לדעתי, סוג שגיאות הכתיב המעיק ביותר על קוראים הוא השמטת אותיות הניקוד. בדרך כלל איננו מודעים עד כמה אותיות הניקוד מקלות על שטף הקריאה שלנו, אבל כאשר אנו נתקלים בטקסט שהושמטו ממנו אימות הקריאה – בעיקר האותיות ו' וי' – אנו צפויים לחוות תסכול מתמשך. בלי אימות קריאה, כל טקסט פשוט הופך לכתב חידה.
נסו למשל לפענח את המשפט הזה:
"אנ ידע לקרא מצין ואלי יקפץ את כת עד ימים. המרה אמרת רק שהא אנ מצלח להבן מ אנ כתב".
אם אתם מוכשרים, אולי הצלחתם לשער שתוכן המשפט הזה הוא:
"אני יודע לקרוא מצוין ואולי יקפיצו אותי כיתה עוד יומיים. המורה אומרת רק שהיא אינה מצליחה להבין מה אני כותב".
במקרה הגרוע, כתב החידה הזה עשה לכם כאב ראש ונותר תעלומה. במקרה הטוב, לקח לכם זמן לפענח אותו. בין כך ובין כך, נדרשתם לבזבז עליו הרבה יותר מדי זמן – ואין דבר שיותר מתסכל קורא מזה.
למה ילדים משמיטים אותיות ניקוד?
שגיאות כתיב הקשורות להשמטת אותיות הניקוד עשויות לנבוע משני מקורות:
- ייתכן שהילד אינו מבחין באלמנט התנועות. כשהילד כותב, הוא מתעד את צלילי הדיבור שלו לסימנים גרפיים וייתכן שהוא עושה את זה היטב, אבל העיצורים בולטים יותר מן התנועות ומובילים אותן, ולכן יכול להיות שהוא אינו מבחין בהן.
- אפשרות נפוצה מאוד היא שהילד מבחין בתנועות, אבל אינו יודע שאמורים לציין אותן באמצעות אימות הקריאה. הוא פשוט "לא נכח בשיעור הזה".
יש לציין שהרעיון שתנועות אינן נכתבות אינו מופרך כלל ועיקר: הרי תנועות a ו-e אינן מצוינות באמצעות אותיות ניקוד בדרך כלל, כך שיש הגיון רב בשיגעון. אגב, כל עניין אותיות הניקוד עבר אבולוציה משמעותית במהלך ימי חיי העברית? בספרים הקדומים יותר של המקרא אנו מוצאים את אותיות הניקוד ממש במשורה. כתובות מתקופת המקרא, כגון כתובת גזר וכתובת נקבת השילוח, לגמרי נראות כאילו כתב אותן ילד עם שגיאות כתיב חמורות מסוג חסך באימות קריאה.
בקיצור, לשוגים יש אילנות גבוהים להיתלות בהם. לא שזה אומר שצריך להישאר עם שגיאות הכתיב האלה – ממש לא. אבל עוזר להבין מנין באות השגיאות ושהן אינן שטות גמורה. זה מעניק נחת והבנה שהמנגנונים של הילד עובדים היטב, הם רק זקוקים לאיזשהו כוונון.
איך מטפלים בשגיאות כתיב מסוג השמטת אימות קריאה?
למרבה המזל, קל להסביר לילד איך להיפטר משגיאות כתיב כאלה. הדרך היא פשוט להסביר לו. הוצאתי סרטון מאוד פשוט וברור בנושא – חוק החיפושיות – ואתם מוזמנים לצפות בו ולהציג אותו לילד.
מנסיוני, רוב הילדים תופסים את העניין בקלות. זה לא אומר שהם מטמיעים את השינוי מיד בכתיבה שלהם – בשביל זה נדרש תרגול. אבל התרגול מועיל מאוד.
עם זאת, יש לשים לב אם הילד מבחין בתנועות אך שוכח לציין אותן בכתב (מקרה 2) או שהוא כלל אינו מבחין בתנועות (מקרה 1). יש ילדים שמתקשים יותר מאחרים לשים לב לתנועות שהם אומרים, זה חומק להם מהתפיסה. אם זה המצב יש לעבוד עם הילד על הגייה איטית של מילים כדי שיוכל לזהות בעצמו את ההבדל. אל דאגה – יש אזורים במוח שלו ששולטים בחומר הזה היטב, הראיה שהוא מבחין בדיבור היומיומי שלו בין התנועות. בדיבור הוא מבדיל בין איש לאש, בין נעל לנעול, ואפילו בין חוּם לחוֹם – כל מה שנותר זה לקחת את ההבדלה הזאת, לעזור לו לזהות אותה במילים שהוא שומע ולעודד אותו ליישם אותה בכתיבה.
אנקדוטה: העידן שבו כולם כתבו בלי אותיות ניקוד
כמו סוגי שגיאות כתיב רבים נוספים, הילדים שלנו אינם הראשונים בתולדות העם היהודי שנכשלו בהן… למעשה, בשחר העברית היא הייתה עיצורית כמעט לחלוטין. אותיות ניקוד צוינו ממש במשורה, ובעיקר בסופי מילים. כאשר אני מעיין בכתובות עתיקות שנמצאו בארץ, כמו לוח גזר או כתובת השילוח, אינני יכול שלא לחשוב על התלמידים הרבים שלי שכותבים כאילו חיו ממש אז. שם הם היו מרגישים בבית…
התמונה באדיבות מכון מגלי"ם (המכון הגבוה ללימודי ירושלים), עיר דוד
