תמצית המאמר: העשרת אוצר המילים היא בסיס להרבה מיומנויות הבעה, בכתב ובעל פה. אוצר המילים מתחלק לשני סוגים עיקריים של מילים: מילים גנריות ומילים נישתיות. המילים הגנריות הן כלליות מאוד, כמו: חיה, פרח, עלה. המילים הנישתיות ספציפיות יותר: קיפוד, רקפת, טיפס. מילים גנריות חשובות לאוצר המילים הראשוני והבסיסי של מתחילים כי הן מאפשרות להן להתבטא. לעומת זאת מילים נישתיות הן תמצית העושר והחיוניות של השפה. אדם בעל אוצר מילים נישתיות עשיר יוכל להתבטא באופן מדויק יותר, כל מה שיכתוב ויאמר יהיה מעניין יותר, והוא ייתפס כחכם יותר. חשוב מכך: הוא יהיה באמת חכם יותר, כי לאוצר המילים יש השפעה מכריעה על החשיבה. אדם בעל אוצר מילים קטן עלול לראות את המציאות באופן גס ומטושטש ולפספס ניואנסים, שאוצר מילים רחב עוזר להבחין בהם.
זה בקיצור נמרץ. אבל כדי להבין כמו שצריך את ההבחנה הזאת – יהיה עלינו לצלול קצת לעומק, אל נבכי השפה ואל הדרך שבה המוח שלנו יוצר שפה ומפענח אותה.
העשרת אוצר המילים – מה זה אומר בכלל?
"העשרת אוצר מילים" הפכה למטרה עליונה בקרב מורים לשפה, ולדעתי בצדק רב. שלל הכשלים בשפה עשויים להתגמד בהשוואה לאוצר מילים עני, כפי שממחיש היטב הסרטון המצוין הזה של קצרים:
אחד המדדים העיקריים לבחינת איכות של קטע כתוב היא אחוז המילים הייחודיות שנמצאות בשימוש בקטע. מבחינה דקדוקית הכתיבה יכולה להיות תקנית, אבל כשאוצר המילים הוא קטן זה בפירוש מורגש, וזה בעייתי. כתיבה שיש בה אחוז מועט של מילים ייחודיות היא שטוחה, חיוורת ומשעממת, ויותר מכך: מטקסט דל עולה הילה ברורה של חוסר התמצאות בחומר הנידון וגם של איי.קיו קצת נמוך.
אוצר מילים פעיל לעומת אוצר מילים סביל
למעשה, אוצר המילים של כל אחד מאיתנו כולל שני מעגלים: מילים שאנחנו מבינים, ומילים שאנחנו גם משתמשים בהן בפועל. יש הבדל, כי רוב בני האדם משתמשים באחוז קטן מן המילים שהם מבינים. בשפת האם שלנו קצת קשה יותר להבחין בכך, אבל כל ישראלי שלמד אנגלית מכיר את התופעה: אתה מבין מצוין מה שאתה שומע, אבל כשאתה מנסה לדבר, אתה נתקע ולא מוצא את המילים.
המילים שמשמשות אותנו בפועל נמצאות ב"זכרון העבודה" שלנו, אם לקחת מונח מושאל מעולם המחשבים. לעומת זאת המילים הסבילות נמצאות בדיסק הקשיח. כשאנחנו רואים אותן אנחנו מזהים ומבינים, אבל לעשות בהן שימוש יזום – זה קשה לנו.
אוצר המילים בשפת האם לעומת אוצר המילים בשפה זרה
הבחנה נוספת שיש לעשות היא בין אוצר המילים שיש לנו בשפת האם שלנו, לא משנה אם היא אנגלית, עברית או תורכית, לאוצר המילים שאנחנו מבקשים לרכוש בשפה חדשה שאנחנו לומדים. לאוצר מילים יש אומנם חשיבות עליונה בלימוד שפות חדשות, אבל בשפת האם מדובר בנושא פשוט קריטי. למה? כי עניינים שאין לנו מילים בשבילם, אנחנו נוטים להבחין בהם פחות. וכשמבחינים בפחות דברים, החשיבה היא דלה.
עולמו של אדם בעל אוצר מילים דל הוא מצומצם: הוא חווה את כל חוויות החיים, אבל באופן מפוקסל. הוא אינו מסוגל לשקול שיקולים עדינים ולקחת בחשבון ניואנסים. החשיבה שלו פשוט מוגבלת, וזאת בעיה שורשית שעשויה להשפיע על תחומים רבים בחיים.
לעומת כשלומדים שפה זרה, עושר אוצר המילים קשור בעיקר ליכולת להתנסח באופן מדויק, איכותי ו"תלת מימדי". זה עניין חשוב – אבל קריטי פחות. הוא קשור אך ורק לידיעת השפה הנלמדת, לא ליכולות החשיבה.
אילו מילים בדיוק הופכות את אוצר המילים שלנו לעשיר?
השאלה הזאת היא בעיניי הסיבה העיקרית שלשמה התכנסנו כאן. לפני שנענה על השאלה הזאת, נאמר מה לא.
אלו מילים *לא* הופכות את אוצר המילים שלנו לעשיר?
מילים גבוהות ומליציות זה לא הכיוון. אין עניין מיוחד שמישהו יכיר מילים בומבסטיות שאף פעם לא משתמשים בהן. זה נכון שיש מילים גבוהות שנרצה שייכללו באוצר המילים שלנו, אבל זה לא מפני שהן גבוהות.
למעשה, יש גם הרבה מילים סלנגיות שחשובות לאוצר מילים עשיר. פחות מדברים על זה, כי בדרך כלל אנחנו שולטים בסלנג היטב, אבל הסלנג הוא בשר מבשרה של השפה ולשונאי קפדן המתנזר מסלנג ואינו מכיר אותו, יש לו חור עמוק בהשכלה (תופתעו אולי לדעת שלשונאים רבים מתעניינים בסלנג, מכירים אותו היטב, ואף חוקרים אותו בהנאה יתרה).
גם מילים לועזיות יכולות להיות חלק ממרקם של אוצר מילים עשיר ואיכותי. השאלה אם וכמה לעז אתם מעוניינים לשלב בשפה שלכם היא שאלה אישית שיש לה היבטים רבים, אבל לאוצר המילים זה לא משנה.
המילים שאנחנו זקוקים להן על מנת להגדיל את אוצר המילים באופן אפקטיבי נמצאות באזור שונה לחלוטין.
מילים גנריות לעומת מילים נישתיות
כדי לענות על השאלה אלו מילים עלינו להשתדל לצרף למאגר שלנו, עלינו להקדיש תשומת לב להבחנה בשפה, שבדרך כלל היא נחלתם של פרופסורים לתחביר או של מתכנתים העוסקים בעיבוד שפה טבעית (nlp). ההבחנה הזאת נחשבת כל כך נידחת בדרך כלל, שלא הצלחתי למצוא את השם המדעי שלה, ונאלצתי להעניק לה שם משלי. אם מישהו מכיר את השם המדויק ורוצה לשתף אותי בו, אודה לו מאוד.
מכל מקום, מדובר בהבחנה ששופכת אור על האופן שבו תהליכי החשיבה שלנו פועלים: ההבחנה בין מילים גנריות למילים נישתיות.
מי צריך את המילה "גוגו"?
כדי להמחיש את העניין, הבה נפתח בשאלה לחימום: מה ההבדל בין המילה "גלעין" למילה "גוגו"?
התשובה פשוטה: גלעין הוא כל גרעין של פרי. גוגו (או אג'ו. אבל לא ניכנס לזה כרגע, ירושלמים יקרים) הוא גלעין המשמש.
לו היינו מסדרים את מילות השפה באופן הירארכי, המילה "גלעין" הייתה ממוקמת דרגה אחת מעל למילה "גוגו". מכך עולה שהמילה "גלעין" היא מילה כללית וגנרית ביחס למילה "גוגו" שהיא ספציפית מאוד, ושייכת לנישת המשמשים בלבד.
כעת, שאלה טריקית: איזו מן מהמילים חשובה יותר? אילו הייתם חייזרים הלומדים עברית ערב ביקורם בארץ התנ"ך, באיזו מן המילים הייתם מעוניינים להצטייד? אם אתם חייזרים רציונליים, התשובה ברורה: גלעין. זוהי מילה כללית הרבה יותר, שניתן להשתמש בה בהרבה יותר הקשרים מאשר במילה גוגו. המילה גלעין תקפה גם עבור אבוקדו, אפרסק, מנגו ועוד פירות רבים.
אם אתם חייזרים שכלתניים במיוחד, תתעורר בכם תהייה על הצורך במילה "גוגו" בכלל. הרי ניתן היה להסתדר בלעדיה. כשם שאנו אומרים "גלעין של אפרסק" אנחנו יכולים לומר "גלעין של משמש". מה רע?
ובכן, אין כל רע. אילו מכונות היו ממציאות את השפה האנושית, קרוב לוודאי שזה מה שהיה קורה. מילים כמו "גוגו" לא היו קיימות, לא בעברית ולא בשום שפה אחרת. הסיבה שגלעיני המשמש זכו בשם משלהם היא ככל הנראה העובדה שילדים חשקו בהם למשחק. הדבר רומם את גלעיני המשמש מכל הגלעינים, וגרם לילדים להעניק להם שם מיוחד.
מכל מקום, אם מבוגרים אתם, סביר להניח שהמילה הגנרית יותר – גלעין – עדיפה בעיניכם על המילה הנישתית – גוגו.
דוגמאות נוספות למילים גנריות לעומת נישתיות הן למשל:
- כוכב לעומת מאדים.
- מת לעומת נרצח.
- צעיר לעומת גור.
- רצון לעומת השתוקקות.
- יונק לעומת פודל.
- אכל לעומת טרף.
- השמיע קול לעומת נהם.
אם אתם מזהים בחלק מן המקרים ביטוי מכליל לעומת פרטים, לא טעיתם. זה בהחלט העניין, אלא שבמונח "ביטוי מכליל" מקובל להשתמש בעיקר בהקשר של שמות עצם מוחשיים, וכאן אנחנו מדברים על כל סוג מילה שבנמצא, גם על פעלים ותארים למשל. אם תרצו, המונח "מילה גנרית" הוא בעצמו גנרי ביחס למונח "ביטוי מכליל".
הירארכיה רב שלבית בין מילים
חשוב להדגיש שכל מילה ממוקמת היכנשהו בסולם הדרגות מבחינת הנישתיות שלה. המילה גלעין היא כללית וגנרית ביחס למילה גוגו, אבל ביחס למילה גרעין, למשל – גלעין היא בעצמה די נישתית. גרעין הוא הרי כל איבר צמחי שממנו יכול להיווצר צמח חדש בדרך של נביטה. גלעין, לפי הנהוג, זה רק גרעין גדול יחסית, ושל פרי. לעולם לא נאמר "גלעין עגבנייה" או "גלעין פסיפלורה".
מתי חשוב להעשיר את אוצר המילים דווקא במילים גנריות?
המאמר הזה, כפי שתגלו בהמשך עומד להלל, לשבח לפאר ולרומם את נפלאות המילים הנישתיות. לכן חשוב להקדים ולומר כאן שלמילים הגנריות יש תפקיד חשוב מאין כמוהו: הן מעניקות את הבסיס, אליהן תמיד אפשר לחזור.
בשלבים הראשונים של רכישת שפה, כל שפה, יש עדיפות ברורה למילים גנריות. הן מאפשרות לנו להתבטא באופן בסיסי לפחות. כאשר אנחנו נמצאים ב-0 מבחינת ידיעת השפה, העזרה הראשונה שאנחנו זקוקים לה היא מילים גנריות, עכשיו ומהר. המילים הגנריות הן שימושיות ביותר, דווקא משום הכלליות שלהן, ובעזרתן נוכל לבטא את רוב הדברים שנרצה. נכון, השפה שלנו תהיה דלה ועלובה, אבל לפחות יבינו מה אנחנו רוצים. מילים כמו נכנס, עולה, חיה ועץ הן מילים רב פעמיות, שניתן להשתמש בהן בהקשרים מגוונים. הרבה יותר מאשר מקבילותיהן הנישתיות – משתחל, נוסק, ארמדיל ואזדרכת.
המילים הגנריות הן קבוצה קטנה ומובחנת יחסית, ובכל שפה ניתן למצוא רשימות שמרכזות אותן. כפי שאמרנו הן ברירת מחדל, בלעדיהן לא היה לנו מאיפה להתחיל. אבל כשמדברים על השרה של אוצר המילים, בדרך כלל ההנחה היא שאת המילים הגנריות אנחנו כבר מכירים, פחות או יותר, והגיע הזמן לצעוד לתוך המים העמוקים והכמעט אינסופיים של המילים הנישתיות.
למה צריך מילים נישתיות?
או. זאת השאלה. באמת למה? הרי הן כלולות במילים הגנריות. ובכן, למילים נישתיות יש מספר מטרות:
- לשם קיצור. אם אנחנו מוצאים את עצמנו מדברים פעם אחר פעם על גלעיני משמשים דווקא, ייתכן שנרצה להעניק להם שם משלהם ולא לטרוח לומר כל פעם "גלעין המשמש שלי עקף את גלעין המשמש שלך ועכשיו אתה חייב לי עשרים וחמישה גלעיני משמשים".
- לשם דיוק. המונח הנישתי הוא אומנם מצומצם, אבל ספציפי מאוד ומנטרל כל מקום לטעות בעניין.
- לשם הנאה. יסלחו לי הבלשנים הנכבדים, אני חושב שהאדם פשוט נהנה לתת שמות לדברים, גם כשלא צריך. הילד הראשון שהעניק לגלעין המשמש את השם הגאוני "גוגו", בוודאי התמוגג מנחת מכך שעשה זאת. הילדים שסביבו, שאימצו את המונח, נהנו מאוד גם הם מכך שהם משתמשים במילה חדשה שמצלצלת נחמד ורק הם מכירים. כאלה אנחנו, בני האנוש.
אלו מטרות יפות ונאצלות, אבל לדעתי לשימוש במילים נישתיות יש סיבה נוספת ועיקרית – לא מטרה. הסיבה היא, שאנחנו, בני האדם, איננו מחשבים. פעולת האכילה, למשל, יכולה להיות מוגדרת על ידי מחשב כ: הכנסת פריט ניתן לעיכול לגוף. אבל מבחינת החוויה, אכילה היא סיפור אחר לגמרי, שמעורבים בו רוק, טעם, ריח, בליעה. סיפור שונה כל כך, שמגיעה לו מילה משלו. הנישות קיימות, איפוא, פשוט מפני שאנחנו בני האדם תופסים את העולם באופן הרבה פחות לוגי מאשר מחשבים, והרבה יותר חווייתי.
כיוצא בזה, גלעין המשמש עבור הילדים יצא לחלוטין מגדר גלעין, והפך להיות אבן משחק. אבן המשחק הזאת קבעה שם לעצמה, כי היא נדדה כבר מזמן מתפקידה כגלעין. מבחינה אובייקטיבית מדובר באותו גלעין משמש, אבל מבחינת החוויה האנושית היַלְדית – ממש לא.
שימו לב היטב למסקנה העולה מכל זה: מילים נישתיות הן עסיסיות וחוויתיות יותר ממילים גנריות. הגנרי הוא כוללני ומשעמם, ואילו הנישתי – מרתק, צבעוני ומלא חיים. זוהי כל הסיבה לקיומו. אלא מה – יש הרבה כאלה. הרבה מאוד מילים נישתיות. ומילים רבות אינן קיימות בכל אוצר מילים. אבל ככל שאוצר המילים שלנו יתעשר במילים נישתיות, כך תגדל היכולת שלנו לחוות את החיים בחדות, ולשתף את תחושותינו עם זולתנו באותה רזולוציה עצמה.
אבל זה לא הכול. ברשותכם אמשוך את החפירה הזאת עוד חצי מטר לעומק.
מילים עם טעם ועם ריח
עד עכשיו הסברנו שכאשר אנחנו חווים חוויה ייחודית, נחוש צורך להעניק לה מילה חדשה, גם אם מבחינה לוגית אין חדש תחת השמש. אבל האם ניתן להגדיר מהי חוויה? במילים אחרות, מה דוחף אותנו, בני האדם לתחושה שלפנינו משהו שלא נתקלנו בו עדיין? איך זה שהחוויה שונה כל כך מהלוגיקה?
חלק מן התשובה הוא וודאי מתעלומותיה של הנפש האנושית, אבל חלק אחר פשוט מאוד להגדרה: מילים נישתיות מתאפיינות בפרטים רבים.
הגוגו, בניגוד לגלעין סתם, מעלה בדעתנו רשימה שלמה של פרטים. חלקם בו עצמו, וחלקם מתוך הסיטואציה שבה נהוג להשתמש בו:
מילים לדוגמה: משמש, חָלָק, חום, קשה, נוח לאחיזה, ילד, משחק, קיץ, תחרות, קליעה. אצל חלקנו ניתן להוסיף גם: נוסטלגיה.
לעומת זאת, עם הגלעין הגנרי לא ניתן לעשות הרבה: פרי, קשה, ניתן להנבטה. זהו. הוא כל כך כללי שאפילו תמונה מדויקת שלו לא עולה בראש כמו שצריך (כי איזו תמונה תעלה? של גלעין של אבוקדו או של אפרסק? ואולי של תמר? הוא כללי מדי).
מילים נישתיות נועדו לחפצים או אירועים ספציפיים מאוד, שבהם פרטים רבים. לכן מילים נישתיות נטועות תמיד בתוך סבך שלם של אסוציאציות והקשרים. כאשר אנו משתמשים במילים נישתיות, אנחנו מביאים אל השיח עולם שלם של פרטים באמצעות מילה בודדת.
בשפת הבלשנים, מדובר במילים שנטועות עמוק בשדה הסמנטי שלהן, ובכל מקום שבו הן נמצאות הן מביאות איתן ענן שלם של מושגים מאותו שדה סמנטי. זה מסביר עוד יותר מדוע המילים הנישתיות הן המילים שבהן היינו רוצים להעשיר את אוצר המילים שלנו. אלו הן מילים שמסוגלות להביע הרבה יותר ממילים גנריות. הן מילים באיכות גבוהה באופן אקספוננציאלי. כשם שצבא חזק זקוק לטנקים ולמטוסים ואינו יכול להסתפק ברובי אם שש עשרה, כך אדם אינו יכול להסתפק באוצר מילים של מילים גנריות בלבד. בלי מילים נישתיות, הוא יוכל להביע את עצמו באופן מאוד שטחי ובסיסי.
עוצמת הפעלים הנישתיים
בתוך עולם המילים הנישתיות, בולטים במיוחד הפעלים הנישתיים. שמות עצם נישתיים הם עניין נחמד, אבל פעלים נישתיים הם חיות טרף של ממש.
כדי שהנקודה הזאת תהיה ברורה עד הסוף, נדגים אותה באמצעות שלישיית פעלים: הפועל הגנרי תפס, ושני צאצאיו – צד ודג.
שלושת הפעלים מתארים מצב שבו האדם אוחז בדבר מה שקודם לכן לא אחז בו. אבל בעוד הפועל תפס הוא כללי וגנרי למדיי, וניתן להשתמש בו כמעט לגבי כל עצם (תפס כדור, תפס צב, תפס איצטרובל), שני הפעלים האחרים מספקים לנו הרבה מעבר לפעולת התפיסה עצמה. הם כוללים בתוכם – בשתי אותיות! – הקשר שלם.
הפועל צד מספק לנו כהנחת בסיס שישנו בעל חיים חופשי כרגע, שאותו מנסים לתפוס. זהו יסוד ההבדל בין תפס לצד – אבל הוא גורר איתו עוד כמה עניינים: פעולת הציד כרוכה בדרך כלל במרוצה – בעל החיים יימלט, והרודף ירדוף. הדמיון שלנו יכול להוסיף כאן עוד אסוציאציות: אדרנלין, תשוקה, ספורט, טרף.
לעומת זאת, הפועל דג פירושו ניסיון לתפוס בעל חיים ימי. הסביבה היא ים או אגם, והתפיסה מתרחשת בדרך כלל באמצעות חכה המוטלת למים עם פיתיון בקצה, והמתנה שיצור ימי כלשהו ינגוס בפיתיון ויילכד. האסוציאציות הפעם הן רגועות הרבה יותר – אבל גם בסופן מחכה לו המוות: סבלנות, ריח ים, סירה, סלע רטוב, ערמומיות, ולבסוף – דגים גדולים צלויים על גחלים.
כך, מלבד כמה פעלי יסוד, כגון עשה, רצה, בא, יצא – רוב מכריע של הפעלים בעברית מכיל הרבה מאוד מידע גם על העולם שבו הפועל מתקיים. כך, שימוש בפועל נכון אחד יכול להביא איתו לטקסט אוויר אחר לחלוטין וחמש מאות רבדים של משמעויות.
אמת – היכולת הזאת אינה בלעדית לפעלים. למשל, גם המילה "דג" עצמה נושאת איתה את אותו ריח ים ואת תמונת בעל החיים הזה, ריחו וטעמו. אבל הפועל עושה את זה הרבה יותר טוב ומספק הרבה יותר נתונים, מפני שבהגדרה, בפעולות מעורבים הרבה יותר אלמנטים מאשר בעצמים. פועל מכיל בהכרח את המידע על שמות העצם שדרושים לו כדי להתקיים. שם עצם אינו מכיל מידע על פועל. יוצאים מן הכלל הם שמות הפעולה, אבל היא הנותנת – אלו הם יצירים משניים של פעלים, ומכאן כוחם הרב. אבל מגנט הנתונים הגדול ביותר בשפה, הוא ללא ספק הפועל עצמו.
הפועל, דווקא מפני שהוא זקוק למרחב של עצמים כדי להתקיים – אורז בתוכו את המידע על אותם עצמים, ולכן במילה בודדה הוא מצליח להעלות בדעתנו לא רק את הפעולה אלא את כל העצמים, התחושות וההקשרים המאפשרים אותה. זה כמו לעקור עץ מן האדמה – העץ אינו נעקר לעצמו, אלא מוציא איתו גוש עפר ענק. כך גם הפעלים – כאשר אנחנו מקבלים אותם למשפט אנחנו מקבלים יחד איתם גם את כל ההקשר שלהם. שמות עצם הם קמאיים יותר, ולכן מכילים את המידע על עצמם ולא הרבה יותר מכך.
הנקודה הזאת מספקת לפעלים נישתיים כוחות-על כמעט.
סיכום: מילים נישתיות – הדרך לאוצר מילים עשיר
כשאדם מכיר מילים נישתיות ויודע מתי להשתמש בכל אחת, הכתיבה שלו תיעשה עשירה בהרבה. למשל, במקום לכתוב תמיד "האיש קטף את הפרי", הכותב האורייני יכתוב שהוא "מסק זיתים", "ארה תאנים" ו"גדד תמרים". הדבר מעלה את איכות הכתיבה פלאים.
בעיניי, אחד מתפקידיהם העיקריים של מורים לעברית הוא לעזור לתלמידיהם להשתמש באוצר מילים רחב ומגוון, ומילים נישתיות הן המפתח העיקרי לעניין. הן רבות מאוד, הנישתיות, אבל זכרו שכל מילה נישתית היא תא קטן במוח שאוגר חוויה שונה. ליכולת להשתמש במילים נישתיות יש השלכה ישירה על מידת הניואנסים שבהם אנחנו מסוגלים להבחין בחיינו, ומכאן ליכולת החשיבה שלנו באופן כללי.
המילים הנישתיות הן גם הבסיס למטפורות (כתבתי על כך בהרחבה במאמר הזה)– עוד כלי ניסוח וחשיבה בעל חשיבות רבה. בקיצור, קשה להפריז בחשיבות שלהן, ולדעתי יותר משחשוב להנחיל לילדינו עברית תקנית העומדת בחוקים מסוימים, חשוב שנעזור להם להרחיב את אוצר המילים שלהם.
