מלעיל ומלרע הם שני רכיבי ההטעמה היחידים בשפה העברית. בקיצור נמרץ מאוד: מלרע: הטעמה בהרבה האחרונה במילה, למשל: חתול. מלעיל: הטעמה בהברה שלפני האחרונה, למשל: כלב.
אבל האמת היא שהנושא הזה זכאי להרבה יותר משתי שורות, והגיע הזמן שמישהו ידבר עליו אחת ולתמיד. אני מתנדב. במאמר הזה אני מתיימר לערוך סקירה צולבת של כל ענייני ההטעמה – מלעיל ומלרע. להבין עד הסוף מה זה בכלל מלעיל ומלרע, מאיפה הם באו, מי צריך אותם ואפילו אך מזהים אותם. אני מזהיר מראש שמדובר במאמר שאחריו לא תהיו אותם בני אדם שהייתם קודם.
שנתחיל?
מה זה מלעיל ומלרע?
קודם כל, מדובר במונחים בארמית שמשמעותם:
מלעיל = מלמעלה.
מלרע = מלמטה.
המונחים האלה מציינים את רכיב ההטעמה בשפה, שהוא למען האמת רכיב חמקמק למדי. החמקמק מכולם. למה אני מתכוון?
אם לצורך העניין אשאל אתכם ממה מורכבת מילה – כולכם תדעו לענות לי שכל מילה היא אוסף של אותיות ושל סימני ניקוד, או בשפה מדויקת יותר – עיצורים ותנועות. אבל האמת היא שזה לא הכול. כלי הדיבור האנושיים מסוגלים לניואנסים נוספים מלבד צלילים ועיצוב זרימת האוויר מן הפה שביניהם. בעברית קיים רכיב אחד נוסף שנקרא הטעמה.
הטעמה היא הדגשה של חלק אחד במילה יותר מאחרים. מדובר אומנם בניואנס עדין, אבל כל דובר עברית מבחין בו. הוא מוכרח. כולנו מבדילים היטב בין יצחַק (רבין) ליִצְחק הירקן. כולנו גם מבדילים בין "אני אוהב אותך כפָּרה" ל"אין לך כפרָה לעולם". נסו להחליף את הדרך שבה אתם הוגים כל מילה בין המשפטים השונים, ותגלו זאת. הניואנס הזה נקרא הטעמה.
בעברית ניתן להטעים רק אחת משתי הברות בכל מילה: או האחרונה, מה שנקרא מלרע, או זו שלפניה, מה שנקרא מלעיל. בשפות אחרות, למשל ערבית, יש אפשרות נוספת – להטעים את ההברה השלישית מהסוף (גם בעברית המקראית זה ככה לעיתים נדירות, למשל בפסוק: וברוח אפיך נֶעֶרְמוּ מים), ובשפות הודו אירופיות גם את הרביעית מהסוף – אבל העברית קמצנית בהקשר הזה. שני סוגי הטעמה, וכל השאר מילים לועזיות או סלנגים שהשתרשו.
לכל מילה בעברית יש הטעמה משלה, והיא חלק חשוב בהגייה שלה.
הטעמה מוזיקלית – חרוז זכרי וחרוז נקבי
אם אתם מכירים את המושג הטעמה מעולם המוזיקה, לא טעיתם. ההטעמה היא משמעותית מאוד בכל מה שקשור למוזיקה, והטעמה שונה לתיבה מוזיקלית עשויה לשנות אותה לחלוטין. מדובר בדיוק על אותו העניין, אלא שהמונחים המוזיקליים מן הסתם אינם מלעיל ומלרע, ויש בהם ניואנסים נוספים.
שירים הם המקום שבו נפגשות המילים עם המוזיקה, וגם בהם יש משמעות למלעיל ולמלרע. זה בא לידי ביטוי בעולם החרוזים. מסתבר, שבכל הנוגע לחריזה, אם לא נקפיד על התאמה בהטעמה (תופים) השומעים ירגישו בהבדל. ולא יאהבו אותו. צריך לחרוז מלעיל במלעיל ומלרע במלרע, אחרת זאת צרה צרורה. קחו למשל את שורת השיר האלמותית הבאה (שחיברתי ברגע זה):
עץ ליד הכותל / אני היום שותל
לכאורה חרוז נפלא. חרוז משובח. תנועה + הברה שלמה זהות. מה אפשר לבקש יותר? ובכל זאת, עפעס, משהו חורק כאן. מרגיש לא נכון. וזה בגלל שהמילה כותל הטעמה מלעילית (כותל), ואילו המילה שותל הטעמתה מלרעית (שותל)
מרגישים את זה יותר בבירור כששרים. בואו נעשה ניסוי: