רש"י הוא הפרשן הבולט והמוכר ביותר של המקרא ושל התלמוד. אבל האם ידעתם שהוא היה גם חדשן סיטונאי של מילים? חלק ממילים אלה משמשות אותנו עד היום. רוצים להכיר אותן? קדימה!
בדחן: על בסיס שורש ארמי. "בדיחא דעתיה".
בלבל: על בסיס שורש ארמי. "מיבלבלי".
*הבלגה: רש"י (על הפסוק "מבליגיתי עלי יגון", פירש שהכוונה לשם פעולה, הבלגה.)
*הברה: מנחם בן סרוק (המילה הברה מופיעה כבר בחז"ל, אבל במשמעות כללית של צליל. הברה במשמעות יחידת הצליל הבסיסית המרכיבה מילה מופיעה לראשונה אצל מנחם בן סרוק ואצל רש"י.)
הוכחה: רש"י. (הפועל הוכיח מופיע במקרא, לעיתים במשמעות גערה ונזיפה, ולעיתים במשמעות של בירור דברים. בחז"ל התרחבה עוד המשמעות השנייה, אך את המילה "הוכחה" עצמה גזר רש"י, ודווקא במשמעות השנייה, המקובלת היום).
הכנעה: רש"י. השורש כ-נ-ע מופיעה במקרא במשמעות זו אצל אחאב "הראית כי נכנע אחאב לפניי", אך יצירת המילה הכנעה על בסיס זה אינה מובנת מאליה. מצאנו אותה גם בתפילה שלאחר שמונה עשרה בסידורים, שלא נודע מקורה – "ותן בליבי הכנעה וענווה".
הפוך: רש"י (השורש ה-פ-כ מופיע במקרא במשמעות של שינוי, "ושערה הפך ללבן", אך לא התואר הפוך).
*המתנה: הפועל המתין קיים בחז"ל, ורש"י גזר ממנו את שם הפעולה במשקל הקטלה "המתנה".
*הנקה: הפועל להיניק קיים כבר במקרא, ורש"י גזר ממנו את שם הפעולה במשקל הקטלה "הנקה".
*הרחה: הפועל "הריח" קיים כבר במקרא, ורש"י גזר ממנו את שם הפעולה במשקל הקטלה "הרחה".
התייבש: השורש י-ב-ש מצוי במקרא במשמעותו היום, אך בבניין התפעל הוא חידוש של רש"י.
*התכה: השורש נ-ת-כ קיים בעברית באיוב "כחלב תתיכני". אצל חז"ל וכן בארמית שורש זה קשור לחימום מתכות עד שהן נעשות נוזליות. רש"י גזר מפועל זה את שם הפעולה במשקל הקטלה "התכה".
התמזל מזלי: המילה מזל מצויה אצל חז"ל, בעיקר במשמעות כוכבים ומזלות, ורש"י המציא את הפועל בבניין התפעל, בדיוק במשמעות בה הוא משמש היום. למעשה הביטוי "התמזל מזלי" לקוח כולו מרש"י, שתרגם כך את המילים "גד גדי". יש לציין רק שבהקשר ההוא התמזל הוא לשון ציווי, אך אין לכך נפקא מינה לעניין משמעותו.
*התפשט: במקרא נמצא במשמעות פשיטת בגדיו. רש"י מרבה להשתמש בפועל זה במשמעות התפשטות והתרחבות, כמו בימינו.
התפשר: הגיע לידי פשרה. השורש פ-ש-ר מצוי אצל חז"ל במשמעות זו, אבל בדרך כלל הדיינים הם שמביאים את הפשרה לנידונים. בבניין התפעל – כך ששני הצדדים יוזמים את הפשרה – מילה זו היא חידוש של רש"י.
התרסה: השורש ת-ר-ס קיים בארמית במשמעות חוצפה. "תפיש תירוס אמתא" – תרבה חוצפה השפחה. רש"י יצר מן השורש שם פעולה בעברית במשקל הקטלה – התרסה (רש"י כתב שמילה זו היא "לשון התרסה"). בהמשך גזרו אחרים מן השורש הזה את הפועל בבניין הפעיל "התריס", גזירה שלמעשה נובעת מחידושו של רש"י.
זהוב: בגגון הזהב.
*חילוק: המילה מצוייה בחז"ל במשמעות חלוקה. רש"י משתמש בה הרבה במשמעות הבדל.
טפטוף: הפועל טפטף קיים בחז"ל. את שם הפעולה טפטוף במשקל קיטול חידש רש"י, ולא במשמעות פעולת הטפטוף אלא במשמעות הטיפות עצמן, בדומה לימינו.
יובש: השורש י-ב-ש מצוי במקרא במשמעותו היום, אך שם העצם הוא חידוש של רש"י.
*יישב: הפועל קיים אצל חז"ל במשמעות של מנוחת הדעת, יישב דעתו. אבל רש"י חידש את המשמעות של יישוב כתירוץ על קושיה.
יסודי: המילה יסוד מצויה כבר במקרא במשמעות יסוד הבניין, ורש"י גזר ממנה תואר במשמעות עיקרי ושורשי (אות יסודית היא אות שורש לפי רש"י.)
כעסן: בעל כעס. השורש כ-ע-ס מצוי כבר בתנ"ך, ורש"י גזר ממנו שם עם במשקל קטלן במשמעות בעל תכונה.
מאסר: השורש א-ס-ר מצוי כבר במקרא, אבל רש"י חידש את המילה מאסר עצמה, במשמעות קרובה לזו שמשתמשיםן בה היום – בית כלא.
מבדק: את המילה הזאת במשמעות בדיקה יצר רש"י, על בסיס השורש העברי ב-ד-ק, הנפוץ בתנ"ך בהקשר בדק הבית ובחז"ל כמו היום, לכל עניין של בדיקה.
מגודל. אצל רש"י המילה אינה כמו בימינו, גוף גדול, אלא במשמעות אדם גאוותן, בעל גבהות רוח.
*מוסב: המילה מוסב קיימת כבר במקרא במשמעות שינוי – (מוסבות שם), אבל רש"י משתמש בה באופן נרחב במשמעות משלו: מוסב – מתייחס אל. כפרשן, המילה שימשה אותו הרבה כיוון שהיא מציינת לאיזה חלק במשפט קודם מתייחסת מילה נתונה.
*משך: המילה קיימת כבר במקרא אבל רק כשם של חפץ, אולי שק, "משך הזרע". אצל חז"ל כבר יש לה משמעות של המשך והתפרסות, אבל רש"י הוא שחידש את המשמעות הרווחת בימינו: משך זמן.
*משמעות: רש"י השתמש במילה הרבה במשמעות של "פירוש", שנפוצה עדיין היום. המילה משמעות קיימת אצל חז"ל בביטוי "משמעות דורשים" אבל לא זו המשמעות המקובלת כיום. המילה משמעות נגזרה כנראה מן המילה "משמע" החז"לית. ייתכן שרש"י השתמש במילה שהייתה כבר מקובלת בימיו ולא הוא עצמו חידש אותה, אך מכל מקום אצלו מצאנוה לראשונה.
*נתחבב: השורש ח-ב-ב מצוי כבר בתנ"ך. רש"י חידש את צורת נתפעל.
סבלנות: המילה הזאת היא לגמרי של רש"י במשמעות קרובה לזו שהיום ועם קונוטציה ברורה לענווה. גם את המילה סבלן, שממנה נוצרה סבלנות, חידש רש"י אך היא פחות בשימוש היום.
*סינון: השורש ס-נ-נ קיים אצל חז"ל במשמעותו בימינו, רש"י חידש את שם הפעולה ממשקל קיטול.
סתור: השורש ס-ת-ר במשמעות הריסה מצוי אצל חז"ל, למשל סתירת זקנים בניין, ורש"י גזר ממנו תואר בצורת פעול.
עייפות: רש"י (וגם הערוך) גזרו שם עצם מופשט זה מן המילה עייף, הנפוצה במקרא ובחז"ל.
*עמום: אצל חז"ל המילה מופיעה במשמעות גחלים חלשות. רש"י הוסיף את המשמעות עלום, נסתר, על הפסוק "כל סתום לא עממוך".
*פיצול: רש"י חידש את המילה הזאת מן השורש פ-צ-ל המצוי במקרא, במשמעות שונה, במשקל קיטול. המשמעות במקרא היא קילוף, ורק אצל חז"ל מצאנו "איילה זו קרניה מפצילות", מפוצלות. רש"י הוא שלקח את השורש הנדיר הזה, במשמעות הנדרה הזאצ, מחז"ל והשתמש בו באופן גורף במשמעות המקובלת בימינו, וגזר אותו בבניינים שונים. נראה שדחיפת המילה לשימוש במשמעותה המקובלתהיום, רשומה על שם רש"י.
*פקיחה: פקיחת עיניים, רש"י גזר מילה זאת מן השורש הידוע פ-ק-ח במשקל שם הפעולה קטילה.
*פקחות: המילה פיקח מצויה אצל חז"ל ורש"י הוסיף לה צורן סופי ות והפך אותה לשם עצם מופשט.
*פרוטרוט: המילה מצויה בחז"ל אך בשממעות שאינה מקובלת היום כלל, הפרוטות הקטנות הנותרות אחר הספירה. רש"י השתמש בביטוי במשמעות "בפירוט רב", והמשמעות הזאת רשומה על שמו בלבד.
פרשן: המילה פרשן עצמה, המאפיינת את רש"י יותר מכל, היא חידוש של רש"י, על בסיס השורש המוכר פ-ר-ש במשקל קטלן כמציין בעלח עיסוק.
פשט. רש"י הוא הראשון שהשתמש במילה "פשט" במשמעות המקובלת היום, המשמעות הפשוטה של הדברים. המילה בארמית היא פשטא, ורש"י הסיר ממנה את הא' כדי לתרגמה. אצל חז"ל נפוצה המילה "פשוט" בהקשר זה, כמו פשוטו של מקרא.
*קונטרס: רש"י הביא מילה זו לעברית משפה אחרת ממשפחת השפות הלטיניות, והוא אחראי על התפשטותה הנרחבת. לפירוש רש"י עצמו קראו במהלך הדורות "פירוש הקונטרס".
קמצנות: רש"י גזר מילה זו מן השורש ק-מ-צ, המצוי כבר במקרא במשמעות כף יד סגורה. אבל במשמעות המטפורית הנהוגה היום, של אדם שאינו נותן מכספו לאחרים – החידוש הוא של רש"י.
*קשקוש: בתלמוד מצאנו את המילה הזאת במשמעות של עידור. רש"י משתמש בה מכיוון אחר לגמרי, של נקישה, המקובלת גם בימינו – אולי על בסיס "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא".
רכות: על בסיס המילה רך בתוספת ות לציון תכונה.
*שורש: המילה מצוייה כבר במקרא. במשמעות של אות שורש דקדוקית, רש"י הוא הראשון שהמילה נמצאה אצלו. אין זה אומר בהכרח שהוא שייסד אותה במשמעות זו, אך הדבר ייתכן.
*שידול: השורש ש-ד-ל מקורו בארמית, ורש"י יצר עבורו צורה עברית במשקל שם הפעולה קיטול. בהמשך התגלגל הפועל כולו לעברית במילים כמו שידל, השתדל וכדומה.
*תירוץ: השורש ת-ר-צ קיים בארמית של הגמרא, ורש"י ייבא אותו לעברית וייסד ממנו את המילה "תירוץ" במשמעות של תשובה על קושיה.
