אחד מסוגי שגיאות הכתיב התמוהים ביותר, לכאורה, הוא כשילדים כותבים משהו אחר ממה שנהוג לומר. למשל: מאוט במקום מאוד, סכוכית במקום זכוכית, ובית מגדש במקום בית מקדש. הקורא המצוי עומד ומורט את שערותיו: מניין הגיעה לכתיבה של הילד אות שאינה מופיעה כלל בשום מקום, לא בדיבור, לא בהיגיון הלשוני, ולא בשום טקסט כתוב?
שגיאות אלה יגרמו לילד לבלבל בין עיצורים שנחתכים באופן דומה: ג-כ-ק, ב-מ-פ, נ-ד, ל-נ, ת-ט-ד, ח-ר, ש-ז', ז-ס, צ-ס, צ-ת ועוד. כל עיצור שאנו הוגים מורכב ממספר פרמטרים, ועיצורים שבהם יש פרמטרים מקבילים עשויים להתחלף זה בזה בכתיבה.
למעשה שגיאות אלה הן צפויות ביותר, והיה מתמיה יותר דווקא אם אף אחד לא היה עושה אותן. נסביר זאת מייד.
ממה נובעים חילופי עיצורים בעלי מוצא דומה?
התשובה בגוף השאלה: מן המוצא הדומה.
אני עדיין לא פגשתי את הילד שכותב ג' במקום, נניח, ס'. למה? כי מדובר בעצורים שאין ביניהם שום קשר. העיצור ג' הוא מן החך האחורי ואילו ס' מן המכתש. ג' פוצץ ואילו ס' חוכך. ג' קולי ואילו ס' שקט.
ילדים עשויים להחליף בין עיצורים בעלי מוצא דומה משתי סיבות:
- הם באמת הוגים את המילה אחרת! זה קורה הרבה, אבל איננו שמים לב. איך לדעתכם נקראת ה-grandmother בפי הישראלי המצוי? סבתא או ספתא? אם עניתם "סבתא", אתם כנראה חיים בדיור מוגן המיועד לפנסיונרים של האקדמיה ללשון עברית. זה המצב בעוד מילים רבות, אבל רובן חולפות לנו מתחת לרדאר. העניין הוא שכיוון שאנחנו יודעים שהמילה סבתא נכתבת בב', זה מה שאנחנו שומעים – למרות שזה לא מה שנאמר. בהרבה מקרים, אם תאזינו היטב ובלי דעות קדומות למילים שהילדים טועים בכתיבתן, תגלו שהם פשוט צדקו.
- יש ילדים שהגבולות בין עיצורים קרובים מטושטשים אצלם. הטשטוש יכול לנבוע משמיעה לקויה, אבל גם מפענוח אותות לא מדויק של המוח. זה לא מפתיע, כי ההבדלים בין העיצורים השונים הם לפעמים מיקרוסקופיים. הפלא הגודל הוא שהמוח האנושי והאוזן האנושית מסוגלים להבחין בניואנסים כל כך עדינים.
איך מטפלים בשגיאות כתיב מן הסוג הזה?
זה תלוי. אם הטעויות קורות רק במילים ספציפיות, אלו שכולם הוגים אותן בעצם כפי שהילד כותב, הפתרון פשוט מאוד: ללמד אותו לכתוב כל מילה כזאת באופן ספציפי. לפעמים בעזרת מילים קרובות ("סבא זה עם ב', נכון? אז גם סבתא זה עם ב'").
לעומת זאת, אם הטעויות הן יוצאות דופן – למשל רתול במקום חתול או תדיק במקום צדיק, חשוב לשים לב אם הילד גם מדבר כך. אם כן, יש לבדוק השמיעה של הילד. אם למשל ק' וט' נהגות על ידי הילד באופן דומה, בבחינת טופל'ה טטוריטו (קופל'ה קוקוריקו) הידוע ממוטל בן פייסי החזן, יהיה קשה מאוד ללמד אותו לכתוב ללא שגיאות כתיב. הוא צריך לעבור קודם טיפול מקיף אצל קלינאית תקשורת.
חשוב לציין שגם אם הבעיה בשמיעה ובדיבור אינה פתירה, עדיין יש דרכים לכתוב ללא שגיאות, זה פשוט יהיה הרבה יותר מאתגר.
שגיאות הכתיב האלה קיימות כבר... בתנ"ך!
אני אוהב להראות שרוב סוגי שגיאות הכתיב לא התחילו היום. ספציפית, לשגיאות כתיב מסוג חילוף עיצורים דומים, יש יסוד חזק בתנ"ך שהתגלגל לחוק דקדוקי של ממש בעברית לכל תקופותיה.
שימו לב לפסוק הבא – בארמית אומנם, ובכל זאת:
"וּמִלָּ֨ה כִדְבָ֤ה וּשְׁחִיתָה֙ הִזְדְּמִנְתּוּן֙ לְמֵאמַ֣ר קׇֽדָמַ֔י" (דבר שקר מושחת הדמנתם לומר לפניי).
מדובר בפועל בבניין התפעל הקיים כיום גם בעברית (הזדמן), אבל בצורת הבסיס של הפועל הזה אין ת'. למרות שבניין התפעל מכיל ת' מובנה. אין ת' – כי היא הפכה לד': הזדמן.
התהליך הזה נקרא "הידמות חלקית" של בניין התפעל, ומשמעותו שכאשר השורש פותח בד' ונוטה בבניין התפעל, הת' של התפעל הופכת לד'. למה? כי ככה היו הוגים את הד' אז. הז' היא אות קולית, והיא הפכה גם את הת' השקטה לגרסה הקולית שלה – ד'. אם זה היה קורה בימינו, היו משאירים את הכתיב כפי שהוא, ומי שהיה כותב אחרת היו מביטים עליו בחומרה וכועסים: שגיאת כתיב! אבל התנ"ך פשוט הכניס את ה"טעות" לנוסח, ומכאן ואילך זה הפך לתקני לחלוטין. כך נמצא גם אצל חז"ל: הזדעזע. ובימינו: הזדנב, הזדחל, הזדהה ועוד.
אז מי שיש לו שגיאות כתיב כאלה, כדאי שילמד לתקן אותן, אבל כדאי גם שיזכור שהוא ממש לא היחיד, והוא פוסע בעקבות יסודות העברית עצמם.
