מה זה פועל, ולמה אני מכור לפעלים? שיר הלל לפועל העברי

שימוש בפעלים בעברית: הפרקטיקה

שני הדברים החשובים ביותר שאנחנו ככותבים צריכים לדעת על פעלים הם:

1. הפועל הוא אלמנט בשפה שהמוח שלנו מיודד אתו מאוד וקולט אותו מיד.
2. אין בשפה העברית מילים המכילות כמות גדולה כל כך של נתונים כמו הפעלים. כל פועל הוא תמצית מרוכזת של מידע, לא על הפעולה בלבד אלא גם על הזמן שבו היא מתרחשת, על מבצע הפעולה, על נקודת המבט שלנו, המסַפּרים, על הפעולה הזאת, ועל הרבה מן ההקשר שלה.

מה ניקח מכל זה לכתיבה שלנו?

ילדים, השתמשו בפעלים

הדבר החשוב ביותר הוא פשוט – להשתמש בפעלים.

השתדלו להמיר כל מבנה תחבירי שאפשר – לפועל, רצוי אקטיבי. פעלים צריכים להיות ברירת המחדל שלנו, כי כתיבה זורמת ומעניינת בדרך כלל תהיה שופעת פעלים.

זה אומר למשל שנשתדל להמיר כל "היה" או "יש" בפועל. לדוגמה, במקום "בחורשה היו ששת אלפים עצים", עדיף לכתוב "בחורשה צמחו ששת אלפים עצים". המילה צמחו היא מוצלחת יותר משתי סיבות: ראשית, היא פועל ומתעכלת על ידי הקורא טוב יותר (טכנית גם "היו" זה פועל, אבל תחבירית מילה זו משמשת במשפט כאוגד ולא כפועל רגיל). שנית – זהו פועל שמביא איתו הקשר מתאים, וכך הופך את המשפט לתלת מימדי במובן מסוים (הקורא קולט את המסר על עולם החורשה המתואר במשפט הן משמות העצם – חורשה ועצים – הן מן הפועל צמחו, שגם ממנו משתמע שמדובר בצמחים. כך נוצרת התמונה מן המשפט באופן שלם יותר במוח).

אגב, מאותה סיבה עדיף להמיר גם פעלים כלליים, חסרי צבע וטעם, כגון יצא, נכנס, שם, הביא לפעלים ספציפיים וממוקדים יותר:

במקום שם כובע – חבש כובע.

במקום הצמח יצא מהאדמה – הצמח נבט.

תמצות וקיצור באמצעות פעלים

הפועל מאפשר לנו להביע הרבה במילים קצרות, ולכן הוא יכול לשמש ככלי מרכזי לקיצור טקסטים. כיוון שקיצור ותמצות הם חובה חשובה של כל כותב, הפעלים חשובים גם הם.

בעברית, במקום לומר "בעתיד אני אבצע פעולה שתגרום לך להתלכלך" ניתן לומר "אלכלך אותך" ואפילו "אלכלכְךָ"; במקום לומר "אני מבקש מכם שתבצעו בענבים פעולת קטיף" ניתן לומר "בצרו";  ובמקום "אני מניח שיהיה לנו קשה אבל לא במידה שתגרום לנו למוות, אנחנו יותר חזקים מהדבר שמעיק עלינו" ניתן לומר פשוט "נשרוד".

היכולת לקצר חשובה מכמה סיבות. קודם כל, הסבלנות של הקוראים, במיוחד בימינו, היא קטנה. ככל שתסיימו מה שיש לכם להגיד מהר יותר, הקוראים יודו לכם. למעשה אם תכתבו קצר, כנראה יהיו יותר קוראים שישרדו עד הסוף.
שנית, כשמקצרים זה אומר שמביעים הרבה מסר שלא במפורש, מתוך ניואנסים. רמיזה היא דרך אינטליגנטית להעביר דברים, והיא גם מביעה אמון בחוכמתו של הקורא שיצליח לפענח את הרמזים. על הרמזים שניתן להעביר באמצעות פעלים כתבתי בפירוט כאן, ויתרונם הגדול בכך שסביר להניח שהקוראים באמת יצליחו לפענח אותם.
שלישית – יש יופי בקיצור. אומנות הדחיסה של הרבה לתוך מעט היא אומנות של ממש, וכשמישהו מצליח לעשות את זה טוב, יש לזה שיק. הרבה פתגמים, סיסמאות וסלוגנים נוצרו כך – למשל: "כשהגלים מתחזקים החזקים מתגלים". משפטים מן הסוג הזה נמצא – רבים רבים – בשירה, בפזמונאות ולהבדיל בעולם הפרסום והצרכנות.

שימוש בפעלים לחריזה

הפעלים ניחנו במגוון של סיומות שאינן תלויות בשורש, אלא בגוף ובזמן. למשל: שלחנו, עמדנו, נשכנו – סיומת משותפת נוּ במשמעות עבר מדברים. כתבת, ידעת, עמדת – סיומת משותפת תָּ במשמעות עבר נוכח. הגברנה, המרנה, הכתרנה – סיומת משותפת נָה במשמעות ציווי נוכחות.

זה הופך את העברית לשפה אידיאלית לחרוזים. חשבו על כך שמשורר עברי, כאשר הוא מסיים שורה בפועל נטוי – הוא יכול בקלות רבה ליצור לשורה הזאת חרוז. לא לחינם העברית היא אחת השפות הראשונות בעולם שהשתמשה בחרוזים (ייתכן שזוהי השפה הראשונה – אם מחשיבים את החרוזים הזרועים פה ושם בתנ"ך. גם אם לא, השפה המתחרה על הבכורה היא הערבית, שמאפייני הפועל בה דומים לעברית). זה מתבקש!

קחו למשל את סדר ההזמנה לעליית חתן תורה לתורה, בשמחת תורה, הנהוגה בקהילות אשכנז. עשרות משפטים המסתיימים בהברה "רה":

מרשות הא-ל הגדול הגיבור והנורא / ומרשות מפז ומפנינים יקרה / ומרשות סנהדרין הקדושה והטהורה / ומרשות ראשי ישיבות ומדרשות אלופי התורה…

כך זה נמשך 34 שורות, שלא דרשו מכותבן להיות ר' יהודה הלוי או אבן גבירול אלא רק למצוא דרך לסיים שורות ב"רה". זה לא קשה במיוחד, תנסו בעצמכם. זה פשוט לנצל "פרצה" בשפה העברית שמאפשרת גם למתחילים להוציא יצירות לא רעות בכלל מתחת ידיהם.

הפרצה הזאת נוכחת בעברית כולה, אבל בפועל בעצימות גבוהה במיוחד, ועל כן פזמונים שותלים לא פעם פעלים בסופי שורות ("עוד לא אכלנו, עוד לא שתינו, יבש לנו בגרון").  

הפועל העברי ונס פך השמן

הפועל מאפשר לנו להביע הרבה במילים קצרות, ולכן הוא יכול לשמש ככלי מרכזי לקיצור טקסטים. כיוון שקיצור ותמצות הם חובה חשובה של כל כותב, הפעלים חשובים גם הם.

הנקודה היא שזמנם של הקוראים שלנו יקר, וככל שאנו יכולים לחסוך בו – שיחקנו אותה. אבל לא מדובר רק בזמן של הקוראים. טקסט מהודק וקולע גם מגיע אל מטרתו טוב יותר מאשר הרבה מילים מעורפלות שאומרות כל אחת מעט. כשאנחנו כותבים קצר ולעניין, אנו מרוויחים את מלוא תשומת ליבם של הקוראים, מה שמאפשר לנו ליצור איתם קשר עמוק יותר. הקוראים קולטים שכל מילה שלנו מחושבת ושקולה ושאם יפספסו חצי משפט שכתבנו, זה יחסר להם להבנת ההמשך – וכך הם כורים את אוזנם לקלוט כל הגה ושבר הגה שהפיקו מקלדותינו. המצב הזה, של קורא ערני וקשוב, הוא המצב הנחשק ביותר עבור הכותב.

ניתן לדמות זאת לקרן לייזר לעומת פלורוסנט. פלורוסנט זה נחמד והוא בהחלט מסוגל להאיר חדר, אבל גם אם תשימו חמישה פלורוסנטים מול עיניים של כבד ראייה במשך יומיים, זה לא יעזור לו להסיר את המשקפיים.

במגרש הזה, מגרש התמצות, הפעלים הם השחקנים המרכזיים בה' הידיעה. חשבו למשל על המילה "אהבתיה", כשם שירו הידוע של שלמה ארצי. כמה מידע טמון במילה אחת בודדה! זה מקסים בעיניי.

חשבו על כך, שבעברית, במקום לומר "בעתיד אני אבצע פעולה שתגרום לך לזוז" ניתן לומר "אזיז אותך" ואפילו "אזיזך"; במקום לומר "אני מבקש ממך שתעמוד בחוץ" ניתן לומר "צא"; ובמקום לומר "בעבר אתן, שהינכן יותר מאחת ומינכן נקבה, יצרתן איגוד בעצמכן ועבור עצמכן" ניתן לומר: "התאגדתן".

אם ניקח את הדברים עוד שלב אחד קדימה, נוכל ליצור כאן כלי לשוני עוצמתי – השימושי בעיקר למשוררים, אבל לא רק. כאשר אנחנו מודעים היטב לעושר הניואנסים שניתן להביע באמצעות פעלים, נוכל לבנות משפטים שלמים, חכמים ומורכבים, המכילים לעיתים עלילה שלמה, שיהיו מורכבים ממספר מילים צנוע להחריד.

נתחיל ממבנה פשוט יחסית:

"ניצחתי ואנצח" אמר ר' נחמן מברסלב "גמרתי ואגמור". שימו לב כמה תוכן מובע בשתי המילים הללו, ניצחתי ואנצח. בשתי מילים בלבד הצליח ר' נחמן לבטא מקום די מורכב בחייו: מקום שבו הוא חש שיש לו אויבים ומלחמות (השורש נ-צ-ח), והוא יודע שעדיין לא מיגר את כולם (אנצח – בזמן עתיד). מאידך, הוא מתעודד מכך שבחלק מן המלחמות הללו הוא כבר ניצח (ניצחתי – בזמן עבר), ובנוגע לאחרות – ברור לו שהניצחון יגיע בעתיד (שוב אנצח – בזמן עתיד). המלחמות הללו הן עניינו האישי, הוא לבדו בקרבות האלה (ניצחתי ואנצח – גוף מדבר, יחיד). כל כך הרבה מידע בכל כך מעט מילים.

דוגמאות נוספות:

"ידעתי שתבואי".

"אמרו שהשתגעת".

"שמחתם, נגמר, תבכו".

"ציפינו להתאכזב"

המשפטים הללו נראים לכם במבט ראשון יומיומיים, אולי – אבל הקוראים, בתת המודע שלהם, יודעים להעריך את החסכנות הזאת, הגובלת בגאוניות. קחו למשל את המשפט האחרון – "ציפינו להתאכזב". האם אתם מבחינים בעדינות ובמורכבות שהמשפט מצליח להצביע עליהן באופן כה ברור, באמצעות שתי מילים בודדות? המשפט הזה מתאר מצב נפשי חמקמק מאוד: מצד אחד הדוברים מצפים למשהו ממישהו באופן עקרוני ("להתאכזב" – אם מדובר על אכזבה, נראה שיש ציפייה באזור). מצד שני באופן קונקרטי הם דווקא לא מצפים להרבה (ציפינו להתאכזב). מצד שלישי, ממשפט כזה משתמע (אם כי לא בהכרח) שהם לא התאכזבו בסוף ("ציפינו" בזמן עבר – אך נראה שההווה סותר את הציפייה). המשפט הזה מאוזן בווירטואוזיות כמו רקדנית על קצה הבוהן, וכל זאת בעזרת שני פעלים, ואפילו בנאליים למדיי.

הסיבה שקוראים נהנים מדברים כאלה היא לא רק החיסכון בזמנם היקר. כאשר אנחנו מתמצתים באופן חכם וזהיר מידע רב בקפסולות קטנות ומרוכזות, אנו בהכרח אומרים פחות במפורש ויותר ברמיזה, בשברי מילים ובחלקיקי משמעויות. זה קצת מעין כתב סתרים, והקוראים – למרות שהם מפצחים את הכתב הזה בקלות – מרגישים שהם עשו את זה בעצמם, שהמידע שבמשפט לא הוגש להם על מגש של כסף.

לכתיבת שירים העצה הזאת שווה זהב, כי בשירים מוערך עוד יותר כוחם של הצמצום ושל הרמיזה. אבל גם בכתיבה רגילה – פעלים הם מעט המחזיק את המרובה. ממש כמו אותו כד קטן שמצאו החשמונאים, שהספיק להם להדלקת מנורת הזהב במשך שמונה ימים – כך הפעלים בשפה העברית, הם מקור שופע להפתיע של מידע ומשמעויות.