חלקי הדיבור הבולטים, העשירים ביותר הם הפעלים ושמות העצם.
מהו ההבדל בין פועל לשם עצם?
לכאורה שאלה קלה מאוד: פעלים הם עלילות, ואילו שמות עצם הם דברים.
התשובה הזאת נכונה בקצוות, אבל אינה לוקחת בחשבון טווח נרחב של מילים. אני רואה את זה בכיתה: תלמידים מבינים היטב שאדמה, חתול ופיג'מה הם שמות עצם וששחיתי, בלעת ותנמנמי הם פעלים. ההבנה הזאת שורדת עד לרגע שבו אנו מגיעים למילים כמו שחייה, בליעה, נמנום או, מן הצד השני, ברור, ייתכן וכולל. פתאום, עולמם של התלמידים נעשה סחרחר והחלוקה הפשוטה לכאורה בין חלקי הדיבור מתערערת.
שמות עצם ופעלים: ההבדל הוא... תודעתי
כדי להסביר את הדברים, בעיקר לעצמי, התיישבתי וכתבתי את המאמר הזה. הטענה שאני עומד להוכיח כאן היא שההבחנה בין שמות עצם לפעלים היא יותר חלוקה תודעתית מאשר במציאות. במקור החלוקה הזאת הייתה במציאות כנראה: שמות העצם האסליים שונים שמיים וארץ מן הפעלים הבראשיתיים, ולא קרב זה אל זה. אבל בעושר השפה של ימינו, הגבולות היטשטשו, וכיום הקו המפריד בין פעלים לשמות עצם אינו עובר בזירת המשמעים אלא בזירה הדקדוקית. במילים פשוטות: ההגדרה המדויקת לשם עצם היא שניתן לשבץ אותו במבנים בשפה שאופייניים לשמות עצם. ההגדרה המדויקת של פועל היא שניתן לשבץ אותו במבנים בשפה שאופייניים לפעלים.
זאת טענה שנשמעת מוזרה מאוד בהתחלה. ההבדל בין שמות עצם לפעלים קיים רק בתודעה שלנו?! עוד מעט תדבר על זה שכל העולם הוא רק תנועה ואין חומר בכלל…
ובכן, הפיזיקה המודרנית די אומרת גם את זה, אבל הטענה שלי קצת יותר קלה לעיכול: המוח האנושי יכול להתייחס לפעלים כשמות עצם, וראה זה פלא – ברגע שהוא עושה זאת, החלוקה החד משמעית בין שני חלקי הדיבור האלו מתאפסת. כי מה הם פעלים אם לא דברים נוספים בעולם?
השפה היא שהמציאה את ההבחנה החדה ביניהם מלכתחילה, וכפי שנראה, היא גם זו שבסופו של דבר השיבה חלקים נרחבים מנחלות הפועל לידי שם העצם.
כי מעמדם של שמות עצם ושל פעלים בשפה אינו שווה. העובדה שהם חלקי דיבור שונים אינה תווית למטרות מחקר בלבד, לכל אחד מהם השפה מאפשרת להשתמש בכלים מסוימים, ומונעת ממנו כלים אחרים.
לא נדון כרגע ביתרונות שבלהיות פועל. את זה נשאיר למאמר אחר. כן נמנה כאן, ודווקא בפירוט, את הדלתות שנפתחות אך ורק בפני שמות עצם.
כדי להמחיש את העניין באופן מושלם, נציג בכל פעם את מקרה המבחן של שם הפעולה: שמות פעולה הם תופעה מדהימה שבה, במהלך הדורות התפתח כמעט לכל פועל בעברית וריאציה שמבחינת המשמעות היא עדיין פועל, אך מבחינת חלק הדיבור – שם עצם. בכל סעיף נדגים איך זה נראה כאשר פועל הופך לשם עצם, מה הרווח כאן בעצם.
אני בטוח שלאחר קריאת המאמר תבינו הרבה יותר לעומק את עניין חלקי הדיבור. אני מניח שגם יכולות הניסוח שלכם יתחדדו.
1. רק שמות עצם מקבלים ה' הידיעה
ה' הידיעה המתווספת לשם עצם מבטאת שמדובר בשם עצם ספציפי, שהקורא כבר מכיר. חתול יכול להיות כל חתול, אבל המילה "החתול" מתייחסת לידע הקיים כבר אצל הקורא. מדובר על חתול שהמוען והנמען שניהם מכירים כבר.
הרעיון הזה נראה לנו פשוט עד כדי כך שאנחנו בקושי שמים לב למנגנון הזה בשפה. זה לא אומר שהוא באמת פשוט: נסו להסביר לרוסי מהו יידוע, ותגלו כמה זה קשה. מדובר באחד השיעורים הסבוכים ביותר באולפן לעולים מחבר העמים, כי ברוסית, בניגוד לעברית לאנגלית ולרוב השפות ההודו אירופיות – אין יידוע כלל, ומאוד לא פשוט למי שגדל בלעדיו ללמוד להשתמש בו.
תסכול דומה יחווה מי שינסה להצמיד יידוע לפועל. אי אפשר, כמובן, לומר "ההסתכלתי". אבל מה אם אני כן רוצה לומר משהו על פעולה שדיברנו עליה קודם? בראשית הפסקה כתבתי, למשל, "שילמתי את חשבון החשמל שלי". כעת ברצוני להוסיף שהתשלום נעשה בלב שלם ובנפש חפצה. האם יש לי דרך לנסח זאת מבלי להשתמש במילה תשלום שהיא שם עצם? אני יכול לכתוב שוב: "שילמתי את חשבון החשמל בלב שלם ובנפש חפצה", אבל זוהי אריכות מופלגת וחזרה על דברים שכבר נאמרו. אפשרות טובה יותר היא להיעזר בקביים בצורת פסוקית: "כאשר שילמתי את חשבון החשמל, ליבי היה שלם ונפשי חפצה". זה תקין, אבל נשמע בדיוק כפי שזה נשמע.
לא רק ה' הידיעה: כל דרכי היידוע הקיימות בעברית, חמש במספר, תקפות רק עבור שמות עצם. הביטוי "ינשוף זה צווח בלילה", נבדל מ"ינשוף צווח בלילה" בכך ש"ינשוף זה" הוא ינשוף ספציפי שהמוען והנמען רואים אותו ברגע השיחה ביניהם, בעוד ינשוף סתם הוא, ובכן, סתם ינשוף אלמוני כלשהו, שלא נזהה אם יעבור על פנינו ברחוב.
אין שום דרך להציג פועל בצורה כזאת. פשוט אין.
קיצורם של דברים: פעלים אינם יכול לקבל יידוע, ומדובר בנכות.
שמות הפעולה שוברים את טאבו היידוע
אם עלה בדעתכם שיש משהו מהותי בפעלים שמונע מהם לקבל יידוע, באו שמות הפעולה והיכו על קודקודכם. הם עושים את זה בנונשלנטיות שלא תתואר, כאילו הם שותים כוס מים בבוקר.
קבלו למשל את המשפט הזה: "הנסיעה שלנו נמשכה זמן רב". משפט תמים לכאורה, אבל שימו לב: טמונה בו ההנחה שהן הכותב והן הקורא יודעים כבר על איזו נסיעה מדובר. המילים אחרות, יידוע. אבל יידוע למה? לפעולה. את הפועל "נסע" על שלל צורותיו אין שום דרך ליידע, אבל את שם הפעולה, נסיעה, דווקא כן. מכיוון שהיידוע הוא מנגנון שימושי עד מאוד בשפה, אפשר להתחיל להבין את בולמוס שמות הפעולה שתקף את חז"ל. במיוחד הם, שניהלו דיונים מתמשכים ומתפתחים בבית המדרש, עשו שימוש שוטף ביידוע, שעזר לשומעים לשייך שם עצם שנידון עכשיו לשם עצם שהוזכר כבר בדיון. שמות הפעולה אפשרו להם לעשות זאת גם לפעלים, והשמחה רבה.
2. רק שמות עצם מקבלים שמות תואר
כל שם עצם, באשר הוא, זכאי לגישה מלאה למאגר שמות התואר העבריים. יפה, גדול, חשוב, צהוב, ממושך: מבחינה לשונית, לכל שם עצם יש מנוי לכל החיים לאוצר התארים המלא, שגם הולך ומתרחב מיום ליום. דוברי השפה זוכים בגמישות רבה בבואם לתאר שמות עצם: החל מחתול נחמד, וילון אדום וטנק מקולקל, וכלה בעץ עצוב, ענבים מטופשים וכביש מנומנם. בעזרת שמות התואר, שמות העצם יכולים להתלבש באופנים מצודדים, חדשניים ומבריקים ולהיטיב להציג את עצמם בפני כל מאן דבעי בדיוק כפי שהם מעוניינים.
לפעלים, מסכנים שכמותם, אין שום גישה אל המלתחה העשירה הזאת. פועל שמעוניין לתאר את עצמו, אנוס להשתמש בתואר הפועל: מילים כמו מהר, לאט, חזק, חלש, מאוד, היטב, מיד. דא עקא, שהמבחר שמציעה קולקציית תארי הפועל הוא זעום יחסית. אין מה להשוות בין אפשרויות התיאור של שמות עצם לאפשרויות התיאור של פעלים. ברור למה: איך בכלל אפשר לתאר פועל? איכותה של פעולה היא דבר חמקמק ומצומצם פי כמה ממאפיין של שם עצם. הניסיון לתאר פועל משול לניסיון ללכוד צלופח בשתי אצבעות.
ניקח כדוגמה תואר בסיסי ובנאלי כמו "מיוחד". מדובר בתואר שם למהדרין: צבע מיוחד, שבוע מיוחד וקול מיוחד. אבל אם רצית לומר שיש ייחוד מסויים בצורת ההליכה של גרגמל, היית צריך לעקם הרבה מילים בשביל זה, והתוצאה לא מדהימה: גרגמל הלך מיוחד? נשמע רוסית. גרגמל הלך בצעדים מיוחדים? נו. גרגמל הלך באופן מיוחד? תקני, אבל מעפן.
הערה: עם הזמן מפתחים תארים רבים התאמה לפעלים ונעשים גם – הם או וריאציה שלהם – לתואר הפועל. אבל זה לוקח זמן. האופנות מגיעות אל הפעלים רק לאחר שהשתקעו בחלקים אחרים של השפה.
למשל, המילה עקום הייתה פעם רק תואר השם, אבל כיום ניתן לומר גם: הלך עקום, חשב עקום. אבל תמיד תמיד מדובר בייבוא מאוחר – התארים נולדים כתארי שם, ורק אחר כך גונבים אותם הפעלים, וגם אז לא כל פועל יכול. האם ניתן לומר "התגאה עקום"? נכון לכתיבת שורות אלה, לא.
נכון גם שכל שם תואר יכול לעבור טרנספורמציה לתואר הפועל באמצעות המילה "באופן". אם התגאה עקום נשמע ממש לא תקין, התגאה באופן עקום זה כבר כשר איכשהו, אם כי הכוונה לא לגמרי ברורה. בכל אופן, מדובר בהתחכמות, והתוצאה מסורבלת ולא נעימה לאוזן ולמוח.
שמות הפעולה מתגנדרים בתארים
מה עושים? אם ההר לא יבוא אל מוחמד, מוחמד ייאלץ לבוא אל ההר. מיום שהמליט הוד מעלתו הפועל את שם הפעולה, בא שלום לעולם, ושוב הכול זורם למישרין. גרגמל לא יכול ללכת מיוחד, אבל אפשר לומר שיש לו הליכה מיוחדת. להתגאות עקום זאת בעיה, אבל גאווה עקומה נשמעת כמו ביטוי סביר שדי קל להבין. מבחינת חלק הדיבור, שמות הפעולה הם שמות עצם על מלא, והקלות שבה הם מסוגלים לקבל תארים היא בונוס שמן למדי שהם מקבלים על כך.
3. רק שמות עצם מקבלים כינוי שייכות
פעלים אינם שייכים לאף אחד. לא מתקבל על הדעת, וגם לא ממש מובן, לומר "לגעת שלי" או "ההרגיש שלנו". לעומת זאת, אחד האפיונים הבולטים של שמות עצם הוא שהם יכולים להיות שייכים למישהו. השולחן המוחשי יכול להיות שלי או שלך, אבל גם עצמים מופשטים בתכלית: ההיסטוריה שלנו, העם היהודי, היא שלנו, ואילו לעם האוקראיני יש היסטוריה אחרת.
לכאורה, מדובר רק בהבדל סמנטי, כי הרי בתוך הפועל יש התייחסות ברורה מאוד לגוף, פשוט לא קוראים לזה שייכות. אמת, אין "לגעת שלי". אבל יש "נגעתי". אין ה"הרגיש" שלנו. יש – הרגשנו. כלומר, לפועל לא באמת חסרה שייכות. את הדבר שנקרא שייכות הוא מיישם במיומנות רבה בכליו שלו.
אולם למעשה יש הבדל משמעות דק אך חד בין שייכות לבין גוף של פועל, ואנחנו נראה זאת מיד.
שם הפעולה מרגיש שייך
בניגוד לפועל, שם הפעולה – כשם עצם מן המניין – יכול לקבל כינוי שייכות בלי שום בעיה. "לגעת שלי" אאוט, אבל "הנגיעה שלי" – אין גם אין. ה"הרגיש" שלנו נשמע אכדית עתיקה, אבל "הרגשתנו" זאת עברית נפלאה.
אך מה בעצם הרווחנו מן הפעלול הדקדוקי הזה? האם באמת יש הבדל גדול כל כך בין "נגעתי בעדינות" לבין "הנגיעה שלי הייתה עדינה"?
ובכן, כן. הרווחנו. הצירופים שם פעולה + שייכות מתאפיינים בגוף, אך לא בזמן. "הנגיעה שלי" יכולה להתקיים בכל מרחב בזמן, וכך ניתן לדון עליה כישות משפטית (זוכרים את חז"ל?) הצירוף הזה הוא ייחודי בנוף, כי שם הפועל הוא מופשט לחלוטין, ולפעמים זה יותר מידיי: אין לו זמן אבל גם את הגוף הוא משליך מעליו. כשאנחנו מעוניינים לתאר פעולה ללא זמן אך עם גוף, שם הפועל אינו נותן מענה. שם הפעולה לעומת זאת, בהיותו שם עצם במלוא מובן המילה יכול להישאר עם הגוף – בצורת שייכות – גם אם קילף מעליו את ממד הזמן.
שמות הפעולה פתחו לחז"ל וגם לנו את הפה, ואפשרו לנו לדבר על פעולות באופן מאוד מדויק. רק בזכותם אנו יכולים למשל להפיק משפט כמו: "האהבה שלי היא לא האהבה שלו". במשפט כזה אנחנו מעוניינים לדבר על האהבה במובן הכללי שלה, בין בעבר, בין בהווה ובין בעתיד, ועם זאת להבחין בין האהבה שלי לזו של הזולת. אילו היו שמות פועל בלבד בעולמנו, כדי להביע את המשמעות הזאת היה עלינו להתפתל עם המשפט הבא: "הדרך שלי לאהוב היא לא הדרך שלו לאהוב". תגידו אתם באלו מן המשפטים אתם הייתם בוחרים.
אמת היא שכאן יכולה לבוא לעזרתנו צורת פועל אחרת, שניתן להתייחס אליה במידת מה כנטולת זמן, אבל גוף יש לה – צורת הבינוני, פועל בזמן ההווה. אחת ממשמעויות זמן הווה היא תמידיות, מה שנקרא בדקדוק אנגלי "present simple". "אני אוהב אחרת מאשר הוא אוהב". אבל תסכימו איתי ש"האהבה שלי היא לא האהבה שלו" זה משפט הרבה יותר שיקי.
4. רק לשמות עצם יכול להיות נשוא
פעלים, בכל מקום שבו הם נמצאים, גונבים את ההצגה. אם משפט מכיל פועל, הפועל מוכתר אוטומטית לנשוא המשפט, הפואנטה המרכזית שלו, הסיבה שלשמה נתכנסנו. זה מעמיד בצל את שאר המילים במשפט, ולא יעזור בית דין.
ניקח למשל את המשפט "קפצנו על הטרמפולינה בהנאה". מה המשפט בא לומר לנו? ובכן, קודם כל שקפצנו. זהו המסר העיקרי, זהו הנשוא. המשפט אינו יכול להתקיים בלעדיו. להשלמת המסר אנו זקוקים גם למילה טרמפולינה, כי יש הבדל גדול בין קפיצה במקום, קפיצה במוט, או קפיצה בטרמפולינה. בסדר. ועל איזו מילה אנחנו יכולים כמעט לוותר, ובקושי נרגיש בחסרונה? "בהנאה" כמובן. המילה "בהנאה" היא מין תיבול למשפט, רכיב שכנראה אינו עיקר המסר. אם נרצה בכל זאת להדגיש דווקא את העובדה שהפעילות נעשתה בהנאה, ניאלץ להטעים את המשפט באופן ייחודי: קפצנו על הטרמפולינה בהנאה. כולי האי, ועדיין איני בטוח שהמסר הזה יעבור.
ההדגשה של רכיב ספציפי במשפט היא ניואנס עדין אך חשוב מאוד בשפה, ונוכחות של פעלים בסביבה מקשה מאוד על הבעתו. במשפט יש בו פועל העיניים נישאות באופן אוטומטי כמעט קודם כל אל הפועל, ולא קל להדגיש משהו אחר.
מפועל לשם פעולה: כשהשמש שוקעת רואים את הכוכבים
שמות הפעולה, מכיוון שאינם פעלים, אינם לוקים בדומיננטיות היתרה הזאת. זה מאפשר להם לעשות את מה שהפועל אינו מסוגל: להגיד משהו על הפעולה. כפי שראינו, הפועל קפצנו הוא מרכז העניינים, ואינו מסוגל לפרגן יותר מדי תשומת לב לאף חלק במשפט. שמות פעולה? זה סיפור אחר.
"הקפיצה על הטרמפולינה הייתה מהנה": איזה משפט מדהים. סוג של גאונות. במשפט הזה ברור שהפואנטה היא ההנאה. שם הפעולה, קפיצה, הצטנע לו בתור נושא המשפט והעביר את שרביט הנשוא להנאה. פעולות דיוק כירורגיות מסוג זה הן לחם חוקם של כל שמות הפעולה באשר הם, וזוהי אחת העילות המשמעותיות ביותר לשימוש בהם.
5. רק שמות עצם יכולים להתקיים ללא גוף כלל
מערכת הפועל מתאפיינת, בין השאר, בכך שהיא מכריחה את נתיניה לדווח מה גופם. שם פועל הוא ישות יוצאת דופן לכאורה בנוף הפועל כיוון שאין לו גוף, אבל האמת היא שגם לשם פועל יש גוף – אלא שהוא אינו ספציפי. שם פועל אינו מנתק את הפעולה ממבצעה – הוא רק מאוד מטשטש אותו, כפי שעושים לא פעם בתקשורת כשמעוניינים להראות מישהו אבל באופן שהוא לא יזוהה.
הוכחה מוחלטת לכך היא שפועל – וגם שם פועל בכלל הזה – מסווג כמעט תמיד לפעיל או סביל. כאשר אנחנו אומרים "נשך", ברור שמישהו ביצע פעולה אקטיבית של נעיצת שיניים בדבר מה, גם אם איננו יודעים בדיוק מי. "לנשוך" זה מעורפל אפילו יותר – ועדיין, זהו פועל פעיל. המילה "לנשוך" מתייחסת אל יצור, יצורים או יצורות כלשהן שבזמן כלשהו ביצעו, יבצעו או עשויים לבצע פעולה אקטיבית של נשיכה. מנגד, "ננשכנו" הוא פועל סביל, שביצעו בנו. "להינשך" גם הוא מציין סבילות – ביצור כלשהו ובזמן כלשהו ננעצו שיניים.
הפעולה עצמה, ללא התייחסות כלל לגוף, כישות מופשטת לחלוטין, אינה יכולה להיות מיוצגת על ידי שום צורה פועלית שבעולם. הסיבה לכך פשוטה: אין דבר כזה במציאות פעולה שאף אחד לא ביצע ולא קרתה לאף אחד.
שמות פעולה - המצאת המאה: פעולה ללא מבצעים (!)
על אף שטכנית אין פעולה שלא מעורב בה גוף, לפעמים ציון הגוף הוא מעיק ומיותר. לפעמים אנחנו מעוניינים לדבר על ההתרחשות עצמה, בלי להתייחס כלל לשני הצדדים שלה, הפעיל והסביל. הפעולה עצמה, מבודדת לחלוטין מן הסיטואציה.
את הקסם הזה מצליחים לחולל רק שמות הפעולה. למעשה, זהו עומק ההבדל במשמעות בין שמות פועל לשמות פעולה. כאשר אנחנו מדברים על אירוע של "נשיכה" אנו מסיטים הצידה הן את הנושך והן את הננשך. כלב יכול לבצע נשיכה, ממש כשם שאדם יכול להגיע למיון עם נשיכה. המילה היא אותה מילה עצמה (מה שעשוי לגרום לדו-משמעות, אבל על כך בפעם אחרת).
לפעמים הפעולה המזוקקת מקבלת ישות עצמאית, שונה ומעניינת מן הפועל. דוגמה נהדרת לכך היא המילה אהבה. אני יכול לומר "טוב לאהוב אותך", ואז אני מתייחס רק לכיוון אחד של האהבה – ממני אלייך. אבל אם אני אומר "האהבה בינינו טובה" הצלחתי, במילה אחת, להביע את הקשר ההדדי והדו כיווני שנע ממני אלייך וממך אליי. יתרה מזאת: המילה "אהבה" בניגוד ל"אוהב" או "לאהוב" הופכת להיות, לפחות בתודעה שלנו, משהו מוחשי הרבה יותר, כזה שכמעט אפשר למשש – דבר מה שיש לו קיום עצמאי ושאינו נוצר כל הזמן משני בני האדם. לא פעם זוהי בדיוק החוויה שאנחנו מבקשים להביע באמצעות המילה אהבה, וזו חוויה שפעלי האהבה השונים פשוט אינם מסוגלים להביע.
6. רק על שמות עצם ניתן לומר אם הם קיימים
אחת מתבניות המשפטים הבסיסיות ביותר נקראת משפט קיום. מטרתם של משפטי קיום – הקרויים גם משפטי יש/אין – היא לציין האם דברים קיימים או לא. לפני שמתחילים לספר אלו פעולות ביצעו הדברים הללו, לפני שמכבירים עליהם תארים ומציבים אותם בתפקיד כלשהו בתוך סבך של דברים אחרים – לפני כל זה, מציעים לנו משפטי הקיום את האפשרות לציין האם הדברים הללו בכלל ישנם במציאות.
יש אלוקים.
אין כאן מים.
יש חתולים בירושלים.
לעומת זאת, על עצם קיומם של פעלים אין שום דרך לדבר. תנסו ותראו. פעלים הם הטיפוסים האלה שמגיעים למסיבה, וכולם פשוט יודעים מיד שהם הגיעו. הם לא צריכים לנופף בידם בביישנות "היי חברים, אני קיים, שמתם לב?" לא. הפועל ועצם קיומו – חד הם. אם הם קורים, הם גם ישנם, אין מצב של פועל שנמצא על "הולד", קיים אבל לא קורה.
זה קשור כמובן לעניין הנשוא שהזכרנו לעיל – פעלים אינם מקבלים נשוא, ובכלל הזה גם נשוא קיומי (יש ואין).
הייתה פעולה או לא הייתה
אבל אל תטעו – שמות הפעולה מוכיחים שפעלים, במהותם, יכולים להיות קיימים ויכולים לא. בדיוק כמו שאר המילים בעברית. אלו סתם פוזות. מבנה השפה אפשר לו את זה, עד שבאו שמות הפעולה וחשפו: אפשר גם אפשר לדבר על פעולות במונחים של קיום:
יש פריחת כלניות בדרום.
יש הופעה בתיאטרון הבימה.
אין אהבה בעולם כמו אהבה של אימא.
עבור שמות הפעולה השאלה להיות או לא להיות היא רלוונטית בדיוק כמו עבור שמות עצם אחרים. זה מחזיר את עולם הפועל בכלל לפרופורציות, ומאפשר לדובר העברית מבעים שלא היו לו קודם. כי לפעמים, עד כמה שזה נשמע אירוני, אנחנו איננו רוצים להדגיש את הפעילות שבפעולה. אנחנו רוצים פעולה דלת פעולה. רק תגידו לי שהייתה פעולה כזאת, אין צורך לספר לי עליה ממש עם כל התוספות. זהו ההבדל בין "לבן שלך יש פזילה" ובין "הבן שלך פוזל". לדבר על קיומו של שם הפעולה זה לציין פועל, אבל באופן יותר מרוחק ומעודן.
7. לשמות עצם יכול להיות פועל, לפעלים - לא תמיד
המשפטים הכי פשוטים ונפוצים בשפה הם משפטי שם עצם + פועל: הכבשה פעתה. יונתן התחתן. השמש שוקעת.
לעומת זאת, לעיתים קרובות אין דרך לומר שפועל ביצע פועל אחר.
זה נשמע אולי מובן מאליו, וגם קצת דבילי: למה שנרצה לומר שפועל עשה פועל? מה המשמעות של ההנפצה הדקדוקית הזאת בכלל? וגרוע מכך – למה רק לעיתים קרובות?
אבל האמת היא שמנגנון הפועל מתוחכם הרבה יותר מכפי שחושבים, ופעלים דווקא פיתחו לעצמם יכולת לא רעה לשלוט בפעלים אחרים. קחו למשל את המשפט: "העגל מנסה לקום". איזו פעולה מבצע העגל? האם הוא קם? לא בדיוק. העגל מנסה. אבל הפועל מנסה הוא רק פרמטר לשם הפועל שאחריו – לקום. בתיכון בוודאי למדתם שהתופעה נקראת נשוא מורחב, אבל שימו לב מה קרה כאן בעצם: פועל אחד השתלט על חברו (ואיני דן כאן כרגע בשאלה מי מהם השולט ומי הנשלט).
דא עקא, שלא כל פועל זכאי לקבל שם פועל. למעשה, רוב הפעלים אינם זכאים לכך. האם ניתן לומר "פתחתי ללמוד"? המשמעות של המשפט הזה אולי ברורה, אבל הוא בהחלט לא תקני.
שמות הפעולה מסוגלים לקבל פעלים, תמיד ולנצח
שמות פעולה, בתוקף מעמדם כשמות עצם, מסתדרים עם פעלים נהדר, ואפילו משתוקקים להם. "פתחתי את הלימוד" הוא משפט תקני לחלוטין.
סיכום: שמות עצם ממאדים, פעלים מנוגה
בראשית היו שמות העצם והפעלים, שני כוכבי לכת שונים, מאדים ונוגה. שמות העצם של מאדים היו דוממים במקומם, לא זזו ולא נעו, ואילו הפעלים של נוגה רתחו וסערו ורצו וניתזו כל הזמן.
כל אחד מן המינים פיתח לו יכולות משלו, המותאמות לאופיו. שמות העצם פיתחו יכולות של דברים: הם יכלו להיות שייכים למישהו, הם יכלו להיות מוּכָּרִים, היה ניתן לומר עליהם אם הם קיימים או לא – ובכלל, ניתן היה לומר עליהם הרבה דברים. הם אהבו שמדברים עליהם.
לעומת זאת הפעלים גילו את הזמנים. הם שיחקו ללא הרף בנטיות הזמן: עבר, הווה, עתיד, אפילו ציווי. הם נהנו גם להתמיין בינם לבין עצמם לפעילים וסבילים, דהיינו פעלים המספרים על משהו שמישהו עשה לעומת פעלים המספרים על משהו שקרה למישהו. באופן כללי, הם אהבו לספר.
הפעלים ושמות העצם לא יצאו מגבולות הכוכבים שלהם. אבל כששם עצם אחד חי יותר מידיי זמן לבדו, הוא התחיל לפתח תהיות קיומיות. "חתול". "חתול". שוב "חתול". אוקיי, הבנתי, החתול הוא הנושא. אבל מה איתו? מה רוצים להגיד עליו? מה קרה לו? מה הוא עשה? שם העצם המתבגר יצא למסע בין כוכבי, לחפש משמעות לחייו.
גם לפעלים נמאס בסופו של דבר להתקיים רק בנוגה, כל הזמן בנוגה. קחו למשל את "התפתל", יצור גמיש בעל תנועות חלקות. הוא היה מת לדעת את מי הוא מפתל. האם זה נחש? ילד המתענה בכאבי בטן? ואולי דווקא רקדן? או שקרן המסתבך בשקריו? מי, מיהו המתפתל? הפועל יצא למסע בין כוכבי, למצוא לו בית.
באמצע הדרך, בכוכב ארץ, נפגשו שם העצם והפועל: "החתול מתפתל" הם הבינו. בינגו! משפט! שני חלקי הדיבור יחד הביאו לעולם יצירה חדשה שיש בה שלמות: משפט. מפוקפקת משמעות המשפט ככל שתהיה, החוויה הייתה שסוף סוף אומרים משהו, ולא סתם פולטים דברים.
כך התנהלו הדברים לְפָנִים. בשטף הימים, התמלא כדור הארץ משפחות משפחות של פעלים ושמות עצם, לאלפים ולרבבות. ככל שחלפו השנים התחילו הפעלים ללטוש עיניים אל שמות העצם: הם ראו כיצד הם מתנהלים בעולם, ומה מאפשרת להם השפה. ראו וקינאו.
וכשפעלים מקנאים הם אינם יושבים בשקט. לא, הם יוצאים למסע. פעלים קמו ויצאו למסעות אל המאדים, עולם שמות העצם. בתחילה היו אלה בודדים, אבל הם חזרו עם שלל מרתק: בידיהם נחו גורי פעלים קטנים, שפניהם בדיוק כפני הוריהם הפעלים, אבל כל מלבושיהם והליכותיהם – שמות עצם. היה להם גם דרכון של שמות עצם ופריבילגיות של שמות עצם. אלו היו שמות הפעולה.
שמות הפעולה גדלו ובגרו, והיו לשמות עצם גדולים וחסונים. הם המשיכו לשמור על קשר עם הוריהם הפעלים, אבל ניהלו להם חיים מושלמים של שמות עצם – מוכיחים קבל עם ועדה שתודעה יכולה לשנות מציאות: אם הסביבה מתייחסת אליך באופן מסוים, אתה עשוי לגלות בעצמך כוחות שחשבת שאין לך. הכול, או לפחות חלק גדול מהכול, בראש.
תוכן עניינים
חלקי הדיבור הם החלוקה הראשית של מילים בשפה. כשם בעולם החי יש יונקים, זוחלים וחרקים, כך בעולם המילים יש פעלים, תארים ושמות עצם. אלו הם חלקי הדיבור העיקריים, אך יש עוד.
במקור, פעלים מתארים פעולות ואילו שמות עצם – עצמים. בפועל, החלוקה היום היא בעיקר דקדוקית ותודעתית, כפי שמוסבר במאמר זה.
שם עצם מאופיין בכך שניתן להוסיף לו ה' הידיעה, כינוי שייכות ותואר השם. כמו כן, לשמות עצם יכול להיות נשוא וניתן להציב אותם כנושא במשפטי קיום.
ברור שפעלים:) אבל תלוי את מי שואלים.
אולי. אבל גברים יותר מזכירים שמות עצם בכך שהם מסוגלים יותר בקלות להיות בטטות כורסה. כל השאר – פרי דמיוני ועל אחריותי:)
1 מחשבה על “שמות עצם vs פעלים: הקרב הגדול, ואיך שמות הפעולה הפכו את הכול”
מאמר מרתק, תודה רבה!