מערכת הפועל ומרכיביה: שורש, בניין, גוף וזמן

אילו יכולנו לעלות על לוויין ולערוך תצפית על השפה העברית כולה, מערכת הפועל הייתה מזדקרת לעינינו מייד, בולטת במורכבותה הרבה מחד, ובסדר המופתי שלה מאידך. בתוך עולם גדוש כפרים קטנים של שמות עצם וחוות בודדים זעירות של מילות יחס הפזורים במרחב, מערכת הפועל היא עיר מתוכננת, רבת מפלסים, בנויה להפליא וסואנת בכל שעות היממה. עיר ללא הפסקה. ועם זאת, זוהי עיר שבה הדיירים מצייתים לחוקים רבים, סבוכים ונוקשים, וכמעט שאינם סוטים מהם.

ארבעת הרכיבים של מערכת הפועל העברית

מערכת הפועל בעברית היא ארבע ממדית. כל פועל נתון חייב לספק לשומעיו מידע על השורש שלו, על הבניין שלו, על זמנו ועל גופו. אין בנמצא פעלים המסתובבים תלושים בחלל ומשאירים ליד הדמיון את ההשערות לגבי פרטים אלו. העברית דורשת מן הפועל עצמו לספק מידע מלא לגבי כל האלמנטים הללו, זאת בניגוד למערכות פועל בשפות אחרות, שאינן שמיות – באנגלית, למשל, שורש ובניין מאן דכר שמיה, גוף קיים בפועל במידה מינורית מאוד, ועל אף עושר הזמנים הקיים באנגלית, הפועל האנגלי עצמו אינו עשיר במיוחד בווריאציות זמן: לעתים קרובות הוא מבצע לזמן מיקור חוץ, ושולח את דובר האנגלית להשתמש במבנים תחביריים (נוסח will be, was, have וכדומה) על מנת לבטא אותו. 
מערכת הפועל העברית משוכללת ועשירה עד כדי כך שמשורש אחד היא מאפשרת לגזור כ-170 צורות שונות, במקרה (הלא מצוי אומנם) שלשורש יש ייצוג בכל שבעת הבניינים. זאת מבלי למנות את צורות המושא החבור, שעשויות להזניק את מספר נטיות הפועל של שורש בודד למעל 1000. 
במאמר זה אסקור אחד אחד את ארבעת הממדים של הפועל: השורש, הבניין, הגוף והזמן, אסביר כל אחד מן הממדים לעומק, ובעיקר אבחן את השאלה האם הממדים הללו מיוחדים למערכת הפועל, או שמא הם קיימים באופנים כאלה ואחרים גם במערכות אחרות בשפה.

רכיב 1 – זמן: האלמנט שחתם על הסכם בלעדיות עם מערכת הפועל

המאפיין הייחודי הראשון והמכריע של פעלים הוא העובדה שיש להם זמן.
כאשר אתה משתמש בפעלים בעברית, אתה חייב להגדיר גם באיזה זמן הם מתרחשים: בעבר, בהווה או בעתיד. בנוסף, מערכת הפועל העברית מאפשרת שימוש אחד בפלטפורמת הזמן עבור הבעת משמעות שאיננה בדיוק זמן – צורת ציווי.
בעברית, הפעלים הם כמו פלסטלינה: הם גמישים ורגישים לשינויי הזמן במשפט. מכל המילים במשפט, הוא היחיד הנענה לזמן המשפט ומתאים את עצמו אליו (כמובן, חוץ מתיאורי הזמן עצמם). ניקח למשל את המשפט: "אתמול נאווה הלכה לבקר את חברתה הטובה נוגה בשל מחלתה" המשפט הזה התרחש בעבר. אם נמיר את המילה "אתמול" ב"עכשיו", נקבל: "עכשיו נאווה הולכת לבקר את חברתה הטובה נוגה בשל מחלתה". המילה היחידה שהגיבה לשינוי שחל בזמן המשפט, היא הפועל. גם אם נעביר את המשפט לעתיד ניתקל באותו דפוס עצמו: "מחר נאווה תלך לבקר את חברתה הטובה נוגה בשל מחלתה".
אם נתבונן בדבר לעומק, נבין שהזמן הוא באמת האלמנט המהותי ביותר במערכת הפועל. שמות עצם ותארים אינם נתונים על ציר הזמן. פעולות, לעומת זאת, כן. בהכרח. זהו ההבדל הקיומי בין מערכת הפועל למערכת השם. מערכת השם נעדרת כליל מימד של זמן, ואילו מערכת הפועל אינה יכולה בלעדי המימד הזה.

כדי להבין זאת באופן טוב יותר, אבקש מכם לדמיין חנות אינטרנטית שמוכרת רהיטים. ברור לכול שהרהיטים, כולם, הארון, המיטה, השולחן והכיסא, מבחינה דקדוקית הם שמות עצם. כיצד החפצים הללו יוצגו באתר? כמובן, באמצעות תמונות. התמונות מעבירות את מלוא המידע על החפץ, בדרך כלל באיכות גבוהה הרבה יותר מאשר מילים. במילים אחרות: שם עצם = "תמונה".
כעת, אם נהיה מעוניינים לבחון באותו אתר וריאציות שונות של שולחן. אנחנו נתלבט בין שולחן חום רגיל, חום מהגוני, או בכלל שחור. איך הווריאציות האלו יובעו באתר? נכון, שוב באמצעות תמונות. למעשה, כל מה שהאתר צריך לעשות הוא להסב את תשומת לב המשתמשים למאפיין הספציפי בשולחן שהוא בא להדגיש. אותה תמונה שהבהירה למשתמש מהו שולחן, עשויה להבהיר לו גם את צבע השולחן. באתרי מכירות רבים העניין הזה יובע בדרך כלל באמצעות תיבות בחירה קטנות בנוגע לצבע, לגודל, או לכל וריאציה אחרת. כדי להבהיר במאת האחוזים את כל האפשרויות יידרש כיתוב המציין את המאפיין שהאתר מעוניין להדגיש בכל תמונה, אבל אין כאן שום הבדל מהותי.
"מאפיינים של שם העצם" זאת הגדרה לא רעה למשג "שם תואר", ועל כן המסקנה עד כאן היא: גם שם תואר = "תמונה".
כעת נדמיין לא חנות אינטרנטית המוכרת מוצרים, אלא אתר המציע שירותים: שירותי תיקון וחידוש רהיטים. בפני אתר כזה עומד אתגר לא קטן: איך להמחיש את מה שהוא מציע באופן וויזואלי? הפעם, תמונה של שולחן לא תעבוד. גם לא תמונה של שולחן שבור או מרופט. דרך המלך בהצגת שירותים באמצעות מדיה, היא סרטונים. זה יכול להיות אפילו סרטון של חמש שניות, אבל הצופה חייב לקלוט את התרחשות. את התהליך, את המעבר מנקודה א', שבה השולחן היה מתנדנד ומקולף, לנקודה ב' שבה השולחן שלם ומבריק.
שירותים הם תמיד פעלים – כשאנחנו מחפשים אדם שיבצע עבורנו שירות מסויים, אנו מחפשים את העבודה שלו, לא חפץ. ופעלים ניתן להביע בעיקר באמצעות מדיה שמכילה אלמנט של תהליך – סרטון. ניתן לומר שפועל = "סרטון".
כעת חשבו: מהו בעצם ההבדל בין תמונות לסרטונים? התשובה פשוטה – ציר הזמן (ה-timeline). למעשה סרטון אינו אלא רצף של תמונות שמוצגות בזו אחר זו על ציר הזמן.

לסיכום, כדי לתאר פעלים אנו זקוקים לציר הזמן. כדי לתאר שמות עצם ושמות תואר – ממש לא. לכן כל פועל בעברית (ובשפות רבות אחרות) מכיל בתוכו מידע לגבי הזמן שבו הוא מתרחש.
ייתכן שהימצאותו של רכיב הזמן בתוך כל פועל נתון, היא שמקשה עלינו להגדיר ולתפוס אותו. קל לנו יותר להגדיר שמות עצם ותארים, כי אלו אינם נתונים על ציר הזמן. רכיב הזמן מפיח חיוניות במילה, ועם זאת מקשה על ההגדרה שלה – ממש כמו בחיים הממשיים: מי שינסה להעמיק ולהבין מהו בדיוק זמן, איך הופך עתיד לעבר, והאם קיים בכלל ההווה – נידון לכאב ראש גדול. הזמן הוא אחת מחידות הקיום הגדולות ביותר, והעובדה שפעלים הם כל כך חמקמקים להגדרה נובעת מכך שמעורבבת בהם מנה יפה של זמן.

הערה למתקדמים: פעלים שגוייסו למערכת הפועל רק מפני שיש להם זמן

מאפיין הזמן הוא כל כך משמעותי במערכת הפועל, שלפעמים מילים שאינן פועל מבחינה לוגית מוגדרות כפועל מבחינה דקדוקית – רק מפני שהן מביעות זמן. לדוגמה: הפועל "לכלול". כאשר אנחנו אומרים למשל ש"הקבוצה כללה שבעה משתתפים", איננו מתכוונים לומר שהקבוצה ביצעה פעולה כלשהי. המילה "כללה" מציינת קשר לוגי של הכללה שקיים בין קבוצה לבין פרט המשתייך אליה. מבחינה דקדוקית "כללה" היא פועל רק מפני שבחרנו לנסח את המשפט כך שיעמוד על ציר הזמן, בזמן עבר. אילולא כן, היינו אומרים: "בקבוצה חמישה משתתפים".
פעלים נוספים מן הזן הזה הם למשל "לאפיין", "לפרט", "לגרום", "לשוות", "להקביל", "לנגוד", "לאפשר", "להפוך ל.." וכמובן הספק-פועל המפורסם "היה", שהוא בן למערכת הפועל לכל דבר ועניין מבחינה דקדוקית – אבל בתחביר הוא סווג כבר מזמן בקטגוריית האוגדים.

רכיב 2 – גוף: פעלים מוכרחים גוף

המאפיין הנוסף של פעלים אינו ייחודי רק לפעלים, ועם זאת בעוד חלקי דיבור אחרים יכולים להסתדר בלעדיו, הפועל אינו יכול. הכוונה היא למאפיין הגוף.
גוף הוא תוספת למילה – בדרך כלל סיומת – שמצביעה על הקשר של המילה למישהו. הגוף אינו מצביע על השם של אותו מישהו, אבל כן על מאפייניו: האם מדובר בזכר או בנקבה? ביחיד או ברבים? ובעיקר – האם אותו גוף הוא נסתר, נוכח או מדבר? בסך הכול קיימים בעברית 10 גופים אפשריים, על בסיס החיתוכים הללו:
מדבר (אני), מדברים (אנחנו), נוכח (אתה), נוכחת (את), נוכחים (אתם), נוכחות (אתן), נסתר (הוא), נסתרת (היא), נסתרים (הם), נסתרות (הן).
היכן בשפה העברית אנחנו מוצאים מילים בעלות גוף?

  1. בעולם שמות העצם. כאן הגוף הוא הבעלים של שם העצם המדובר: הוא עונה על השאלה למי שייך שם העצם. למשל: חתולי = החתול שלי. חתולו = החתול שלו. חתולנו = החתול שלנו.
  2. בעולם מילות היחס. כאן הגוף אינו מציין בעלות אלא את מקבל מילת היחס, הישות שמילת היחס מתייחסת אליה. למשל: בשבילו = בשביל הוא. בשבילי = בשביל אני. בשבילכם = בשביל אתם.
  3. בעולם הפעלים. כאן הגוף מציין את מבצע הפעולה בפעלים אקטיביים, ואת מקבל הפעולה בפעלים פסיביים: אני ביצעתי שליחה = שלחתי. היא ביצעה שליחה = שלחה. אתם ביצעתם שליחה = שלחתם. וכמו כן: ביצעו בי שליחה: נשלחתי. ביצעו בה שליחה: נשלחה. ביצעו בכם שליחה: נשלחתם.
  4. בעולם הפעלים – בדרך נוספת – מושא חבור. המושא החבור קיים בפעלים אקטיביים בלבד, ולא בכולם. הוא מציין את מקבל הפעולה. למשל: שלחתיך = שלחתי אותך. אהבתיה = אהבתי אותה. בימינו ממעטים – באופן יחסי – להשתמש במושא חבור.

אם כן, הגוף הוא נתון שחלקי דיבור רבים ומגוונים זוכים לקבל. אף על פי כן, הפועל ייחודי כאן בנוף. כי בעוד שמות העצם ומילות היחס יכולים גם יכולים להסתדר ללא גוף – הפועל זקוק לגוף כאוויר לנשימה, ובלעדיו הוא פשוט אינו יכול להתקיים. שמות עצם ומילות יחס מופיעים לעיתים קרובות ללא ציון הגוף שהם קשורים בו, אך פעלים – ברגע שאתה מוציא אותם מפיך, אתה חייב לתת את דעתך על הגוף שלהם. אין וואקום.
נדגים את הדברים. שם עצם ללא כינוי שייכות הוא חזון נפרץ ביותר: האכלתי את הכלב. קנית שולחן. למען האמת, יש שמות עצם לא מעטים שאינם נשמעים טוב עם כינוי שייכות. למשל – אורז, הגה, וכמובן שמות עצם שמקורם בלעז כמו אוטו ואנציקלופדיה
גם מילות היחס מסתדרות נהדר ללא גוף צמוד. למשל: ישבתי על הכיסא. עבדתי בשביל החברה. אמת היא שהמצב במילות היחס שונה מעט מן המצב בשמות העצם – במילות היחס נוכל תמיד להסיק מן המשפט על הגוף של מילת היחס, ולהמיר אותה במילת יחס שכוללת גוף. ישבתי על הכסא = ישבתי עליו. עבדתי בשביל החברה = עבדתי בשבילה. ובכל זאת, מילות היחס יכולות להופיע כמילים עצמאיות, יש להן חיים משלהן גם בלי הזנב המזדנב הזה, הגוף.
לעומת זאת, בפועל המצב שונה בתכלית. אין בנמצא צורות פועל שאינן כוללות מידע על הגוף. צורת הבסיס של הפועל, זו המופיעה ברוב המילונים, היא פועל בזמן עבר ובגוף נסתר – אכל, שלח, החלים, התרגל. זוהי כביכול הצורה "הנקייה" ביותר של הפועל, אבל על כורחה היא מכילה גוף: גוף שלישי זכר יחיד, דהיינו "הוא".
האמינו לי, לו יכלו כותבי המילונים למצוא צורת פועל נטולת גוף, הם היו עטים על המציאה כמוצאי שלל רב. הרי המילון משתדל תמיד להציג את הערכים צורה הבסיסית והמקורית ביותר שלהם, זו המזוקקת, שכל סיגי התוספות ניטלו ממנה. במילון תמצאו את מילות היחס "על", "עם", "את" – מופיעות כערכים גאים ועצמאיים, ומתבארות ללא שום גוף בסביבה שיתמוך בהם. הפעלים – לא כך. המילונים נאלצים להעניק להם גוף, כי פשוט אין פועל ללא גוף.
הערה למיטיבי לכת: לאמיתו של דבר, יש צורה אחת של פועל שהיא נטולת גוף: שם הפועל (לקחת, לרחם, לקום, להתבטל). בדיוק מן הסיבה הזאת, שם הפועל אהוב כל כך על עולים ("אני לנסוע מחר לירושלים"). הוא מאפשר להם להתחמק מכאב הראש שיוצרות עשרות הווריאציות שיש לכל פועל בעברית.
אבל שם הפועל – שמו מעיד עליו: הוא אינו בדיוק פועל. שם הפועל זכאי לדיון מעמיק בפני עצמו, אבל למרות מעלותיו הרבות קרוב לוודאי שהוא התפתחות מאוחרת לפועל, דהיינו: בראשית היה הפועל, ואחר כך, מסיבות שונות, נולד לכל פועל שם פועל משלו. שם הפועל עצמו אינו מסוגל באמת, מבחינה דקדוקית, לשמש כפועל, וזו הסיבה שמשפטים של עולים, מהסוג "אני לנסוע מחר לירושלים", נשמעים לאוזני דובר העברית הממוצע כמו טעות מובהקת.
קיצורם של דברים, דובר העברית מצפה למצוא בתוך הפועל שלו את אלמנט הגוף (וגם את אלמנט הזמן). אחרת, אין לזה געשמאקט.   

הייחוד המורפולוגי של הגוף והזמן במערכת הפועל

עד כה הראינו שהזמן והגוף הם אלמנטים קריטיים במערכת הפועל העברית, ושהיא אינה יכולה בלעדיהם. מעניין לציין שלדבר יש גם אישוש מורפולוגי מסוים.
בשפה העברית, רוב מכריע של צורני הנטייה מצוי בסוף המילים. כך לגבי צורן הנקבה, כך לגבי צורני השייכות, וכך לגבי הרבים. יוצא הדופן האחד והיחיד נמצא בעולם הפועל: אותיות אית"נ.
אותיות אית"נ קשורות לפעלים בזמן עתיד. בזמן עתיד סימול הגוף והזמן מתרחש בעיקר לפני השורש: יזכור, נזכור, תזכור, אזכור. זה אירוע חסר תקדים. על פי רוב, לפני השורש מופיעות אך ורק מוספיות שעשויות לשנות את משמעותו – למשל מוספיות בניין (התלבש, נשדד) ומוספיות משקל (מקדש, תרדמה). זוהי החלוקה החוצה את כל עולם המוספיות מקצה לקצה: בהתחלה, המוספיות החשובות. בסוף, מעט חשובות אבל בעיקר בְּרָרוֹת.
אבל הנה, לאותיות אית"נ, שכל מטרתן היא לציין זמן וגוף, העניק הפועל מקום של כבוד, ממש בראש השולחן. ניתן להסיק מכך שהפועל, בניגוד לשאר חלקי הדיבור, תלוי במידה משמעותית מאוד בגוף ובזמן שלו, וממש אין לו קיום בלעדיהם, ועל כן הוא נכון להתייחס אליהם כצורני גזירה לכל דבר ועניין.
אותיות אית"נ, אגב, הן ראש החץ של העניין – אבל בפירוש לא הכול. הזמן, לפחות, מרקד כשד בראש הפועל גם בזמנים אחרים. זמן הווה, לדוגמה, מבוטא ברוב הבניינים בתוספת מ' תחילית (משלם, מפריד, מתפלל). צורת הציווי מאופיינת לעיתים בהחלפת המוספית לה' (הפרד! התפלל!) ואפילו בהוספת ה' יש מאין (נשמר – הִשָּמר! – הה' אינה מחליפה את הנ', הנ' נבלעה בש' הדגושה).   

אלמנט 3 - בניין: תבניות בייצור אישי למערכת הפועל

אלמנט נוסף המאפיין את הפועל הוא התבניות הייחודיות שלו, אותן נהוג לכנות "שבעת הבניינים". בקצרה, העניין הוא בכך שהפעלים בעברית מסודרים כולם בשבע תבניות נוקשות, שנבדלות זו מזו במשמעויותיהן באופן בולט מאוד, גם אם לא מוחלט במאת האחוזים. המשמעות העיקרית של התבניות הללו היא פעיל-סביל. לדוגמה, בניין פיעל מספר על מבצע הפעולה: השף בישל, סבא סיפר. לעומת זאת בן זוגו בניין פועל מספר את אותו הסיפור, אבל נושא המשפט שלו הוא מקבל הפעולה, מי שהפעולה בוצעה בו: המרק בושל, הסיפור סופר. יש לבניינים משמעויות נוספות, אבל הן אינן מובהקות באותה מידה.
לעומת זאת, בעולם שמות העצם, קיימות עשרות ואף מאות תבניות – הקרויות משקלים – ורובן ככולן נראות אקראיות מבחינת משמעותן. כאילו הטיל מישהו מטבע, והצמיד שם עצם א' למשקל ב'. נכון שבדורות האחרונים, עם התחדשות העברית, הושקעה מחשבה בהענקת משמעויות קבועות לחלק מן המשקלים, אבל המשמעויות הללו מכוונות רק את המילים המתחדשות, ואינן יכולות לבטל את המילים העתיקות הקיימות בעברית זה מכבר – שהן עדיין רוב מניינה ובניינה של השפה.
נקודה נוספת היא שדובר העברית אינו מסוגל אפילו לדמיין פועל נטול בניין. אין חיה כזאת. עריצותה של מערכת הפועל כה גדולה ושליטתה במוח שלנו כה איתנה, שמילה שאינה באחת מתבניות הבניינים, פשוט לא תוכל להתפרש אצלנו במוח כפועל, גם אם נתאמץ מאוד.

אלמנט 4 – שורש: אין פועל נטוש ותלוש

הרכיב האחרון שמכיל כל פועל, הוא בעצם הראשון בחשיבותו: השורש. אותן 3 או 4 אותיות, שאוצרות בתוכן את עיקר המשמעות של הפועל. השורשים הם אולי הנושא החשוב ביותר בעברית, אבל בדיון על הפועל לכאורה אין לו משמעות רבה, כיוון ששורשים אינם אופייניים לפועל בלבד אלא לכל חלקי הדיבור בשפה העברית.
ובכל זאת, יש נקודה אחת הראויה לציון בנוגע למערכת הפועל דווקא: אין פועל ללא שורש. זה עומד בניגוד למתרחש בעולם שם העצם למשל, שבו נוכל למצוא מילים רבות נטולות שורש – בראש ובראשונה מילים שמקורן בשפות זרות (שאילה מלעז). למילים בנק, אמבולנס ואינטרנט אין באמת שורש – ועם זאת הן התאקלמו נהדר בשפה. אין לדובר העברית שום בעיה להשתמש בשמות עצם משפות זרות כצורתם.
בפועל זה לא ככה. לעולם לא תמצאו פועל משפה זרה שהשתחל לעברית כפי שהוא. קחו למשל את הפועל האנגלי  .to discuss הפועל הזה עבר תהליך התאזרחות זריז בעברית, אבל לא בדיוק כצורתו. אנו אומרים "דיסקס, לדסקס", לא בדיוק כפי שאומרים האמריקאים. מה שקרה כאן בעצם הוא שהדובר העברי הפיק מהפועל האנגלי ארבעה עיצורי שורש, והציב אותם בתבנית המתאימה לכך בעברית (בניין פיעל, המייצג פעולה אקטיבית ומאפשר ארבע אותיות שורש).
במילים אחרות, אנחנו פדנטים מאוד בנוגע לפעלים שלנו, ותמיד נדרוש מהם לעמוד בתקן של שורש ובניין – אחרת, חד וחלק,  זאת לא עברית. זוהי דרישה שאיננו מציגים בפני שמות עצם.
עניין נוסף שכדאי להזכיר הוא שבמערכת הפועל השורשים חשופים וגלויים יחסית. בזכות המבנים הספציפיים מאוד של הפועל – שבעת הבניינים – איננו צריכים להתלבט הרבה בנוגע לשורשיהם של פעלים. כל אדם שילמד על הגזרות השונות וחוקיהן, יוכל – במידה רבה של הצלחה – לזהות את שורשו של כל פועל נתון. בעולם שמות העצם קיימים לא מעט מילים שעד היום איש אינו יכול לומר בוודאות מהו השורש שלהן, אם בכלל יש להן כזה, וביניהן מילים מוכרות ונפוצות מאוד. לדוגמה – ארון, שולחן, מטרה. מן הסיבה הזאת, אני מנחה תמיד את תלמידיי לזהות שורש של שמות עצם באופן לא ישיר,  דרך פעלים קרובי משפחה.  

לפני מספר שנים הצעתי לד"ר חנוך גמליאל – ראש החוג ללשון במכללת הרצוג, שבה למדתי – לכתוב תזה על השורשים בעברית המקראית. הוא המליץ לי להתמקד בפעלים המקראיים בלבד, ולהניח בצד את שמות העצם. זאת בדיוק מן הסיבות שציינתי: שמות עצם לא תמיד נוצרו משורשים, וגם כשכן, השורשים שלהם עשויים להיות שנויים במחלוקת. העובדה ששורש כלשהו משמש בפועל, היא מעין גושפנקה שהוא שורש אותנטי, אמין ומרכזי, ולא קוריוז מפוקפק וזניח.

סיכום: מאפייני מערכת הפועל בעברית

ככלל, ראינו שמערכת הפועל העברית נוקשה ומסודרת מאוד, והתבניות שבה עקביות ומהימנות, על אף מורכבותה הרבה.
מערכת הפועל כוללת ארבעה ממדים – שורש, בניין, גוף וזמן – והיא אינה מוותרת על אף אחד מהם לאף פועל. גוף, תבנית ושורש – כל אלו קיימים בכל מרחבי העברית, אבל רק מערכת הפועל תובעת מנתיניה להסתובב לכל מקום עם תעודות זהות המכילות את כל הפרטים הללו. וזמן – זוהי דרישה נוספת של מערכת הפועל, שאינה קיימת כלל בשום מקום אחר. זהו המאפיין שמבדל את מערכת הפועל באופן מוחלט ממערכות אחרות בעברית.

מאפייני מערכת הפועל - שורש בניין גוף וזמן

ההגדרה של פועל היא סיפור על פעולה, אבל למעשה ההגדרה המדויקת ביותר היא – מילה המכילה בתוכה את אלמנט הזמן ויכולה לנטות בזמנים השונים.

מערכת הפועל העברית דורשת מכל פועל לספק מידע ב-4 נושאים: שורש, בניין, גוף וזמן. הזמן הוא אנדמי למערכת הפועל, ואילו הנושאים האחרים אומנם קיימים בחלקי דיבור אחרים, אבל אינם חייבים להיכלל בהם.

יוחאי אורלן

יוחאי אורלן

יוחאי אורלן

יוחאי אורלן

אני אוהב מילים. חוקר אותן, ממשש אותן, לש אותן, יוצר בהן - וגם מלמד אותן. משמש כמורה לעברית בישיבה התיכונית מצפה רמון, וגם באתר הלימודים הטוב בארץ "גול". מעבר לכך אני מנהל את ערוץ היוטיוב הגדול בישראל בנושאי עברית, ונהנה במיוחד מלפצח פסוקים בתנ"ך, ומלכתוב סיפורים. המון.

בניין נפעל – פעיל או סביל?

בניין נפעל נחשב לילד הרע של שבעת הבניינים. בכל סדר שמנסים לערוך בשבעת הבניינים הוא תמיד יוצא חריג, תמיד דורש התייחסות מיוחדת: מאתגר להטיה, מאתגר

קרא עוד »