לאקדמיה ללשון עברית יש לעיתים תדמית נודניקית, של דודות זקנות כאלה שמעירות לך על כל מילה שיוצאת לך מהפה, וששפת הדור הצעיר לעולם אינה נושאת חן בעיניהן.
התדמית הזאת באה לידי ביטוי משעשע בפרק בקופה ראשית שנקרא "האקדמיה ללשון". בפרק הזה כוכבה הקופאית כורעת תחת עולה של שירה, מנהלת הסניף, המעירה לה על שגיאותיה הלשוניות ללא הרף. המהפך בפרק מתרחש כאשר כוכבה פוגשת בסגן נשיא האקדמיה ללשון, ומנצלת את קשריה איתו כדי להשפיע על המילון העברי.
זהו הפרק והוא חמוד, אבל במאמר הזה נתמקד בתופעת התיקונים הלשוניים הרווחת במחוזותינו, ונבחן אם המתקנים (שהמייצגת שלהם כאן היא בעיקר שירה) בכלל פועלים על דעתה של האקדמיה.
שנצא לדרך? כמובן.
אבל קודם כל – הפרק:
האם שמים כובע או חובשים?
כוכבה שואלת אם "לשים ככה כובע", ושירה מעירה לה שיש לומר "לחבוש".
האומנם?
ובכן, האקדמיה ללשון אכן מתייחסת לעניין, וניכר שהא ממליצה על שימוש בפועל ספציפי לכל פריט לבוש, כמו לחבוש כובע ולהתעטף בציצית.
אבל:
באותו עמוד עצמו נאמר גם שיש בעברית המקראית גם פעלים כלליים לפריטי לבוש: לבש ועטה. יותר מזה, פסקה שלמה במאמר מוקדשת לפועל 'שם', הנתפס כשגוי, ומראה שיש יסוד לשימוש בו בנוגע לפריטי לבוש:
"פועל כללי אחר – במיוחד לאביזרי לבוש – הוא שָׂם: במקרא אפשר לשים מצנפת על הראש (ויקרא ח, ט) או כתר בראש (אסתר ב, יז), רְביד זהב על הצוואר (בראשית מא, מב) ואף נעליים ברגליים (יחזקאל כד, יז)."
אם כן, האם האקדמיה ללשון 'פסקה' שיש לומר לחבוש כובע ולא לשים? היא בבירור נוטה לכך, ואף מציינת שמדובר באחד מן המאפיינים של העברית על פני שפות אחרות כמו אנגלית. מצד שני, היא אינה מציינת שמדובר בטעות. מדובר בהשטחה של העברית ו'פספוס' של העושר שלה – אבל אין זו טעות.
יצויין שההערה של שירה 'גרב – גורבים' מוצגת אצל האקדמיה כאופציה שצמחה מן העם בשנים האחרונות (המילה גרב עצמה מקורה בעברית בת ימינו, קל וחומר הפועל הנגזר ממנה). כך שלהעיר על זה, זה קצת מצחיק.
האם התיקון נכון?
ש... במקום כש...
כששירה מבקשת לתאר את ההידרדרות שאליה עלולים דוברי העברית להגיע, היא מציינת את המרת ה"כש" ב"ש".
הכוונה היא למשל לדיבור הרווח בימינו: "שיצאתי הבוקר מהבית, עדיין הייתה שמש". ה"ש" בהתחלה משמשת כסמן זמן, "כש". זהו סגנון דיבור הרווח בימינו מאוד, במיוחד בקרב בני נוער. הטעות הזאת כל כך התפשטה וכל כך מטרידה את הקהילה חובבת העברית, שהטעות הזו כלולה בחומר שתלמידים צריכים להכיר למבחן הבגרות בלשון עברית.
אבל האם השימוש ב"ש" כדי לבטא זמן הוא בכלל שגוי?
ובכן, בעניין זה שירה צודקת. האקדמיה ללשון עברית אכן יוצאת נחרצות נגד השימוש ב"ש" במקום "כש", ואף טבעה סיסמה מחורזת וקליטה: "כש- במקום ש- / זה בכלל לא קשה".
מצד שני, מי שיעיין באותו מאמר עצמו לעומק, יגלה שהדברים אינם כה פשוטים, ושייתכן שההחלפה בין כש- לש- התרחשה כבר בימי חז"ל:
"משה בר־אשר מצא בעבר בכתבי יד מסוימים של המשנה כמה היקרויות של ש־ במקומות שבהם בדפוסים ובכתבי יד אחרים יש כש־, למשל: "שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע שהיו מהלכין בדרך…" (עבודה זרה ב, ה). בר־אשר ראה במובאות אלו ראיה לשימוש נדיר של המילית ש־ לפתיחת פסוקית זמן – בדיוק כמו כש־"
גם אצל חז"ל זו אינה דרך המלך, ובכל זאת, כאשר מוצאים לדרך התבטאות מסוימת יסוד במקורות קדומים כבר קשה לציין אותה כטעות גמורה. הרי ממימיהם אנו שותים ועליהם אנו מתבססים (הדבר קשור לשאלה היסודית עד כמה ניתן להגדיר חריגה מן המקובל כשגיאה לשונית. אם כל 'טעות' בעברית במקורות מולבנת ואף הופכת לכלל – למה ייגרע חלקן של טעויות בנות ימינו? יש כאן הרבה מקום להאריך).
אז האם שירה מתארת כאן בחרדה חריגה אמיתית מן הנורמות שבשפה? כן, עם כוכבית.
לכן, התרחיש המתואר בהמשך הסרטון, שבו כוכבה מצליחה לתמרן את האקדמיה ללשון העברית כך שתכריז ש"ש" במקום "כש" הוא תקין, אינו תרחיש המצוץ מן האצבע, לדעתי:
האם התיקון נכון?
מקלף או קולפן?
שירה מעירה לכוכבה במשחק "ארץ עיר" שלא נכון לומר 'קולפן', אלא יש לומר 'מקלף'.
האומנם?
ובכן, אמת היא שהאקדמיה ללשון ממליצה על השימוש במילה מקלף במקום קולפן. עם זאת, היא אינה טוענת בשום אופן שהמילה 'קולפן' איננה תקנית, כפי ששירה סבורה ("דברי תקני, עולמך תקני"). להפך, האקדמיה מסבירה בפירוש את ההיגיון הדקדוקי שבשתי הצורות ואף מביאה דוגמאות לכך שסיומת ָן משמשת לכלים (רוכסן, פותחן). השיקול של האקדמיה להעדפת 'מקלף' הוא שיקול מסוג אחר – רצון ש'לא תהיה השפה העברית כשתי שפות'. יש טעם לפגם בכך שחלק מן האנשים קוראים לכלי כך, וחלק אחרת, והאקדמיה ללשון בסך הכול מבקשת להאחיד את השפה. לא מדובר כאן בבעיית תקינות אלא בהמלצה סמנטית.
האם התיקון נכון?
שָבוּר או שָבּוּר?
כשכוכבה מציינת שהמוצר שבאריזה שבּור, שירה מתקנת אותה שהב' צריכה להיות לא דגושה.
האומנם?
ובכן, הפעם שירה צודקת לחלוטין, ואין שום מקום לדון את כוכבה לכף זכות. אין שום סיבה לשים דגש בב', ולכן היא רפה, כפי שמסבירה האקדמיה ללושן בטוב טעם בפוסט הזה:
האם התיקון נכון?
אני אסביר או אני יסביר?
שירה מעירה לבן זוג שנפרד ממנה על כך שכשהוא מדבר על עצמו הוא אומר "אני יסביר" במקום "אני אסביר". האם זה כל כך נורא?
ובכן, מדובר אולי בטעות המפורסמת ביותר בעברית, ואפילו הקבוצה בפייסבוק שעוסקת בטעויות לשוניות, קרויה על שמה: להעיף את הי' מפועל בעתיד בגוף ראשון.
גם האקדמיה ללשון אינה טומנת את ידה בצלחת ומוקיעה את התופעה בתוקף. עם זאת, אני ממליץ לכל דפין לעיין בכתבה ולגלות שחכמי האקדמיה לא רק יצאו חוצץ כנגד השגיאה, אלא גם הסבירו מנין הטעות הזאת נובעת, ואף מעלים צד לטובתה (ההבחנה בין אסביר ליסביר פחות נצרכת היום כי לפני הפועל אנחנו כותבים את הגוף, ואם כן אין מקום לטעות). בסופו של דבר האקדמיה דוחה את "יסביר" ודוגלת באופן חד משמעי ב"אסביר", אבל מעניין לראות שהנושא נידון לעומק וצורת ההגייה הזאת לא נדחתה על הסף.
האם התיקון נכון?
משקפיים ורודים או ורודות?
כוכבה מדברת על משקפיים ורודות שקנתה, ושירה מעירה לה "ורודים".
האומנם?
ובכן, כן. משקפיים הם בלשון זכר, כמו גם מכנסיים, אופניים ומספריים. יצויין רק שגם שירה מהלכת כאן על החבל הדק שבין תקני ללא תקני כשהיא מדברת על "משקף". המילה משקף, כפי שמציינת האקדמיה, אינה תקנית בהקשר של משקפיים (אלא אם כוונת המשוררת היא לזכוכית המגדלת ששימשה במאה התשע עשרה והכילה רק עיגול אחד).
האם התיקון נכון?
להתנשאות או להתנשא?
כוכבה דורשת משירה להפסיק "להתנשאות" עליה. שירה טוענת שיש לומר "להתנשא".
האומנם?
ובכן, האקדמיה ללשון עברית אכן החליטה שהצורה "להתנשאות" אינה תקנית. זאת כחלק מכללי גזרת ל"א (שורשים שבהם האות האחרונה היא א'), שנוהגים על דרך השלמים ולא על דרך גזרת לי"ה (שורשים המסתיימים בי/ה, למשל ב-נ-/יה – לבנות, ר-צ-י/ה – להתרצות).
אבל בסכום ישיבה רלה של האקדמיה, שבה נידון הדבר, מוזכר שם גם שבלשון המקרא והמשנה מצוי בהחלט שנהגו בגזרת ל"א על דרך לי"ה:
כלומר, יש כאן איזו הכרעה לגבי השימוש המקובל בימינו, אבל מכאן ועד להגדרת "להתנשאות" כשגיאה חמורה, הדרך ארוכה. הפעם, שלא כמו ש/כש, ה"טעות" מצויה פעמים רבות במקרה ובחז"ל, ומכיוון שאיננו יכולים לירוק לבאר שממנה אנו שותים, גם איננו יכולים לומר שמדובר ב"טעות".
האם התיקון נכון?
האם בייגל'ה נקראים כעכים?
כוכבה פוגשת בפרופסור נחום פיינרו, סגן נשיא האקדמיה ללשון העברית, המלמד אותה שבייגלך בעברית הם "כעכים".
האומנם?
ובכן, האקדמיה אכן החליטה להעניק לבייגל את השם 'כעך' הלקוח מלשון חז"ל (אגב, היו שהעבירו על החלטה זו ביקורת, והציעו את המילה מעוג תחת כעך). אולם ראוי לציין שהאקדמיה עסקה במאפה הבייגל הגדול שצורתו כטבעת, הנמכר במאפיות ולפעמים בידי רוכלים. השם הזה לא ניתן לחטיף הבייגל'ה. גם אם נאמר שמדובר בשם מושאל, עדיין המונח 'כעך' יהיה תקף רק לבייגלה בצורת עיגול עם חור באמצעו, ולא לאלו שהפרופסור הנכבד קונה, שצורתם קלועה. לצורה זו (שנקראת ביידיש 'פרעצל') ייחדה האקדמיה שם אחר "שלובית".
הפרופסור, אם כן, טועה ומטעה.
האם המילה נכונה?
לסיום
אפשר לדבר רבות על השאלה אם לתקן את שפת הזולת או לא. מכל מקום כדאי להבין שלעיתים קרובות גם ל"שוגים" יש קייס, והמתקנים לפעמים טועים בעצמם.
התדמית של האקדמיה ללשון עברית כ'מתקנת את טעויות הציבור' ו'ממציאת מילים' בלבד, היא חלקית מאוד. אלו הם ענפים של פעילותה, אבל בלב הדברים היא עוסקת במחקר עמוק של השפה העברית לדורותיה. וכשדנים בעברית במבט רחב כל כך, טעויות ושגיאות רבות מקבלות הקשר, סיבה ולפעמים אף הצדקה.
היכנסו פעם לאתר האקדמיה ללשון עברית, ותראו כמה עושר יש בו ולאיזה עומק הוא מגיע. לדעתי חברי האקדמיה עצמם אינם רואים את עצמם כלל כ'שוטרים של מילים', אלא כחוקרים וכיוצרים בתחום השפה. מן הבחינה הזאת, דווקא תיאורו (המוגחך והמוקצן) של פרופסור נחום פיינרו כמתירן לשוני, קרוב למציאות. את שירה שטיינבוך הנוקדנית, לעומת זאת, אינני רואה כחברת אקדמיה בעתיד הקרוב.
