טרם ההתנתקות כתבתי סיפור שכל כך הפחיד אותי – עד שגנזתי אותו. פחדתי שהוא יתממש.
טוב, הוא התממש. התממש הרבה יותר מדי. וכדי שלא יתממש שוב, חלילה, החלטתי לפרסם אותו. הלוואי שיישמעו הדברים. הגיע הזמן לחזור. עזה לא פראיירית.
עזה – כמוות אהבה
חברות רבות יש לי, היום הן אמהות כולן. מהן דומות לי יותר, מהן פחות, ולכל אחת דעה משלה אודותיי.
רעות אומרת שאני קשה. קשה – שאינה מקבלת מרות לעולם – הבחורה הבעייתית של המחזור.
אריאל תומכת בי, אבל סבורה שלעיתים אני מגזימה ומתעקשת יותר מידיי, לשם ההתעקשות לבדה.
אילת המשוחררת, החופשית, שטופת השמש, איננה מבינה מה מפריע לי, בעצם, מדוע תמיד אני כבדה כזאת ומעוררת את הדובים מרבצם.
יריחו ידידתי הקרובה, שנכרכה עימי בברית גורל, מתנהגת אחרת לחלוטין ממני. היא קבלה עליה את הדין ושתקה. אם רע לה, היא אינה מסגירה זאת.
תל אביב, חיפה, נהריה, טבריה, עפולה ומטולה – כולן אינן תופסות אותי. אדמות רכות הן, כולן, טובות פוריות ונענות. רק אני ילדה סוררת. אני הכבשה השחורה של המחזור, המעוררת את הבעיות כולן.
לפני כמה חודשים, מלכת המחזור, ירושלים, לקחה אותי לשיחה בארבע עיניים.
היא אמרה לי: “עזה, כל כך הרבה בעיות את עושה.” היא נאנחה.
"בעיות" התרסתי "יש לך בעיות עם זה שאני עושה בעיות?”
"כל כך הרבה בעיות את עושה" חזרה ירושלים “את מוציאה לנו שם רע. את ממש מקור כל הצרות. את קשה ורוצחת. ביקשנו לישב בשלווה, וקפץ עלינו רוגזך. בנייך דרים בך ומתים בך, מופגזים בך וחייהם תלויים על קוצו של נס. האינך מרחמת עליהם? עזה, האם בטוחה את שיהודייה את? היהודים הם רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים, ואילו את… כל כך לא”.
שתקתי. לעולם אינני עונה על טענות אלה. אני מעזה את מצחי כנגדן, מקשה את עורפי ואוטמת את אוזניי משמוע. אני שותקת כי אינני אשת דברים, כי אין אחת מהן שאני מצפה שתבין, כי גם אני עצמי אינני מבינה. זו אני, זהו זה.
"עזה" אמרה ירושלים בקול רך "דברי איתי. דברי איתי עתה, מפני שבישיבת ועד המחזור האחרונה החלטנו לגבייך משהו.”
"כל הזמן אתן מחליטות" אמרתי בבוז "מחליטות עלי. ההחלטות שלכן וההסכמים אינם מזיזים לי, את יודעת.”
"הפעם כן" אמרה ירושלים בשקט "הפעם זה רציני. הפעם זה באמת. עזה, הקשיבי לי.”
משהו בקולה הסדוק גרם לי להיפקח לרגע מן האטימות שאני שרויה בה כל הימים. אולי הייתה זו עמידתה הרכה, הרגישה והנחושה שהבהירה לי זאת. ליבי הציץ בעין אחת מקופסת הפלדה והבטון שלו.
"בכאב גדול, באצבעות מפרפרות" אמרה ירושלים "חתמנו על ההחלטה להשליכך מאיתנו. נתנתק ממך, עזה. זהו – לא תהיי עוד אחת משלנו.”
"ובניי שעליי, שבתוכי?” שאלתי.
"יפונו" אמרה ירושלים ולא הישירה מבטה אליי "יפונו. אל תדאגי באשר להם – יהיה פתרון לכל אחד מהם. אנחנו נדאג להם, ולך הרי לא אכפת מהם."
שתקתי אך בתוכי החלה הסופה משתוללת.
"לא אכפת לך מהם" חזרה ירושלים, אולי על מנת לחזק את עצמה "אינך אם ראויה. אינך אם בישראל. ישמעאלית את כולך, ארץ פלישתים. אדמתך רעה, ואויבת את לאוהבייך. בוגדנית את, עזה…”
בבת אחת נפרצו מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו. ים הערלה שאני שוחה בו תמיד, שאיש איננו שוחה בו מלבדי התפרץ.
"אמרי מה שאת רוצה אך לעולם אל תזכירי בפיך את אהבותיי" צעקתי "אם אינך מבינה, אל תגעי בבבת עיני, בניי שעלי, שבתוכי. יודעת אני, אני קשה, עקשנית, מרה, הכל נכון. אבל בניי, בניגוד לך, מצאו בי חן וחסד. בניי שלי, אין אחת מכם האוהבת את בניה באותה כבילת הלב שאוהבת אני. הם שגאלוני, שהאמינו בי, הם שאהבוני שנים ארוכות ונקשו על דלתי האפלה. הם שחדרו לאדמתי היבשה והאכזרית וטיפלו, וחיבקו, וקיוו עליי. ואני" קולי ניחר "אני, שמעולם לא הורגלתי לשאת פרי, להם נתתי. שמעולם לא הורגלתי לירוק האדמה, לבשתיו עבורם מפני שאהבוהו. שמעולם לא התכוונתי למסור עצמי לברית אהבה, מסרתי. על כרחי מסרתי כי הם אהבוני כל כך. ואם מזגי הרע מתעורר עליי להשתולל עליהם, הם נותרים שלווים ורק אוהבים אותי יותר ומדברים על אוזני בשקט דברים רכים וניחומים. מעולם לא השתדל מישהו לאלף נמרה במסירות כזו. שאלי את בניי אם רעה אני, שאלי ירושלים בשלומם, ונראה מה יענו לך".
חזרו פניי ונאטמו. בעיניי השחורות היוקדות הבטתי בירושלים לראות מה תאמר.
בשנית נאנחה ירושלים אך לא אמרה דבר. הפעם הייתה היא האטומה. ראיתי: היא כבר החליטה.
לא אני היא שאתחנן על נפשי, שאפול על ברכיי. הפניתי עורפי לירושלים ונותרתי עומדת, זקופה גאה ומרדנית.
"ואם, ירושלים" נשבעתי "אם תעירו ותעוררו על האהבה, אהבתי היחידה, לא אשקוט. לא אנוח. לא ארפה מכן לעולם. אני אתנפל עליכן, אתנפל בציפורניים שלופות, בדם ואש ותמרות עשן אכאיב לכן ואשרוט ואדקור, אפצע אתכן עד שתחזרו בכן. מעולם לא הייתי ילדה טובה, ירושלים, את יודעת זאת. אני דיברתי ואני אקיים.”
ירושלים, מלכת הכיתה העדינה, היפה כמו שחר, הברה כחמה, הביטה אל אופק הים דרכי, כאילו לא הייתי קיימת. יפה הייתה כל כך בפעם האחרונה שראיתיה, עצובה, מתנשאת וקרה. כיצד זה שדווקא אני, המרשעת והכעורה, מעולם לא התנכרתי כך?
הלכה ירושלים. הלכו כולם. פרשה ציון בידיה ובחודש אב גלו בניי. נותרתי עזובה, חרבה, ורק הים ליחך את חולותיי הנקיים והיפים מכל החופים. לא נותר לי אלא הוא, להרעיש ולכסות על ריקנותי.
אינני יודעת לחקור את הר הגעש שבתוכי. אינני יודעת למיינו, לסדרו ולשלוט בו. לו הייתי יודעת, לא הייתי מה שאני, עזה.
והנהרות השחורים ששטפו ממני את הכל מן היום בו קרעוני מאוהביי היחידים, לא היה להם מעצור. שבועתי מפעפעת, עודני רותחת, לא אשכח ולא אסלח. ירושלים, אילת, תל אביב, טבריה – בחימה שפוכה אבוא ביניכן, אחיותיי. ואם אתן רכות, אני פנאטית, אם אתן מבולבלות אני אטרוף, אם אתן נפרדות אני אֶדְבַּק, ותדעו כולכן, עזה – כמוות אהבה.
