נגזרים מפועל.

א': הקדמה

וקודם שאזכור מאומה מדמיוני השמות ובניניהם, אומר שאיני מקבל על עצמי שאזכור בשער הזה מבניני השמות והתארים אשר להם פעלים מה שבא מהם על פעליהם, כלומר, ריב"ג מציין שעיקר התמקדותו לא תהיה, בפרק זה, בשמות שהם פעלים שמשתמשים בהם בצורות מסוימות כשמות, 
כמו: אומר ועושה ובוחר ונאסף אל עמי ומתכבד ומדבר למשופטי אתחנן, מכרסם ומשליך ומכלים והדומה לזה. פעלים במה שמכונה היום זמן הווה עשויים לעיתים קרובות להתמצק ולהפוך לשמות: למשל, שורש א.מ.ר., ביחד הווה, אומר, יכול להיות ציון של שם: יאמר האומר. (למעשה, אני חושד שריב"ג ראה בעצם הצורה המשמשת היום כהווה את צורת השם הטבעית של כל פועל, כך שמשפט כגון "הנני נאסף אל עמי" הוא משפט שמני לדעת ריב"ג. אם כן הוא, אין כאן התמצקות אלא צורה מיוחדת בפעלים המוקדשת לשמות.)
מפני שהם מושגים בהקשה ניתן להבין את משמעות השם הנגזר מן השורש על ידי היקש פשוט לפועל ממנו הוא נגזר ואין צורך להרחיב עליו את הדיבור.
אבל אזכור בו מה שהוא יוצא חוץ מהדרך הזה, רוצה לומר השמות אשר לא באו על פעליהם כי תכונותם לא תושגנה כי אם בשמע ריב"ג מבטיח לעסוק בשמות העצם שאינם בתוך משקל הפועל, (אך נגזרים מפעל) שאותם אין להבין אלא מתוך "קבלה מרב", כך כותב בהערות. לדעתי "שמע" יכול להתפרש כ"הקשר" – זאת אומרת, השמות שאין להם חטיבה מיוחדת כפועל הקפוא, שהוזכרו לעיל, אין אפשרות לצפות מה תהיה משמעותם המדוייקת ואי אפשר לעמוד על משמעותם אלא משמיעתם מדוברים בתוך הלשון.
ועוד – השמות אשר אין להם פעלים כמו כן, יעסוק ריב"ג בשמות שאינם נגזרים משום פועל הידוע לנו.

 

למעשה, זוהי הקדמה לא לפרקנו בלבד אלא לכל הפרקים הבאים. בפרק זה יצייר ריב"ג את המפה הכללית של שמות העצם, ואת אופני ההפרדה שלהם לאותיות שורש ושימוש. עניני המשקלים השונים ידונו רק בפרק הבא. על כל פנים, ריב"ג מתווה כאן את שדה הדיון שלו: כל שמות עצם שאינם שם הפועֵל.

ב': שמות הפותחים באותיות אמתי"ן שיש בהם שלוש אותיות בלבד.

ואומר, כי כאשר מתצא בראש המילה אשר אינך יודע גזרתה : אל"ף, או מ"ם, או ת"ו, או יו"ד, או נו"ן, ותהיה המילה אשר בראשיתה אחת מאלה האותיות משלש אותיות עימה, רצוני לומר, עם האות ההיא, כלומר: אם תראה מילה הפותחת באותיות אמתי"ן העשויות להיות אותיות שימוש ולא חלק מן הפועל, אף על פי כן,
שימנה שורש בה. במילה בת שלוש אותיות, דע כי האות הראשונה היא תמיד מן השורש, אפילו היא אמתי"ן.
כמו: תלח, ותחן, שמות אנשים, ותבן, אצם השישי, ואצר ויהץ ונתר ובן משק ביתי והדומה לזה. כל אלו דוגמאות למילים בהן האות הראשונה היא אמנם מאותיות השימוש, אך אין לחשוד בה.

כלל זה נובע, כנראה, משיטתו של ריב"ג בדבר שלישיות השרש. אין ריב"ג מקבל את קיומם של פעלים בני שתי אותיות, ועל כן מזהה את כל האותיות שבמילה בת שלוש אותיות כשורשיות.

ג': שמות הפותחים באמתי"ן שיש בהם ארבע אותיות.

ואם תהיה מארבע אותיות באות ההיא כלומר, כאשר ביחד עם האות אמתי"ן שבראשיתה יהיו במילה ארבע אותיות,
אל תשים האות ההיא שרש במילה אשר היא בה אלא בראיה גמורה, בעבור שהיא מאותיות התוספת. בניגוד לשמות עצם בני שלוש אותיות, בשמות עצם בני ארבע אותיות יש לחשוד מאד באות הראשונה כשהיא אמתי"ן שהינה תוספת, אלא אם יוכח אחרת.
וכיון שהדבר כן, מהזריזות (מן ההבחנה והדקדוק) שלא תשים אלפי: אבנט וארגז ואחלמה וארנבת וארגוב ואצבע ואשנב ואשכר ואשפר ואת אחבן ואת מוליד וארפד ואשבל ומה שהוא כמוהם שורש עד שיתבאר לך הגזר ותדע בדבר ברור שהיא מן השורש בכל המילים הנזכרות, שהאל"ף היא בהן ראשונה, אל תניח שהיא מן השרש אלא אם כן יתברר לך מקורן והמקום ממנו נגזרו שגם הוא בא עם אל"ף (המילים "ואת מוליד" אינן נראות כשייכות לכאן, אולם הן המשך הפסוק 'ואת אחבן' בדברי הימים ב, כט. המילה 'אחלמה מוחשבת על ידי ריב"ג כמילה בת ארבע אותיות מתוך הנחה הוא אפילו אינו טורח לציינה כי ה"א זו שאינה נשמעת והיא בסוף מילה ודאי אינה מן השורש והיא אם קריאה בלבד).
ושתעשה גם כן כמו זה בתו תענך ותארע ותדעל ותחמס ותרחנה שם איש והדומה להם, כך תעשה גם באות תי"ו, דהיינו שלא תחשיב את האות תי"ו הפותחת מילה בת ארבע אותיות כחלק מן השורש (לגבי תרחנה, כנ"ל)
וביוד: ינשוף ויחמור וירחע ויעקן והדומה להם שאין היו"ד מן השורש (שוב, ריב"ג אינו מחשיב אותיות שהן אימות קריאה ויכולות להשמט בכתיב חסר כנספרות עם המילה)
ובנון: נפתוח ונפתחים ונמרוד שאין הנו"ן מן השורש (גם אין ריב"ג מניח שאותיות 'ים' בסוף המילה עשויות להיות חלק מן השורש, אף שמדובר בשם אדם.)
ובמ"ם מכמס, ומה שהוא מהמין הזה. גם המ"ם הפותחת את "מכמס" ודומותיה אינן שורשיות.

 

טעם הדבר:

ושמתי אלפי: ארגז ואחלמה וארפד נוספות על משקל 'אפעל' עם שהם מאותיות התוספת כלומר, השמות ארגז אחלמה וארפד, מלבד שידוע לנו שהאל"ף בהן הינה מוספת ולא מן שהורש, משקלן מוכר לנו: משקל אַפְעָל.
  וכן אלפי: אבנט וארגב ואצבע וזולתם מן השמות הנוספים אשר לא נדע להם גזרה ואפילו שמות הפותחים באל"ף שאינה מוכרת לנו כגזרה, כל אלו האל"ף בהן אינה מן השורש,
בעבור רוב בא האל"ף הנוספת בשמות ובעלים השלשים כי מצאנו פעמים רבות שהאל"ף נוספת ואינה מן השורש באופן מוכח – בפעלים ובשמות הנגזרים מפעלים. כלומר, הראיה לכך שהאל"ף הפותחת מילה, על דרך הרוב אינה מן השורש, היא ממילים – שמות ופעלים –  ששורשן ידוע לנו ואין בו אל"ף, ואף על פי כן בצורות מסויימות מתווספת להם אל"ף. דוגמאות לדבר:
בשמות, כמו ואשמורה בלילה, באשמרת הבקר שנגזרים, לפי ריב"ג, מן הפעל ש.מ.ר. אגרף ששרשו ג.ר.פ. אזרוע שבדרך כלל היא "זרוע" אפרוחים משורש פ.ר.ח. אתמול שלפעמים נאמר "תמול" אקדח משרש ק.ד.ח. אכזב משרש כ.ז.ב. האדרוש אדרש המילה "אדרוש" משמשת כאן כשם הפועל לפועל "אדרש" שלאחריה (על משקל 'ירה יירה' ודומיו) והיא פותחת בא' שאינה מן השרש, אשכם ודבר שהוא שם הפועל של שורש ש.כ.מ. בהפעיל (וישכם אברהם בבקר) אזכרה משרש ז.כ.ר. כמו "הזכרה". בכל השמות הללו גלוי שהאל"ף מוספת ואינה מן השרש, או מפני שעל פי משמעותה היא נגזרת משורש ידוע לנו שאין אל"ף בתחילתו, או מפני שהיא נכתבת לעיתים בלא אל"ף.
אף על פי שאלפ"י האדרש אשכם אזכרה מומרות מהאין על קצת ההיקשות.
זוהי הערת סוגריים, בה מציין ריב"ג, למען הגינות, ששלוש הדוגמאות האחרונות שהביא לא  זו בלבד שאין הא' משורשן, אלא שביסודן נראה שאין בהן אפילו א' שאינה שורשית (אין הם שייכות לבניני שמות העצם הפותחים בא') אלא באה מה"א (מחמת ההדמות הנהוגה לעיתים קרובות בין שתי אותות אלו) ואין בהן כדי להוות הוכחה גמורה לכך שהאל"ף היא אות מן האותיות המוספות.
אבל בפעלים אבל כאן, במשמעות של "וכן", וכן בפעלים מצינו אל"ף יתרה על הפעל:
כמו הפעלים העתידים אשר יספר בהם המדבר על עצמו עתיד בגוף ראשון כשיאמר אעשה אעלה שהאל"ף יתרה על הפעלים ע.ש.ה. וע.ל.ה.
אומר אל אלוה ריב"ג תופס גם א' זו כיתרה על השרש, אף על פי שהשרש הוא א.מ.ר. (אני חושב שהגיע לדעתו זו מחמת תוספת הוא"ו: נראה שהבין, כי הוא"ו במקרה זה מחליפה את אל"ף השורש, שאם לא כן מנין באה, וכן הניקוד של האל"ף בחולם אין דרכו להיות כן בגוף ראשון עתיד של פעלים רגילים, מסתבר יותר אפוא להניח שהיא תוספת) ואוכלה מציד בני שהשורש הוא א.כ.ל. וכנ"ל
וכמו אל"ף אתחבר יהושפט כאן מתחיל ריב"ג להביא תוספות אל"ף במקרים אחרים מאשר עתיד בגוף ראשון. דוגמתו הראשונה אתחבר יהושפט, שהוא לשון עבר נסתר, השורש הוא ח.ב.ר. ועם זאת מוספת האל"ף בתחילה
וכל מלבושי אגאלתי שהשרש הוא ג.א.ל. והוא גוף ראשון עבר
אשתוללו אבירי לב השורש ש.ל.ל. בהטיית עבר רבים נסתרים והנה נוספה אל"ף
אכביד את עולכם ואני אוסיף עליו המילה אִכְבִּיד שורשה כ.ב.ד. בגוף עבר נסתר והנה נוספה לה אל"ף
כי האלפי"ן האלה נוספות בפעלים האלה כתוספת ההאי"ן בהם זוהי הערה לגבי הפסוקים האחרונים שהביא ריב"ג, אתחבר אגאלתי אשתוללו אכביד. הוא הראה את התופעה והביא ממנה ראיה לענינו, אולם הוא מודע ליחידאיות של שימושים אלו בעברית ומנסה לפרשה. הוא מסביר את מוצאן של האלפי"ן כצורה תקינה גם אם נדירה בדקדוק העברי, וצורה מקובלת בדקדוק הארמי:
באו על שימוש הארמים בהם, בכמו אתכרית רוחי אשתיו חמרא וצלם אנפוהי אשתני אשתומם כשעה חדא. זוהי אפשרות אחת להסביר את האלפי"ן הנזכרות שאינן בעתיד מדבר. אפשרות אחרת:
ואם תרצה אמור בהם שהם מומרות מהאי"ן כלומר שאינן צורה בפני עצמה בדומה או בהשפעת הארמית, אלא שההתחלפות הרגילה בין ה"א לאל"ף היא שפעלה כאן (כפי שהוצע לגבי האל"ף שבראשית שמות העצם).

ריב"ג טוען, אם כן, שהאל"ף הנוספת לשורש משולש, אם בשמות עצם ואם בפעלים, רם במשקלים ידועים אם בשאינם ידועים, הריהי נוספת ולא חלק מן השורש. ראיותיו מן המקרים הרבים בהם מופיעה האל"ף בראשית המילה בשעה שבוודאות היא מיותרת, ומן המגולה נבין על המכוסה. בסוגריים דן ריב"ג במקור האל"ף בצורות מסויימות בהן יתכן שאינה אלא חלופה של ה"א או בנין דמוי ארמית.    

ד': הוספות על השורש בסוף המילה

וכאשר תמצא אות מאותיות התוספת כוונתו בסוף המילה (על פי הדוגמאות שהוא מביא)
מלבד האל"ף והוא"ו והיו"ד אני חושב שכוונתו אותיות אהו"י שהן אימות קריאה ומובן מאליו שאין הן שייכות לשורש (בגישתו זו הרי כבר נפגשנו), והה"א נשמטה מכאן,
במילה שיגזר מענינה מה שיסיר ממנה האות הנוספת, שימנה נוספת.
כלומר, גם מילה המסתיימת באותיות המדוברות, אמתי"ן, יש לדון על פי משמעותה באפשרות שהשורש איננו כולל את האות האחרונה שבה. אם המשמעות אינה צריכה לאות האחרונה, משמע אין האות האחרונה מן השורש.
כמו נו"ן קרבן שהשורש הברור הוא ק.ר.ב.
ומ"ם אמנם שמשמעות המילה אמנם היא "אמת ש…", בזיקה ברורה לשורש א.מ.נ. (יאמנו דבריך), וכמו כן מצינו "וגם אמנה אחתי היא" בל מ"ם בסוף.
כי הם מהקריב ומן אמונה אמן, וזאת ראיה קיימת. שהרי שורש קרבן ואמנם דומם במשמעותם להקריב ולאמונה, על כן יש לשער שהם נגזרים מהם וזוהי ראיה המתקבלת להכריע בעזרתה שאין אותיותיהן האחרונות מן השרש.

האותיות המוספות, אם כן, עשויות להתווסף אף בסוף המילה ולא בתחילתה בלבד.

ה': שמות הפותחים באמתי"ן שיש בהם חמש אותיות

ואם תראה המילה אשר ראשיתה אחת האותות אשר זכרנו רצוני לומר האל"ף והנו"ן והמ"ם והיו"ד והתי"ו, על חמש אותיות אם תראה מילה פותחת באמתי"ן שיש בה חמש אותיות,
גזר על המילה היא שהיא חמישית ושהאות היא משרשה. כלומר, במקרה כזה דע, אומר ריב"ג, שאין מדובר בשורש מרובע ועוד אות תוספת, כי אם בשרש מחומש שהאמתי"ן הינן חלק אינטגרלי ממנו.
כי התוספות לא תבואנה על בעלי הארבע מן השמות בראשונה אלא השמות נגזרים מפעליהם מפני שהכלל באתיות המוספות על שורש, שהן אינן מוספות אלא על שרשים בני שלוש אותיות. שורשים בני ארבע אותיות אינן מקבלים כל תוספת למעט בצורות הפועל השונות ובשמות המתארים את הפועֵל הקפוא (שהוזכרו בהקדמה, הצורה בה אנו משתמשים כזמן הווה)  שלענינן מתנהגים השרשים המרובעים כמו כל שורש אחר.
כמו: מכרסם שהשורש כ.ר.ס.מ. והמ"ם יתירה (אין המילה "מכרסם" בכל המקרא. בתהילים בלבד מצינו "יכרסמנה חזיר מיער", ושם תוספת המילה היא יו"ד ולא מ"ם מפזז ומכרכר, משרש כ.ר.כ.ר. דק מחספס משרש ח.ס.פ.ס. ודוד מכרבל במעיל בוץ  משרש כ.ר.ב.ל. אכרסם אכרכר והדומה לזה. שהאל"ף מוספת. משום מה ראה ריב"ג צורך להביא גם צורות אלו אף שאין הן שמות ולמען האמת אין הן מופיעות במקרא אפילו פעם אחת. אולי עשה זאת על מנת להמחיש את שייכותן של תוספות אלו (מכרסם וכו') לצורות הפועל ולא לצורות השמות, שביניהן עשה חילוק ברור כבר בהקדמה.)
ואין למתעקש שיקשה עלינו בכמו: מגפיעש, מכנדבי, (שמות בני אדם בעזרא ונחמיה)
עד שיעמידנו על הגזרה. כלומר, במילים ספציפיות אלו הפותחות במ"ם ויש דמיון מסויים בינן לצורות מכרבל מחספס וכו' שנזכרו לעיל, יכול הטוען לבוא ולטעון שהמ"ם בהן אינה מן השורש. אולם, טענה זו אינה יכולה שתטען עד שיעמיד הטוען את המילים הללו על תבנית בנין משבעת הבנינים הידועים לנו, ושתי אלו אינן כאלה. (אפשרות אחרת להבין את כוונתו של ריב"ג במילים "עד שיעמידנו על הגזרה" היא, אולי, עד שיעמידנו על שרש מוכר לנ, ושרשי ג.פ.ע.ש. וכ.נ.ד.ב. אינם ידועים לנו משום מקום. משמעות המילה גזרה בהקשר זה תהיה, אפוא, "מקור הגזרה" דהיינו השרש.)
וכיון שהדבר כאשר ספרנו שהאות הראשונה בשמות בני חמש אותיות אינה מן השרש לעולם אפילו היא אמתי"ן,
הנכון שתחשב אל"ף אגרטלי זהב שרשיה ושתהיה המילה חמישית. דהיינו, שורש המילה אגרטלי הוא א.ג.ר.ט.ל., שהוא שורש בין חמש אותיות והאל"ף מן השרש.
וזה דברי באחשתרן שהאל"ף שלו שרשיה. אבל הנו"ן אינה מהשרש והמילה חמישית כמו כן, המילה אחשתרן שורשה א.ח.ש.ת.ר., האל"ף מן השורש. כהערת אגב מעיר ריב"ג שמכל מקום הנו"ן שבאחשתרן אינה שורשית, נמצא אפוא השרש מחומש ולא משושה. ענין זה יוסבר ויידון לקמן בפירוט יותר, ואין כאן מקומו, אלא שבערוך ריב"ג רשימה של שרשים מחומשים היה עליו להעיר בענין הצדקה להכניס בתוכה את המילה אחשתרן.
וכן, אלגביש מילה חמישית משרש א.ל.ג.ב.ש., והיו"ד אם קריאה וכן: אשכנז ואמרפל וארגמן וארגון, חמשיות כולן מילים משורש בן חמש אותיות. וכן אהחשדרפנים, מילה חמישית גם כן, אבל היא מילה מורכבת רוצה לומר כי אחשדר מלה חמישית וענינה השר הגדול או מה שדומה לזה, אלא שהתרכבה עם פנים, והיה ענין השתי מילות: שרי הפנים כלומר היושבים לפני המלך ורואים אותו תמיד, על ענין: רואי פני המלך. כאן נדרש ריב"ג להסברה של מילה מסויימת שהוא מכניס אותה ברשימת המילים השייכות לשרשים המחומשים, והיא המילה "אחשדרפנים". אמנם, הסופר ימצא במילה זו שבע אותיות שרש אולם ריב"ג מסביר כבר כאן, כדרך שעשה באחשתרן, את טיבן. דעתו של ריב"ג אינה נוחה מקיומם של שרשים בני למעלה מחמש אותיות, ועל כן הוא מסביר את אחשדרפנים כהלחם, דהיינו צירוף של שת מלים. אחת מהם הינה אחשדר, ששרשה חמישי (ובשל כך שייכת היא לרשימתנו), והשנית – פנים. טורח ריב"ג לרבץ ולסדר לפני מילה זו את החדר, ולהסביר בטוב טעם את שייכותה של המילה "פנים" לחוד להקשר בו מופיע המילה "אחשדרפנים", על משקל "ראי פני המלך", והמילה אחשדר (אשר בכל מקרה טעונה ביאור) יהא פירושה שר. אחשדרפנים, אפוא, שרי הפָּנים.

 

בניגוד לשמות בני ארבע אותיות, בהם סובר ריב"ג שמסתמא האותיות הראשונות אם הן אמתי"ן הן מוספות, בשמות בני חמש אותיות הוא אינו מקבל את הרעיון. נמצא ריב"ג מכרסם במספר המילים ששרשן מרובע משני צדדיהן: מחד, המילים שיש בהן ארבע אותיות עשויות גם עשויות להיות בנות שלשו אותיות שורש, מאידך, מילים שיש בהן חמש אותיות אינן עשויות להיות בנות ארבע. דומה כי אין לריב"ג שום העדפה של שרש בן ארבע אותיות על שרש בן חמש אותיות וממילא אין לו שום סיבה לטעון כי אותיות אמתי"ן בתחילת מילים מחומשות יסודה בתוספת.

ו': שמות המכילים למעלה מחמש אותיות

ואם תהיה אחת מאלה האותיות במילה שתגיע בה אל שש אותיות, היא בה תוספת. שם המכיל שש אותיות ופותח באמתי"ן, שוב נאמר כי הן תוספת ולא שורש.
ואם יחשוב חושב כי אחשתרנים מילה ששית בעלת שש אותיות
אותיותיה כולם שורשיות, ושאחשדרפנים מלה שבעית, בעלת שבע אותיות,
אותיותיה כולם שורשיות או שישית: האל"ף שלה מן השרש ונונה נוספת, כלומר, אם תטען כי הנה המילה אחשתרנים כל אותיותיה מהשורש, והנה לך שורש בן שש אותיות, או המילה אחשדרפנים כל אותיותיה מהשורש והנה לך שורש בן שבע אותיות, ולפחות בן שש אותיות, באם תהא הנו"ן שבסופה מוספת (כדרך שאמר לעיל לגבי אחשתרן), נמצא שישנו באפשר לטעון כי קיימים שרשים בני למעלה מחמש אותיות,
יהיה זה רחוק, מפני שהבנין החמישי הוא מעט בדבריהם בעבור שהוא כבד עליהם, ולא היו עוברים ממנו אל השישי, כל שכן השביעי והוא כבד עליהם. אין זה מתקבל על הדעת, טוען ריב"ג, כי קיימים שרשים בני למעלה מחמש אותית, שהרי אפילו שרשים בני חמש אותיות הינם נדירים למדי וזה מפני הקושי והסרבול שהיו לעברים בימי המקרא בהגייתם. בודאי רב הקושי בשרש בן שש אותיות ומעלה, ואם כן אין מסתבר שהיו להם כאלה.
ואם יאמר שהם מילים פרסיות אם יאמר האומר, כי אחשדרפנים ואחשתרן הינן כן מילים בנות שש ושבע אותיות שורש, משום שהן מגיעות מן השפה הפרסית, ובה יתכנו תופעות מסוג זה, כי אין להוכיח מקשייהם של דוברי לשון אחת על דוברי חברתה, (מכל מקום אין כאן טענה לגבי העברית, כי אם לגבי מילים ספציפיות אלה הכתובות במקרא)
אפילו אם תהיינה כן, לא ננהג בהם כי אם מנהג המילות העבריות, בעבור שדברו בהן [ובלי ספק שמשו בו על פי תכונת דמיוניהם] ולא היו מביאים בדמיוניהם מה שאיננו נוהג אצלם. גם אם מילים אלה מקורן בפרסית, מכל מקום דברו בהן העברים וקלטו אתן לשפתם, ואם כן היו עוברים עליה חבלי הקליטה והשינויים שעוברת כל שפה בעת מעברה לשפה אחרת, על פי ההרגלים של דוברי השפה המקבלת. העברים היו מדמים את המילה הפרסית לצורות המורגלות אצלם, ולא היו מותירים אותה על שש ושבע אותיות שורש, שהרי אינם מורגלים להגות מילים כאלה.
ואלו היה כאשר חשב החושב שמילים אלו הן בנות שש ושבע אותיות שורש
היה הדין עליהם לחסרם ולהשיבם אל מנהג לשונם בהטותם אותם מהדרך שהן עליו [בלשון הפרסית] היו העברים משפצים את המילה כך שתתאים לצרכיהם ומסירים ממנה חלק מן האותיות אף שבלשון הפרסית הן קיימות.
וכל שכן שזה [המשפט] צריך להיות דבר כולל לכל הלשונות דהיינו, חוק זה שלא לעבור את חמש אותיות השורש, הוא חוק שהגיוני שיתקיים בכל השפות כולן, ואם כן אין לניח שבדבר הזה תהיה הפרסית שונה מהעברית
כי כולם בנויות על דרך החכמה הנכונה אף על פי שלקצתם מעלה ויתרון על קצתם בענין הזה כי זהו חוק הגיוני, וכל השפות יש בהן הגיון, גם אם יש שפות שבענין זה מפותחות ונעלות מחברותיהן (מבין קפלי מילותיו של ריב"ג נראה שהוא רואה בצמצום אותיות השורש מעלה שכלית יתרה. אולי המעלה שבדבר היא מחמת הנוחות שבו, וחכמות יותר הן השפות שהקפידו על כך, אולם יתכן כי המעלה היא ביכולת שלא להדרש לעיצורים רבים לשם יצירת משמעויות שונות אלא להשתמש באותו שרש עצמו לצרכים רבים, מעשה שפה שמית. זהו הבדל בין השפות ההודו-אירופיות לשמיות, ואולי אותו משבח ריב"ג – את השכל שבחליבת משמעויות רבות משורש יחיד וארגון השפה על פי שרשים מועטים יחסית. אבל זוהי השער מרחיקת לכת, נראה לי, סבירה יותר היא האפשרות הראשונה שהעליתי).
וממה שמחזק היות האחשתרנים עברי חמישי, שהם משימים אותו שם, כאמרם ואת תמני ואת האחשתרי אלה בני נערה, כי לא קראו אלא בדבר נודע. ראיה לכך שאחשתרן הוא בעברית ולא בפרסית, מכך שמילה דומה מאד משמשת כשם בדברי הימים, והשמות, מניח ריב"ג מגיעים ממילים מוכרות. (משם גם ראיה שאחשתרן הוא שורש מחומש והנו"ן יתרה – שהרי השם שם הינו "אחשתרי" בלא נו"ן.)
וזה דברי בתחפנחס שהוא חמישי ושהתי"ו שלו נוספת כן תחפנחס, מילה בעלת שש אותיות, שורשה ללא התי"ו שבראשיתה
וכן כדרלעומר, מילה מורכבת. ולא בת שבע אותיות שורש.

 

אם כן, לדעת ריב"ג אין בנמצא, בעברית בודאי ובשפות אחרות על דרך הסבירות, שרשים המכילים למעלה מחמש אותיות. כל מילה שכזו שבנמצא הרי יש לדון את תחיליותיה ו\או סופיותיה כמוספות (במידה שהן אמתי"ן) או לפרשה כחיבור של שתי מילים.

ז': סיכום – מספר אותיות השורש האפשרי בשם עצם עברי

וצריך שתדע כי מן השמות מה שהוא על שני אותיות כמו עי גי שי יד. יש בשמות בני שתי אותיות שורש (מה שלא מצינו כן בפעלים לדעת ריב"ג)
ומהם שיהיה על שלש אותיות כמו אבן וקבר וגבר. ישנם שרשי שמות בני שלוש אותיות
ומהם מה שיהיה על ארבע אותיות כמו בדקר ושנער ובדלח שאין בהם תחיליות וכל אותיותיהם שורש
ומהם שיהיה על חמש אותיות כמו שמאבר פתשגן צלפחד צפרדע אגרטל. ואין בדבריהם מילה שישית כולה שורש. אין בעברית מילה בת שש אותיות, שכולן משרשה כנ"ל.                            

מספר אותיות השורש בשמות העצם בעברית יכול לנוע מ-2 ועד 5. לא יותר ולא פחות.

ח': מספר האותיות הכולל שעשויים שמות להכיל, עם המוספות

ודע כי השם השלשי יגיע בתוספת אל שבע אותיות, כמו השתחויה. שלוש אותיות שורש יכולות, על ידי תוספות, ליצור שם בן שבע אותיות. למשל, השתחויה, משרש ש.ח.ו. יש בהטיותיה המילה "השתחויה" (כאן מונה ריב"ג את אמות הקריאה).
ושהרביעי יגיע אל שש אותיות, כמו פתיגיל, שקערורת, ולא יעברם. השרש הרביעי עשוי להיות בסיס למילה בת שש אותיות לכל היותר. פתיגיל מפ.ת.ג.ל. ושקערור (התי"ו אינה נמנית מפני שהיא תי"ו הרבות) מש.ק.ע.ר. (ככל הנראה. מסיבה כלשהי לא הכניס ריב"ג את המילה שקערורות במילים ששרשן מחמש אותיות אלא העדיף להניח שהרי"ש בסוף נכפלה וזאת מבלי שציין את התופעה בפרק זה).
ושהחמישי לא יעבור השש בתוספת כי החמש אצלם תכלית השרשים ואינן סובלות רוב התוספת. שרש בן חמש אותיות לא ייצור מילה שיש בה יותר משש אותיות, כיון שאינו סובל יותר מתוספת אחת מחמת הסרבול שבהגייתו.
ועוד, בעבור שלא עברו בארבע עם התוספת על שש מפני שהוא כבד עליהם, היו החמש יותר ראויים לכך והם יותר כבד עליהם. וכן, מקל וחומר יש להביא את הדבר: אם משרש מרובע, שהוא קל יחסית להגותו, אין להגיע אלא לשש אותיות, שורש מחומש שהוא קשה גם כך להגייה, בודאי לא יוסיפו לו יותר אותיות, אם כן לא יגיע ליותר משש. (זו הסיבה שריב"ג לא הסכים לפרש את אחשדרפנים כבנויה מחמש אותיות שורש ושתי מוספות, א' ונ'.)
ויתבאר לך כל זה במה שאנחנו עתידים לזכור מןהבנינים בעזרת הא-ל. כל הדברים האלה יתבארו לך, הקורא, יותר בפרקים הבאים בהם ידון ריב"ג בבניני (משקלי) השמות.
ואראה שאסמוך למה שזכרתים קודם זכרון הבנינים, זכרון איכות מקצבם בפעלים ואיך תבחן בהם שרשם ותוספתם. משפט זה הריהו מתייחס לפרק הבא, בו יחל ריב"ג להסביר על שרשי הפעלים והבניינים שאפשר לבנות מהם באמצעות אותיות התוספת.

כללו של דבר, ככל שהשורש קצר יותר עשוי הוא לקבל יותר תוספות. שורש משולש יכול להגיע לכדי שבע תוספות, שורש מרובע לשש, וגם שורש מחומש לשש. על שורש שם בין שתי אותיות אין ריב"ג מדבר כאן.

סיכום שיטת ר' יונה אבן ג'נאח בספר הרקמה

פרק זה עוסק במספר אותיות השרש והתוספת בשמות העצם למיניהם. לדעת ריב"ג מספר אותיות השרש בשמות עצם יכול לנוע בין שתי אותיות לחמש, כאשר השאר הן אותיות תוספת ואינן מן השרש.

הכללים שהוא מזכיר לשם אבחון אותיות שרש של שם הם:

  • שם בן שלוש אותיות כל אותיותיו שורש לעולם.
  • שם בן ארבע אותיות הפותח באותיות התוספת – אמתי"ן – הוא ביסודו שורש משולש אלא אם כן יוכח אחרת.
  • שם בן ארבע אותיות שאינו פותח באותיות התוספת יסודו בשורש מרובע.
  • שם בן חמש אותיות כל אותיותיו שורש לעולם.
  • שם בן שש אותיות ומעלה שרשו לכל הותר חמש אותיות, והשאר מוספות או הֶלחמיות.

חשוב לי להוסיף מספר נקודות שנוכחתי בהן תוך כדי עבודתי על הפרק, הנוגעות להנחות יסוד שאינן מובנות לי מאליהן ואילו ריב"ג עובד איתן באופן חופשי.

  1. ריב"ג אינו נוטה להכיר באופן גורף במציאותן של מילים משפות זרות במקרא. הפעם היחידה בה טרח לדון בנושא היתה בקשר למילים אחשתרנים ואחשדרפנים בשל ארכן המוגזם, אבל מילים כגון בדלח, צפרדע ואגרטל פשוט היה לו שהן עבריות.
  2. גם בנוגע למילים זרות, ריב"ג מניח את התאקלמותן לפי הכללים של העברית: דון מינה ואוקי באתרה. זאת הוא מציין בפירוש. האמנם? בימינו, סבורני, לא אירע כך לכל המילים המושאלות. "אנציקלופדיה", למשל, אפיל אם נעשה את הא' שלה מוספת, שש אוותיות שורש לה ומעשים שבכל יום שאנו משתמשים בה.
  3. ריב"ג מתייחס אל שמות בני אדם ושמות מקומות כשמות עצם לכל דבר, גם אם משמעותם אינה מובנת. כך ניתן למצוא אותו דן ב"צלפחד", "מגפיעש", "מכנדבי" "תחפנחס" ו"האחשתרי" כשמות עצם לכל דבר וענין. הוא מודע לכך, ואף מנמק זאת: "כי לא קראו אלא בדבר נודע", דהיינו, שם אדם או מקום חייב שתהיה בו משמעות הנגזרת משרש ידוע.
  4. ריב"ג אינו מתייחס בפרק זה לאהו"י כאותיות תוספת (כפי שסימנתי לאורך הערותי), למעט בסופו של הפרק בו הוא מנסה לרבות את המילים שהוא יוצר ככל האפשר. מכאן נראה שאין הוא מתייחס אליהן כתוספות במובן הרגיל של המילה, דרגתן אף פחותה יותר. יתכן שהסיבה לכך היא הרציונל העומד בפרק זה, של הקושי להגות מילים ארוכות מידי, ואילו אותיות אהו"י שאינן מנוקדות אינן מוסיפות שום עיצור למילה ואם כן אין להתייחס אליהן.
  5. הזכרתי זאת בהערותי: נדמה כי ריב"ג מתייחס לצורת ההווה שלפעלים כשם עצם, אם כי הוא מונע עצמו מלדבר עליו אצלנו.
  6. הדוגמאות שריב"ג מביא באשר לאותיות התוספת הינן בעיקר על האות א'. אולי הטעם בדבר הוא שהמשקלים האחרים ידועים ופשוטים יותר (למשל במ' ריב"ג כמעט שלא הביא דבר, אולם היא הבולטת שבאותיות התוספת: מפעל ומפעלה הם משקלים ידועים ונפוצים הרבה יותר מאפעל, למשל. )

מסורת שונה בדברי רבייונה אבן ג'נאח

על מרבית ההערות של המהדיר עמדתי בתוך הטקסט, אולם ישנה אחת הראויה להזכר בפני עצמה שכן אין היא פרשנית א מקומית ביחס למילה זו או אחרת, אלא הופכת את הבנין שבנה ריב"ג על תילו.

אחת הטענות המרכזיות של ריב"ג אצלנו היא ששרש מרובע אינו מקבל תוספת, ועל כן אם תמצא שם עצם מחומש, הנח שהוא בא משורש מחומש.

בהערה 1 בעמ' קכג מביא המהדיר את ר' אברהם אבן עזרא בספר המאזניים:

"אמר ר' יונה נ"ע וזה לשונו… כל מילה שלא נדע לה דומה… אם תחילתה אחד מאותיות אמתי"ן… ואם היא מחומשת, נאמר שהיא מרובעת… אגרטלי מילה מרובעת והאל"ף נוסף…"

וכן בספר שפה ברורה הוא אומר:

"אגרטלי כסף… ודעת ר' מרינוס (כנויו של ריב"ג) שהאלף נוסף, ואין לו ראיה."

על פי גרסה זו, אותיות אמתי"ן הן מוספות הן במילים מרובעות הן במילים מחומשות.

גרסתנו בספר הרקמה בודאי אינה כך, וכפי שנראה לקמן, גם בספר השרשים כתב ריב"ג שלא כן. 

הקבלה לספר השורשים של ר ר' יונה אבן ג'נאח

כעת, אנסה להקביל את ניתוח ריב"ג את המילים השונות שהביא בפרק זה לניתוחו אותן בספר השרשים שלו. אעבור על המילים המרכזיות, הנוגעות לעקרי טענותיו, אציין כיצד הן מנותחות אצלנו וכיצד מנתחן ריב"ג בספר השרשים.

שמות שר' יונה אבן ג'נאח ציין אצלנו כבני שלוש אותיות שכולן שורשיות.

תלח: בספר השרשים אינו מוזכר כלל, לא כתל"ח ולא בלו"ח לח"ח לח"ה או יל"ח.

תחן: בספר השרשים אינו מוזכר כלל, לא כתח"נ ולא בחו"נ חנ"נ חנ"ה או יח"נ. 

תבן: כך גם בספר השרשים בשרש תב"נ.

אצם השישי: בספר השרשים אינו מוזכר כלל.

אצר: בספר השרשים אינו מובא בשורש אצ"ר ולא בשום שורש אחר.

יהץ: בספר השרשים אינו מופיע כלל.

נתר: כך גם בספר השרשים בשרש נת"ר.

משק: כך גם בספר השרשים בשרש מש"ק.

 

נראה כי בענין זה עקבי ריב"ג בספר השרשים לחלוטין לשיטתו בספר הרקמה, אלא שבספר השרשים אין הוא מזכיר שמות בני אדם (בנקודה זו אין הוא עקבי לגבי ספר הרקמה)

 

שמות בני ארבע אותיות שריב"ג ציין אצלנו כפותחים באותיות התוספת, ושורשם בן ג' אותיות:

אבנט: בספר השורשים אכן מובא בשורש בנ"ט (שרש המיוחד למילה זו).

ארגז: בספר השרשים אכן מובא בשרש רג"ז. יתכן קישור משמעות לאחת המשמעויות של השורש לפי ריב"ג – ריבוי תוספת. (הארגז התנכ"י הוא תוספת הפלישתים על ארון ה' בעת שהם מחזירים אותו)

אחלמה: בספר השרשים אכן תחת שורש חל"מ, ומיוחדת לו משמעות בפני עצמה, צבע. (אולי מגזרת ריר חלמות, המפורש בידי ריב"ג כחלבון הביצה).

ארנבת: בספר השרשים אכן תחת שורש רנ"ב, המיוחד למילה זו.

ארגוב: בספר השרשים אינו מוזכר כלל, לא כארג"ב ולא בתוך רג"ב.

אצבע: בספר השרשים אכן תחת שורש צב"ע (ללא קשר ברור לשאר המילים המובאות בתוך שורש זה.)

אשנב: בספר השרשים אכן תחת שרש שנ"ב, המיוחד למילה זו.

אשכר: בספר השרשים אכן תחת שרש שכ"ר, אולם במשמעות נפרדת מרוב המילים הנגזרות ממנו. (לא שכרות אלא מנחה.)

אשפר: בספר השרשים אכן תחת שרש שפ"ר, אולם במשמעות רביעית, נפרדת.

אחבן: בספר השרשים אינו מוזכר כלל.

ארפד: אינו מוזכר בספר השרשים כלל, לא כארפ"ד ולא בתוך רפ"ד.

אשבל: אינו מוזכר בספר השרשים כלל, לא כאשב"ל ולא בתוך שב"ל.

תענך: אינו מוזכר בספר השורשים כלל, לא כתענ"ך ולא כענ"כ.

תארע: אינו מוזכר בספר השרשים כלל, לא כתאר"ע ולא כאר"ע.

תדעל: אינו מוזכר בספר השרשים כלל, לא כתדע"ל ולא כדע"ל.

תחמס: בספר השרשים אכן תחת השרש חמ"ס (אולי קשור לטבעו של העוף הזה?).

תרחנה: בספר השרשים אינו מוזכר כלל, לא כתר"ח, לא כתרח"נ ולא כרח"נ.

ינשוף: בספר השרשים אכן תחת שורש נש"פ (ריב"ג מציין שם "שיש לו פה ארוך", אולי רצונו לקשר משמות השם עם משמעות א' של השרש נשף, נשיפה, שבעת שנושפים השפתיים מתכוצות קדימה.)

יחמור: בספר השרשים אכן תחת שורש חמ"ר. (ריב"ג אינו מסביר את הקשר).

ירחע: בספר השרשים אינו מופיע כלל, לא כירח"ע ולא כרח"ע.

יעקן: אינו מוזכר בספר השרשים כלל, לא כיעק"ן ולא באחרים.

נפתוח: אינו מוזכר בספר השרשים כלל, לא כנפת"ח ולא בפת"ח.

נפתחים: כנ"ל נפתוח.

נמרוד: אינו מוזכר בספר השרשים כלל, לא כנמר"ד ולא בתוך מר"ד.

מכמס: אינו מוזכר בספר השרשים כלל, לא כמכמ"ס ולא בתוך כמ"ס.

 

קיימת עקביות גמורה אצל ריב"ג בין המילים המרובעות שהביא כאן כגזורות משורש שלישי לניתוחו אותן בספר השרשים. ראוי לציין, כי הערתו של ריב"ג "אל תשים האות ההיא שורש במילה אלא בראיה גמורה" שמשמע ממנה על קיומם של מספר יוצאים מן הכלל, מקבלת בספר השרשים את צורה מצומצמת מאד: באות א' אין לריב"ג כלל שרשים מרובעים. כך גם באות י' ובאות נ'. במ' הוא מביא רק את הפעל מהמ"ה (שאינו נוגע אלינו מפני שהוא פעל), ובת'את השרש תלתל. נמצאת מילה אחת ויחידה במקרא כולו, על פי ריב"ג, שיש ראיה גמורה לשים את אמתי"ן כשרש.

עבור מילים כגון ארנבת, ששרשן אינו מוכר, מייסד ריב"ג שרש מיוחד, אף על פי שמאחר שאין שרש כזה ממילא, אין כל צד לומר שהוא שלישי דווקא. ריב"ג לא הקפיד גם על ביאור הקשר המשמעות בין השרש למילה המרובעת, והדברים מובנים: זה לא הטריד אותו. מבחינתו, יכולה להיות משמעות נוספת לשורש הזה ובלבד שלא לבנות שורש מרובע הפותח באותיות התוספת.

הסיבה לזכות הקיום של תלתל כשרש, היא, אני סבור, היותו במשקל כפול, שהוא אחד המשקלים המרובעים המובהקים.

ושוב, כפי שנהג בשמות בני האדם המשולשים, כך גם במרובעים: אין שמות אדם ומקומות בספר השרשים. עם זאת יש להעיר, כי שמות חיות יש ויש.   

מילים מרובעות שריב"ג מוכיח מהן את מציאותן של אותית התוספת.

במילים אלו יש לבחון, לעיתים, בנוסף להתאמת השרש את התאמת המשמעות.

אשמורה, אשמרת: בספר השרשים אכן תחת שרש שמ"ר. ריב"ג מציין במפורש שהמשמעות גזורה ממשמעות השורש שמ"ר (אף כי אינו מפרש), ובכך מתאימים דבריו לדבריו שבספר הרקמה, שהביא מילים אלו והבאות אחריהן כראיות לייתורה של הא', דהיינו שברור בהן שהא' יתרה ומקור השם בשרש משולש.

אגרף: בספר השרשים אכן הביא תחת שרש גר"פ. אולם, הביא שני פירושים לשורש: משיכה, או פציעה. את אגרוף קשר ריב"ג לגר"פ אם משמעותו פציעה, אבל לא הסביר את הקשר אם משמעותו משיכה. ריב"ג אצלנו, כמדומה, הניח שגר"פ משמעותו פציעה (זו גם האפשרוץ שהוא מתעכב עליה יותר בספר הרקמה).

אזרוע: בספר השרשים אכן הביאו תחת שרש זר"ע ביחד עם זרוע.

אפרוחים: בספר השרשים אכן הביאו בשורש פר"ח (פריחת פרחים), וכתב: "אפשר שהוא נגזר מזה, רצוני לומר, מפני שהתפשט ונגלה מקליפת הביצה נקרא כן".  

אתמול: בספר השרשים אכן הביאו תחת שרש תמ"ל, וכרכו עם תמול.

אקדח: בספר השרשים אכן הביאו תחת ושרש קד"ח, והסביר את הקשר: (קדח הוא לשון בערת אש,) "ומן זה נאמר לאבני אקדח, מפני זכותם שמאירים כמו האש והוא תאר גובר."

אזרח: בספר השרשים אכן הביאו בשרש זר"ח, וביאר: "ומשתמשים בלשון הזה בהראת הדבר והגלותו והפשטו… כאזרח מכם יהיה לכם, הוא הקדמון ביחוסו, כאזרח רענן, כשרש לח רטוב". ריב"ג קשר את הדברים, אולי קרא את אזרח במשמעות מיוחס, שיש לו שורש התחלה וזריחה בעם ישראל.

אכזב: בספר השרשים אכן הביאו תחת שרש כז"ב, וביאר: "וכמוהו… בתי אכזיב לאכזב… הוא אומר כי בתי העיר הזאת יהיו לאנשים ימרדו בהם…" 

 

השמות שמביא ריב"ג כראיה להיות אמתי"ן אותיות תוספת, אכן מבוארים בספר השרשים כקשורים למשמעות השלשית של השרש. אבל דומה שבספר הרקמה מתבסס ריב"ג על מה שכתב  בספר השרשים (אף שמבחינה כרונולוגית ספר הרקמה קדם, הסתמך על הפירושים שנראו לו סבירים למילים שהביא) ומניח שהמעיין קרא גם אותו, שכן כאן מוצגים הקשרים בין השורש המשולש למילה המרובעת כברורים מאליהם.

אולם, שם ריב"ג החלטי הרבה פחות. לעיתים הוא כותב על דרך אפשר, ואכן חלק מן הדברים אינם מוחלטים אצלו ובמקרים מסוימים הינם השערות. עצם העובדה שהוא דן בהם בספר השרשים ואינו מניח שהם ברורים לקורא מאליהם, כבר אינה עולה בקנה אחד עם התייחסותו אליהם בספר הרקמה. שהרי לפרש – קל, אולם ממילים אלו מביא ריב"ג ראיה, וראיה צריכה שתהיה חזקה, ברורה.

ההבדל המרכזי בין המילים מהן הוא מוכיח לשאר המילים שהוא מביא הוא שבראשונות הוא טורח, בספר השרשים, להסביר ולפחות לעמוד על הקשר שבין השרש המשולש לשם העצם המרובע הנוצר ממנו, מה שאינו עושה באחרונות. 

נמצאו ראיותיו של ריב"ג מוחלטות רק במיעוטן (אזרוע, אתמול), ומסתברות ברובן.

 

מילים שריב"ג מביא כדוגמאות לאמתי"ן כתוספת בסוף שם עצם:

קרבן: בספר השרשים אכן מובא תחת שרש קר"ב.

אמנם: בספר השרשים אכן מובא תחת שרש אמ"נ.

 

ישנה התאמה.

מילים שר' יונה אבן ג'נאח מביא כדוגמאות למילים בנות חמש אותיות שורש:

מגפיעש: בספר השרשים אינו מובא.

מכנדבי: בספר השרשים אינו מובא.

אגרטל: אכן מופיע באות א' כשרש מחומש.

אחשתרן: אכן מופיע באות א' כשורש מחומש עם ציון הנ' כיתרה ועם הפנייה לספר הרקמה.

אלגביש: אכן מופיע באות א' כשרש מחומש.

אשכנז: בספר השרשים אינו מובא.

אמרפל: בספר השרשים אינו מובא.

ארגמן: אכן מופיע בספר השרשים כשרש מחומש.

ארגון: אכן מופיע בספר השרשים כשרש מחומש.

אחשדרפנים: אכן מופיע בספר השרשים כשרש מחומש וכמילה מורכבת, בדיוק כפי שכתב בספר הרקמה.

אחשתרי: בספר השרשים אינו מובא.

תחפנחס: בספר השרשים אינו מובא.

כדרלעומר: בספר השרשים אינו מובא.

שמאבר: בספר השרשים אינו מובא.

פתשגן: אכן מופיע בספר השרשים כשרש מחומש.

צפרדע: אכן מופיע בספר השרשים כשרש מחומש.

צלפחד: בספר השרשים אינו מובא.

 

ישנה התאמה – ושוב, אין ריב"ג כולל בספר השרשים שמות בני אדם ומקומות.

 

סיכום

בין ספר הרקמה לספר השרשים שוררת התאמה, למעט חילוק עקבי אחד: בעוד בספר הרקמה מתייחס ריב"ג לשמות אדם ומקומות כשמות עצם לכל דבר וענין, בספר השרשים הוא אינו כוללם. קשה לאמוד האם הדבר נובע משינוי בגישתו ביחס לשמות מן הסוגים הנ"ל או רק מחמת עקרון מסויים כלשהו העומד בבניית ספר השרשים.

יתרה מזאת, ספר השרשים דרוש לשם הבנה מעמיקה של אחת הטענות המרכזיות של ריב"ג בפרק זה, הלא היא הטענה לגבי מוספותן של אותיות אמתי"ן בשמות עצם מרובעים.

שיטת מנחם בן סרוק ב"מחברת מנחם"

מנחם בן סרוק כתב גם הוא מילון על פי ערכי שרשים, ולפיכך היה עליו להדרש גם הוא לשאלה אילו הן אותיות שורש ואילו אותיות התוספת, או בלשונו "אותיות המלאכה".

בהקדמתו למחברת כותב מנחם, אחר את הכלל:

"…ודע כי כל המילה המשולשת משלוש אותיות הנשרשים היא עומדת בכוחה ולא ישרתנה אות מכל האותיות, כי יש דיבכחה ובמלאותה. אבל המילה השנויה משתי אותיות והנאחדת מאות אחת היא ראויה לשרת עקב קוצר גזרתה, על כי אשר לא תעמוד המילה הקצורה כי אם במשרתים אשר במראשותיה או באחריתה, אבל יש בלשון הזה מעט מזעיר מילים קצורי גזרה אשר לא יעמדו במשרתים, כי יש די בכוחם לפי קצרתם. גם עשתי עשר הנשארים המועדים לשרת, כה הם מחולקים לשתי מחלקות: משרתים רעיהם, ואחר הועדם לשרת שבים בפנים אחרים ונאחזים אחיזת עיקר, ובעמוד חציים לשרת, חציים יכוון הלשון היטב… "

ממשיך מנחם בהבאת דוגמאות, ותכליתם של דברים:

"…ואלה הם האותיות חמישה הנראים כנשרשים ועומדים עמידת מיוסדים ויעלו לעת מקרה: אלה הם מבלעדי תוצאותם ומיני תולדותם ת י מ נ ה ."

 

שני דברים הנוגעים לעניננו כותב מנחם: האחד, אין תוספת על שלש אותיות שרש. אותיות המלאכה תבואנה רק בשרשים חסרים. השני, ישנן אותיות הקונות להן שביתה במילים, אף שאינן מן השרש, עד כדי כך שעשויות הן להראות כאילו הן מן השרש. אותיות אלו הן אותיות תימנ"ה. אותיות המלאכה האחרות שאינן נראות כחלק מן השורש לעולם, הן: שלאכו"ב.  

מנחם מערב, כדרכו, בין פעלים לשמות עצם, אולם אנו ננסה להוציא ממנו את השייך לעניננו.

   

אם נקרא את הכלל הראשון בפשטות ומוחלטות, נגיע למסקנה כי מנחם סבר שלא תתכן תוספת אפילו על שרש משולש וממילא לא קיים המושג תוספת לדעתו אפילו בתוך מילה רביעית. אבל נראה לי שראוי לבדוק את הדברים בתוך מחברתו, שרש אחר שרש.

אם ננתח את הכלל השני, נוכל להבין את טענתו בקשר לאותיות שלכ"ב, שהן אותיות שימוש המסמלות יחסים ואינן מתערבבות לעולם במילה. באשר לו', גם היא אינה מתאזרחת בראש המילה לעולם. וגם לא הא', אומר מנחם. כמדומה,שמנחם חלוק על ריב"ג בנוגע למוספיותה של האות א', ואילו ריב"ג חלוק עליו במוספיותה של האות ה'. באשר למוספיותה של הה"א, המתבונן בדוגמאות שהביא מנחם יכול להבין, אחת לאחת, מדוע פרכן ריב"ג. כולן פעלים בנוסח הגה ברוחו, הכה בים גלים, הניס את עבדיו, שריב"ג יתלה אותן בבנין הפעיל או בשרש אחר. אין כאן מוספות לשורש עצמו. למעשה, באופן זה יוכלו להפרך מרבית הראיות של מנחם לשאר אותיות השימוש שהוא מונה (לדוגמא, מנחם מגדיר את יודי הפעלים יעץ, יצר ויצא כמוספיות), אלא שלריב"ג ישנן ראיות אחרות.

המענין הוא הא', שמנחם לא הכניסה כלל באותיות השימוש ואילו ריב"ג כן. לגבי הא' כותב מנחם:

"אלף תחילת אותיות המשרתים: דע כי רוב האלפין ראשוני המילה ותיכוניה ואחרוניה אין להן כח ברוב המילים, כי לעת מקרה יסורו מן המילים נותרו מבלעדיהם ולא הובאו לא לעיקר ולא לשרת כיתר האותיות, ולא סרו מן המילים כי אם לחלש כהם."

מנחם אינו עושה אתהא' אות שימוש. הוא בחן את אופיה, והגיע למסקנה כי היא מן אות "הנשמטת לפעמים". הוי אומר, היא מן השורש ואינה מן השורש, אינה עיקרית כל כך לפעמים אבל אינה אות תוספת.

ולמען האמת, אני חושב שאם נרד להכרעה, אין דעתו של ריב"ג מוכחת בהרבה מזו של מנחם, לפחות בחלק מן המקרים.

 

הנקודה כאן היא, שבעוד בעניני משקלים בנינים וגזרות לריב"ג יתרון משמעותי על מנחם, שיטה מסודרת ובנויה הרבה יותר, הרי שבנוגע למילים מסויימות בהן הוא עוסק בפרקנו, בייחוד המילים המחומשות, דעתם אינה רחוקה מלהיות שקולה. שהרי בפרק זה נודד ריב"ג למחוזות נידחים של שמות יחידאיים, משונים, שחלק ניכר מהם נתון בספק חמור של מוצא זר. החוקיות המוכרת הולכת ומתעמעמת והשיקולים שריב"ג מפעיל נעשים דומים מאד לשל מנחם: עצם השימוש ב"אותיות התוספת" כמדד לשייכות לשורש אינו מלובן ומתקדם כדרכו של ריב"ג, והריהו ממש כלי העבודה של מנחם. נמצאו מנחם וריב"ג עומדים באפלה של המילים הארוכות והמוזרות, ומתמודדים עימן באותם כלים בסיסיים פחות או יותר. בפרקים הבאים ייצור, אמנם, ריב"ג, לכל מילה משקל משלה, אבל הביטוי משקל בהקשר זה הריהו כבר רעוע למדי: ריב"ג פשוט מציין, על מנת להיות נאמן לשיטתו כי "יש משקל כזה". אבל אם אין בכל התנ"ך אלא מילה או שתיים במשקל הזה, מי אמר שיש משקל כזה, בכלל?… הבלאגן שמנחם מכיר בו שקול לסדר חסר ההוכחות והביסוס שעורך ריב"ג. אי אפשר לעשות סדר בפריטים בודדים.

ניתוח מילים שונות לפי מנחם בן סרוק

מילים הפותחות בא'

אמנם: מנחם מביא את המילה אמנם בתוך שורש אמן, בדומה לריב"ג. הנה נוכחנו לראות, שמנחם מוכן להוסיף אותיות גם על פעל משולש, וגם בסופו.

אבנט: מנחם חברו במחברת אבנ"ט, לא בנ"ט כריב"ג. שהרי הא' אינה מוספית לפי דעתו.

אגרוף: מנחם חברו עם גרף, וציין: "ונחל קישון גרפם, הוא קרוב לענינו ויהיה גרוע האל"ף כיתר המילים הגרועים אל"ף בראשיתם". כריב"ג, הוא מחבר בין גרף לאגרוף, אבל תולה זאת ביכולתה של הא' להשמט, כנזכר לעיל. האם השרש הוא גרף או אגרוף, איפוא? גם וגם, על הגבול. מאחר שמנחם אינו מביא את אגרןף בשורש גרף, נראה שבכל זאת הבדיל בין השרשים.

אברך: מנחם ערכה כערך בפני עצמו, אבל כתב: "אין למילה זו דמיון בתורה, אבל הפותר יכול להעמידה מגזרת ברך, כי לי תכרע כל ברך". כיוצא בדבר כתב גם ריב"ג, אלא שריב"ג חייב זאת ואילו מנחם מציע זאת כאפשרות.

אהיה: כותב מנחם: "הוא השם הקדוש הנכבד והנורא ולא תגזור מילה זו מיתר מילים… אבל בהשנות המילה שנית ואמר אהיה שלחני אליכם, נפסקו פתרוני המילה ונעשית כמילים אשר אין להם פתרון וכשמות אשר לא יגזרו ממילים. כי האל"ף אשר בתחילת המילה ימנענה מהיות לה גזרה באמרו, אהיה שלחני אליכם. על כן לא יתכן להיות כמו אהיה כטל לישראל… ולולי זאת לא חיברתי המילה במחברת האל"ף." די מובן מאליו שריב"ג לא הפך את המילה אהיה לערך בפני עצמו, בודאי לא שורש מרובע. שהרי אפילו נוספה הא' ונעשתה לשם, עדין היא שייכת לשורש היה. אבל כאן נגלית ומתפרצת השקפתו של מנחם בנוגע לתוספת הא': הא' אינה תוספת. היא חלק מן השרש. חלק חלש, אמנם, העשוי להשמט, אבל חלק אינטגרלי בתכלית.

אזרח: מנחם חברו במחברת אזר"ח, והפריד בינו לבין זר"ח לחלוטין, באופן דו-כיווני, שלא כמו ריב"ג שאיחדם.

אגרטל: כריב"ג, ערך לו מנחם ערך בפני עצמו.

אחשדרפנים: פירשו מנחם בדומה לריב"ג, ואולי הסכים שהוא הלחם כי כתב "מגדולי רואי פניו". לא נראה, על כל פנים, שהטרידה את מציאותה של מילה ארוכה כל כך – וזה ממש בניגוד לריב"ג. 

אחשתרן: מנחם לא טוען שהנ' יצרה. שוב, פשוט לא מפריע לו קיומה של מילה ארוכה.

אכזב: מנחם כתב: "ענינו יורה עליו, גזרתו מן כזב, מילה גרועה אל"ף". מנחם וריב"ג שווים בפרשנותה של מילה זו, אולם מתייחסים לאל"ף שבראשה באופנים שונים: מנחם כותב בפשטות שהיא גרועת אל"ף, ואילו ריב"ג למד ממנה תורה שלמה, באשר למוספותה ומשקליותה.

אכזר: מנחם נתן ל ערך בפני עצמו, אכז"ר. ריב"ג ייסד בשבילו ערך כז"ר.

אלגביש: הן מנחם והן ריב"ג ערכוהו כערך בפני עצמו שכל אותיותיו שורש.

אלמג: מנחם חברו בערך אלמ"ג, ואילו ריב"ג ייסד עבורו את הערך למ"ג.

אמתחת: מנחם חברה בערך אמתח"ת, ואילו ריב"ג הכניסה, על דרך אפשר, בתוך מת"ח ואף ניסה לקשר בין המשמעויות. מנחם, גם בערך מת"ח לא הזכיר את אמתחת, הוא ככל הנראה הפריד בין השרשים.

אפרוח: מנחם חברו בערך נפרד מפר"ח, ואילו ריב"ג איחדם.

אפריון: למנחם הוא ערך בפני עצמו, ואילו אצל ריב"ג לא מצאתי המילה.

אדרגזריא: מילה ארמית מספר דניאל, ומנחם הביאה כצורתה ולא ציין דבר לגבי הא'. נראה שתפסה כמילה בת שש אותיות שורש לפחות). ריב"ג לא התייחס אליה כלל, אולי מפני שהיא ארמית מובהקת, בתוך ספר כתוב ארמית (ולא נקלטה בלשון העברית), אבל אם ילך לפי הנחתו שבשום שפה אין ראויה שתהיה מילה בת למעלה מחמש אותיות שורש, יסיר ממנה את הא'.

אצעדה: למנחם הוא ערך בפני עצמו ונפרד מצע"ד, ואילו לריב"ג הם מאוחדים.

אראל: כתרת הערך אצל ריב"ג רא"ל, אולם בפעלהם מחברים יחד את אותן המילים: הראל, אראל, אריאל. ריב"ג מפני שהא' אינה מן השרש לדעתו, ומנחם מפני שהא' קלה ועשויה להתחלף בה'.

ארמון: מנחם חברו בשרש ארמ"ן, ואילו ריב"ג בשרש רו"מ, מלשון הרמה וגובה, כאשר הא' והנ' מוספיות. יכול היה מנחם בקלות לקשר את השניים אילו היה מוכן לוותר על הא' כחלק מן השרש.

ארשת: מנחם חברו עם "כרשיון כורש מלך פרס", ופרשו – מבטא שפתיים. בעקבות פסוק אחר בו נשמטה הא', מוכן היה להשמיטה. דווקא ריב"ג לא הכניס את ארשת בר"ש או דומיו, אלא באר"ש. אני חושב שטעם הדבר שמשקל פעֶלֶת הוא משקל מוכר, מה שאין כן אפֶעֶל, וריב"ג מעדיף לשייך כל מילה לתבנית מוכרת וקיימת.

אשכר: מנחם לא איחדו עם שכ"ר, וכך יכול היה בשבה ובנחת לתרגמו לשון מנחה. ריב"ג, שחברו עם שכר, נאלץ להגיע לידי דוחק: משמעות אחת לשכ"ר בכל המקרא, לשון שכרות, ולמילה אשכר משמעות שונה בתכלית: מנחה.

אשכל: מנחם לא איחדו עם שכ"ל, וכך יכול היה ליהנות מאשכולות ענבים בתום לב. אולם ריב"ג חברו עם שכול, ושוב נמצא מגיע לידי דוחק, שכן אין עוד מילה שמשמעותה אגודת ענבים מן השורש שכ"ל.

אשמן: מנחם ערך לו מערכת בפני עצמו, ופירשה לשון חשך, על פי הקשרו. ריב"ג חברו בשרש שמ"נ, ושוב נזקק לעשות לו מחלקה בפני עצמו בעלת משמעות שונה מכל שאר המילים שבשורש.

אשמר: תחת כותרת זו כתב מנחם את המילים אשמורה ואשמורת. ריב"ג הניח אותן תחת שורש שמ"ר, וטען לקשר ברור ביניהן.

אשנב: הן מנחם והן ריב"ג ערכו לו ערך בפני עצמו, אלא שריב" כינהו שנ"ב.

אשפר: מנחם הפריד בינו ובין שפ"ר. ריב"ג איחד. אמנם, פירושו של מנחם מתאים לדעתו של ריב"ג, שפירש: נתח טוב, ירך וכתף. דומה כי מפי ריב"ג יצאה המילה "טוב" בהקשר זה, לשון שפיר.

אתמול: מנחם הפרידו מתמול, ואילו ריב"ג איחדם. מנחם לא ציין שלכאורה נשמטה כאן הא', אף שלכאורה היה עליו לציין זאת (הוא ציין זאת בתחילה, בין הדוגמאות שהאל"ף נשמטת בן.)

אתנן:מנחם חברו בפני עצמו, ואילו ריב"ג חברו בשרש תנ"ה.

מילים הפותחות בי':

ילקוט: כמו ריב"ג, מנחם חברו בערך לק"ט.

ינשוף: לא מצאתי שהתייחס מנחם למילה זו כלל.

יחמור: לא מצאתי שהתייחס מנחם למילה זו כלל.

ישפה: מנחם חברו כערך בפני עצמו "ישפה". ריב"ג הביאו בערך שפ"ה.

יצהר: מנחם הביאו כערך בפני עצמו, ואילו ריב"ג חברו תחת צה"ר.

מילים הפותחות במ'

מכמס: לא מצאתי שהתייחס מנחם למילה זו כלל.

מלאך: מנחם חברו כערך "מלאך", ואילו ריב"ג בלא"ך.

מופת: מנחם כתב: ולא נודע אם המ"ם שורש במילה אם אין. ריב"ג הביאו בערך יפ"ת, אף על פי שלא הביא בערך זה מילה שאין בה המ"ם המוספית לדעתו.

מילים הפותחות בנ'

נפתוח: לא מצאתי שהתייחס מנחם למילה זו כלל.

מילים הפותחות בת'

תבונה: מנחם לא חיברו לא בב"נ ולא בתבונה, אבל הוא מפני שלא כתב את כל הטיות המלים. בהקדמתו הוא מביא את ת' של תבונה כדוגמא למוספיות התי"ו.

תאנה: מנחם חברו בערך א"נ במשמעותו הרביעית, ביחד עם "והאלקים אנה לידו". הוה אומר, הת"ו מוספית.

תגרה: מנחם חברו בערך ג"ר, במשמעותו השלישית, ויגר מואב. התי"ו מוספית.

תחרא: כותב מנחם: לא נודע אם התי"ו יסוד במילה או אין.

תרשיש: מנחם הביאו כערך בפני עצמו "תרשיש". ריב"ג לא הביאו כלל (לא ברש"ש ולא כתרשיש)

תנור: מנחם חברו כערך בפני עצמו "תנור", בעוד ריב"ג הביאו בנו"ר.

תנוך: מנחם חברו בערך בפני עצמו "תנוך", וריב" הביאו גם כן בערך בפני עצמו תנ"כ, (ולא נו"כ)

העקרונות המשתמעים ממחברת מנחם בן סרוק

מכל הנ"ל ניתן ליצור תמונה בהירה למדי של שיטתו של מנחם בן סרוק לעומת זו של ריב"ג בענין זיהוי אותיות השרש בשמות עצם.

שיטת העבודה של מנחם בן סרוק, כפי שהוא מציין בפתיחה לספרו, היא לאגוד את כל המילים בנות המשעות הדומה שישנן במקרא, ולראות אילו הן האותיות הנותרות תמיד. אלו אותיות השרש. נאמן לשיטתו זו, ובלתי מודע לתופעת הגזרות, הסיר מנחם אותיות ממילים בנות שלוש אותיות שורש למכביר: כל מה שדקדקני ימינו וכן ריב"ג יקראו חסרי פ"נ, נחי לי"ה, חסרי פ"י, הכפולים, ונחי ע"ו יחתוך מנחם את דינם כבני שתי אותיות שורש ואפילו אחת.

אלו דברים ידועים, זוהי אולי המחלוקת הבסיסית ביותר בין מנחם לדקדקנים מבית מדרשו של אבן חיוג'.

כאשר דן מנחם בן סרוק במילים בנות ארבע אותיות שורש ומעלה, הוא מוסיף ועובד בדרכו זו: מחפש את כל המילים הדומות במשמעותן במקרא, ומחפש את המכנה המשותף. אין לו כל סנטימנט לשרשים משולשים, ומבחינתו שורש מרובע – ברוך הבא. לפיכך, בעוד ריב"ג נלחם בשיניו, כל עוד הוא מסוגל, להשמיט אותיות תחיליות, גם במקרים בהם לא מועילה לו ההשמטה דבר (אינה מביאה אותו לידי שורש מוכר, ואפילו השרש מוכר, אינה מביאה אותו למשמעות מוכרת), והוא עקבי ונחוש שלא להותיר ולו שרש מרובע אחד הפותח באותיות התוספת שלו, מנחם מקבל בברכה את המילים המרובעות על קרביהן וכרעיהן. מנחם ידרש להסרת אות מוספית רק כאשר המשמעות מחייבת זאת – שהרי יסוד הדקדוק של מנחם הוא המשמעות לבדה. לעיתים, מסתפק מנחם בנחת רוח האם מ"ם או תי"ו כלשהי תחיליות הנה. במילה 'מופת', למשל, אין הדבר ברור לו – אולי מפני שהסתפק אם לשייך את מופת לשורש פ"ת, במשמעות פיתוי. ריב"ג אינו מסוגל לצעד חופשי כזה. חוקיו נוקשים מאד: אין מילה כזו, מופת. הוא מכיר את הגזרה, מזהה את הו"או כשורשית, ושוב אין מקום למ"ם בין אותיות השרש.

כך, רבים הם פי כמה וכמה המילים מרובעות השרש אצל מנחם מאלו המצויות אצל ריב"ג.

כל זאת אפילו לגבי האותיות עליהן מסכימים הם שאותיות תוספת הם, אותיות ימנ"ת. לגבי האות א', מנחם אפילו אינו רואה צורך לכלול אותה בין אותיות התוספת. ריב"ג נזקק לדבר, בשל ריבוי המילים המרובעות הפותחות בא'. שניים מכלי עבודתו של ריב"ג באים לידי ביטוי בהחלטתו להגדיר את הא' כאות מוספית: האחד, שאיפתו לשלישיות השרש, והשניה, נטייתו להבחין בחוקיות ודקויות ומודעותו הרבה למשקלים. מאחר שאצלו אין התוספות "סתם" אלא משקל מיוחד, והוא רואה את הא' מופיעה שוב ושוב בראשי מילים מרובעות, אין הוא יכול להתאפק מליצור מן הדבר חוק, ואף להתאים לחוק משקלים.

מנחם בן סרוק, כאמור, לא התעלם לחלוטין מנטייתה של הא' להשמט. הוא מודע לדבר, אולם מגדיר אותו באופו אחר. הא' אינה מוספת ויוצרת משקלים, אלא נשמטת לעיתים בשל חולשתה. מנחם, מכיר את אבני היסוד של השפה, האותיות. הוא ירד לחקר תכונתן והעמיק בהן. את העובדה שלפעמים  אין א' הוא מייחס לאופייה הקל והנשמט – זהו השטח אותו הוא מכיר ובו הוא מבין היטב.          

באשר למילים בנות למעלה מארבע אותיות שורש, מנחם אינו מניד עפעף. אין הוא רואה צורך לנתח מילה או לפרק אותה לגורמים. עבורו, המילה כפי שהיא כתובה, כך היא. מקבל הוא אותה כפשוטה. רק ריב"ג, העמוס בכללים, טעון במשקלים, מעקם את אפו נוכח מילים מחומשות ואינו מתיר לגדולות מהן להכנס לכרם העברית. (הוא מצליח למדי, אגב, למעט אחשתרנים אחשדרפנים ומילים ספורות ביותר, בעיקר שמות בני אדם מקומות, לא מצא גם מנחם מילים ארוכות יותר.)

(הערות שוליים לגבי מבנהו של ספר השרשים לריב"ג לעומת מחברת מנחם:

שניהם אינם מתייחסים לשמות בני אדם ומקומות.

מנחם כמעט שאינו מתייחס לשמות בעלי חיים הנדירים במקרא. ריב"ג כן. (יתכן שנגזרת מכך תפיסתם את שמות בעלי החיים כבעלי משמעות ומסמלים איזו תכונה של בעל החיים בתוכם או ריקים ממנה).

בעוד אצל מנחם סדר המחברת הוא האל"ף-בי"ת בלבד, ריב"ג מחלק כל אות לשלושה חלקים: שרשים משולשים, שרשים מרובעים, ושרשים מחומשים, ובתוכם מסדר לפי האל”ף בי”ת.)

סיום

זוהי תמצית מחלוקתם של מנחם וריב"ג בענין זיהוי אותיות השרש של שמות ארוכים. ניתן לראות כאן כיצד דרך העבודה של ריב"ג שונה כל כך משל מנחם, כמהה לסדר ולמשקל, ומשפיעה על יחסו גם לשמות עצם ארוכים, שהוא משתוקק לקצץ מהן מוספיות, לעומת מנחם המקבל אותן כפי שהן. ומאידך, בסופו של דבר, למרבה האירוניה, בסופו של דבר נמצאים עומדים שניהם ועובדים באותם הכלים פחות או יותר – זיהוי האותיות המוספיות בלא עזר רב מתחום המשקלים.

יוחאי אורלן

יוחאי אורלן

יוחאי אורלן

יוחאי אורלן

אני אוהב מילים. חוקר אותן, ממשש אותן, לש אותן, יוצר בהן - וגם מלמד אותן. משמש כמורה לעברית בישיבה התיכונית מצפה רמון, וגם באתר הלימודים הטוב בארץ "גול". מעבר לכך אני מנהל את ערוץ היוטיוב הגדול בישראל בנושאי עברית, ונהנה במיוחד מלפצח פסוקים בתנ"ך, ומלכתוב סיפורים. המון.

בניין נפעל – פעיל או סביל?

בניין נפעל נחשב לילד הרע של שבעת הבניינים. בכל סדר שמנסים לערוך בשבעת הבניינים הוא תמיד יוצא חריג, תמיד דורש התייחסות מיוחדת: מאתגר להטיה, מאתגר

קרא עוד »