אני עומד לכתוב כאן דברים כואבים, אפילו פוגעים, אבל בהמשך המאמר אסביר אותם. אז או שתקראו הכול, או שלא תקראו בכלל.
המלך הוא ערוּוּוּוּם, וסיפור חיים הוא שעמוּוּוּוּם
תופעה: לאחר שאדם נפטר, מתעורר אצל הקרובים אליו רצון להנציח את סיפור חייו. הם רוצים להשאיר בעולם משהו ממנו, כי הנפש מתקוממת על אובדנו המוחלט בתהום הנשייה.
לשם הנוחות נקרא לנפטרת שלנו שרה כהן. אישה נהדרת, אהובה מוערכת, רבת עשייה ופעלים. חסרונה מורגש מאוד.
קרוביה של שרה מתקבצים יחד, אבל שרה הלכה ואיננה עוד. מה נשאר? רק טביעות רגליה שהשאירה על האדמה. מעשיה, התנהגותה, דיבוריה, חיוכיה. הזכרונות ממנה. הקרובים רוצים להנציח לפחות את אלו.
חייבים, אומרים הקרובים, להעלות על הכתב את סיפור חייה. אסור שיישכח.
חבורת הקרובים שוכרת אדם שיבצע את מלאכת כתיבת הביוגרפיה. הסופר יושב עם המשפחה, מהנהן, מקשיב רב קשב, מדייק בפרטים, ולבסוף מוציא מתחת ידו קובץ המתמצת את חייה של שרה כהן. הוא עושה עבודה נאמנה ומושקעת. הספר יוצא מקצועי לעילא, עם תאריכים מדויקים, צילומים אותנטיים, ואפילו מסמכים מנקודות חייה השונות של שרה.
הקרובים מקבלים את הספר מן הדפוס, ושמחים. הם נהנים לראות את תמונתה של שרה על השער, מדפדפים פה ושם כדי למצוא את עצמם, מרפרפים על כמה פסקאות פה ושם ואומרים: טוב שעשינו את זה. שרה נפטרה, אבל מעשיה איתנו כאן, לתמיד. בתוך הכרך הזה.
הם לוקחים את הספר ומניחים אותו בתוך מדף הספרים.
הפעם הבאה שבה יפתח אותו מישהו תהיה בעבודת השורשים של הנכדה, בכיתה ז'.
האם לכך התכוונתם כשרציתם לכתוב את סיפור החיים של שרה כהן? האם המטרה הייתה – סליחה על הבוטות – לא לזכור אותה, אלא לשכוח בדרך אלגנטית? כי זה מה שנראה ממה שעשיתם: עבדתם קשה ושילמתם כספים רבים כדי להוציא את זכרונות המנוחה מתוך ראשכם ולצבור אותם בתוך ספר מעלה אבק, שבו אינכם נוגעים לעולם.
אני בטוח שלא התכוונתם לזה. באמת ובתמים רציתם לזכור את שרה, לחוש את נוכחותה ביניכם גם לאחר שהלכה. אבל אולי כתיבת סיפור חייה אינה הדרך הנכונה לעשות את זה? תהליך הכתיבה עצמו אמנם יש בו משהו מרפא, אבל התוצר הסופי – לעיתים קרובות מידיי – נותר זנוח.
לא סיפור החיים אשם בכך. שרה כהן הייתה אישה מרתקת בחייה. זו גם לא אשמת הסופר החרוץ, שתיעד כל מה שאמרתם לו. גם אתם אינכם אשמים, כי לא שיקרתם בכלום.
ובכל זאת – איך קרה שסיפור חייה של שרה, שהייתה הרוח החיה בכל מקום, הוא הספר הכי פחות נחשק בספרייה שלכם?
התשובה נעוצה בקונספט המקובל של כתיבת סיפורי חיים כיום.
ספרי הביוגרפיה יוצאים לסיור מודרך בספרייה
כשאנשים שומעים את המילים "כתיבת סיפור חיים" הם בדרך כלל תופסים זאת כתיעוד היסטורי. כשתשאל אותם מה חשוב שיהיה בתיעוד הזה הם יציינו:
- פירוט – שיכיל כמה שיותר פרטים. ככל שיהיו בספר יותר פרטים, הוא יכיל יותר מנשמתו של המנוח.
- דיוק – שכל הפרטים יהיו אמינים ומדויקים. איננו רוצים להעביר לדורות הבאים שקרים.
חשבו לרגע: לו הייתם מעניקים את ספר סיפור החיים של שרה כהן לספרייה, באיזה מדור הייתם ממליצים לספרניות לשים אותו? בחרו אחת מן התשובות:
- ספרי הדרכה (למשל: 7 ההרגלים של אנשים אפקטיביים ביותר)
- רומנים עלילתיים (למשל: מישהו לרוץ איתו)
- ספרי מתח (למשל: ספריו של הרלן קובן)
- ספרי היסטוריה (למשל: עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי)
- ספרי פנטזיה ומדע בדיוני (למשל: שר הטבעות)
- ספרי ילדים ונוער (למשל: ג'ינג'י, ילדי בית העץ)
אני מניח שהתשובה שלכם היא: ד – ספרי היסטוריה.
ובאמת, בספריות, לצד ספרי היסטוריה כלליים – תוכלו למצוא גם ספרי ביוגרפיות של אנשים מפורסמים, החל ביוליוס קיסר וכלה בליאו מסי.
כאן בדיוק נעוצה הבעיה: דמיינו את עצמכם או את ילדיכם מבקרים בספרייה: לאילו מדפים אתם נמשכים? רבים יאמרו רומנים, אחרים ספרי מתח, ילדים יימשכו על פי רוב לספרי ילדים – רק יחידי סגולה יפקדו את מדפי ספרי ההיסטוריה והביוגרפיה. היסטוריה נתפסת בעיני התלמיד הממוצע (שלא בצדק) כמקצוע משעמם ומיותר. חלק ניכר ממי שמסתובב באזור זה של הספרייה, מלבד משוגעים לדבר, הם אנשים שנזקקים מסיבות כאלה ואחרות לידע היסטורי מסוים.
זה אומר שבלי לשים לב, הכנסתם את הספר אודות שרה היקרה במדפים הכי פחות פופולריים בספרייה. ההתייחסות האוטומטית שלנו לסיפור חיים כתיעוד היסטורי מביאה אותנו מצד אחד לשימור מדוייק של חיים בתוך מילים, אך מצד שני מבטיחה שהרייטינג של אותו שימור יהיה נמוך מאוד. נמוך מאוד מאוד למען האמת, כי אפילו אותם מתעניינים בהיסטוריה כללית, סביר להניח שלא ימצאו עניין מיוחד בחייו של אדם בודד שאינו אישיות ציבורית – נהדר ומעורר השראה ככל שיהיה.
וכאן הבן שואל: האם יש בכלל דרך לכתוב סיפור חיים בלי שהוא יהיה משוייך אוטומטית למדף ספרי התיעוד וההיסטוריה? הרי זוהי מהותו של סיפור חיים: תיעוד. לא?
ובכן, ממש לא. סיפור חיים ניתן לעצב כך שיתאים לכל אגף בספרייה כמעט. ואני עומד להסביר לכם איך, ברחל ביתך הקטנה.
1. במאמר הזה, ממש כאן ועכשיו, אסביר איך לכתוב את סיפור החיים כרומן עלילתי. זוהי דרך המלך שמסבירה לעומק את העיקרון הבסיסי של חילוץ סיפור מעניין ושיקי מתוך סך החיים, שנראים לעין בלתי מזויינת כגיבוב של אירועים שאין ביניהם קשר ואינם מתקדמים לשום מקום.
2. במאמר "איך לכתוב סיפור חיים כספר ילדים" אתן את הדגשים לכתיבת ספר ילדים מוצלח – כזה שיכול אפילו להימכר בצומת ספרים או בסטימצקי – על בסיס סיפור החיים.
3. במאמר "כשסבתא גערה בלורד וולדמורט: מדריך לכתיבת סיפור חיים פנטסטי" אציע רעיון פרוע אבל חזק מאוד להנציח את זכרו של אדם באמצעות עלילה בדיונית שבה הוא משמש כגיבור.
כתיבת סיפור חיים כרומן עלילתי
ניתן בהחלט לכתוב סיפור חיים כרומן עלילתי מרתק. זה לא עניין של ניסוחים עסיסיים יותר (אם כי גם לזה יש חשיבות, ונגיע לזה) אלא קודם כל שינוי כללי של הכיוון: איננו מעוניינים לתעד את חייה של שרה, אלא לכתוב רומן על חייה.
להחלטה הזאת יש מספר השלכות.
א. מיקוד החיים לעלילה ספרותית
אנחנו מחפשים את העלילה, ולא כל חייה של שרה הם עלילה אחת גדולה. אם רוצים סיפור זורם, בעל התחלה אמצע וסוף, צריך להתמקד. זה אומר למשל שהרבה פריטי מידע כגון ארץ לידה, שנת לידה, מספר אחים ואחיות, מקצועות ההורים, שנות הילדות – לא בהכרח ייכנסו לספר. אולי נצליח להשחיל אותם איפשהו, אבל בכפוף למלכה הרודנית של הספר: העלילה. פרטים שאינם תורמים לעלילה בשום דרך, יישארו בחוץ.
זה יכול להגיע לידי כך שהספר כולו יכלול אירוע אחד משמעותי ומרתק מחיי האדם, וזה יכול להיות אירוע קצר מאוד – אך יפה וחשוב, כזה שלא שוכחים ושיילך עם בני המשפחה לעתיד. למעשה, זהו הפורמט המומלץ ביותר לדעתי, כי אצל רוב מכריע של האנשים סיפור החיים סבוך ומורכב מהרבה עלילות משנה, וכתיבה על הכול היא מסובכת לאין שיעור.
אם מחליטים בכל זאת לכתוב הכול, מומלץ לחשוב על פורמט של קובץ סיפורים קצרים, שלכל אחד מהם עלילה משלו. העיקר שתהיה עלילה.
ב. פרטים פיקנטיים בביוגרפיה
כשמכוונים לכתיבת רומן מן ההתחלה, זה ישפיע כבר על שלב הריאיונות. כל כתיבת סיפור חיים מתחילה בכך שהכותב יושב עם המשפחה ושומע מהם על האדם שהם רוצים להנציח. אם המטרה הסופית היא רומן, כותב טוב ישאל שאלות אחרות ויתמקד בפרטים שונים. לדוגמה, בתיעוד ביוגרפי בדרך כלל לא נמצא פרטים על צבע השמלה של שרה, החנויות שנהגה לבקר בהן והבשמים שבהם השתמשה. לעומת זאת, כותב רומנים יחפש דווקא את הפרטים האלה, שמפיחים חיים בדמויות שבעלילה.
כותב הרומן גם ייאלץ "לכבד פחות" את שרה בשאלותיו, כי הוא ינסה לחדור לנבכי נפשה ולהגיע עד הקונפליקטים שנכחו בחייה. הקונפליקט הוא ליבה של כל עלילה מושכת, ולספר על שרה שהיא עזרה לכל נזקק, זה אומנם מקסים אבל לא כל כך מעניין. כדי שהעלילה תהיה מעניינת, צריך למצוא איפה הייתה לשרה התמודדות. מה לא בא לה בקלות. האם היו לה אויבים? לכאורה, פחות מכבד. באמת – יותר אנושי.
ג. תוספות דמיוניות לעלילה
רומן עלילתי אינו חייב לשקף את המציאות בדיוק נמרץ כפי שהייתה. זהו חלק מהגדרת הז'אנר הספרותי הזה. זה אומר, שלכותב הסיפור יש חופש מסויים בטוויית העלילה, להשלים פרטים כאלה ואחרים מדמיונו.
סעיף זה הוא בעייתי, כי אם ככה איפה הגבול בין סיפור חיים לסיפור מומצא. לכן, הפרטים הדמיוניים יוספו במשורה, רק היכן שנדרש, ועל בסיס השערות מתקבלות על הדעת.
יש גם דרכים להעיר בגוף העלילה על כך שקטע כזה או אחר הם משוערים ולא וודאיים.
ד. כתיבת סיפור חיים בחיים
ההמלצה דלהלן נכונה לדעתי בכל מקרה: סיפור חיים מוטב לכתוב כשנושא הביוגרפיה עוד בחיים. הכי טוב זה שהוא יספר, מפיו, ולא אחרים יספרו זכרונות ממנו. זה ייצא מדוייק יותר, ובאופן מפתיע זה גם יאפשר לכם גמישות רבה יותר בעלילה – כי בכל התלבטות, יש את מי לשאול, ויש למי להראות את הטקסט. כך ניתן לבנות סיפור מרתק שאינו חוטא לאמת כלל.
יש לכתיבת סיפור חיים בחיים גם אלמנט של תרפיה מאוד משמעותית. על כך הרחבתי במאמר "כתיבת ביוגרפיה: עדיף לפני הסוף".
איך מוצאים מישהו שיכתוב את סיפור החיים כספר עלילתי?
כפי שאתם מבינים, התוצר יהיה שונה לחלוטין מתיעוד ביוגרפי. מה שכן, מספר האנשים שמסוגלים לבצע עבורכם את השירות הזה הוא קטן מאוד. כתיבת רומן עלילתי על בסיס סיפור חיים היא מורכבת הרבה יותר מכתיבת תיעוד ביוגרפי רגיל ודורשת הרבה יותר כשרון ועין חדה למה שמעניין. אתם יכולים לנסות לפנות אליי – יש לי ניסיון רב בדיוק בסוג הזה של כתיבת סיפור חיים. לא תמיד אני זמין לעבודה, אבל אשמח לעזור לכם בכל דרך לגבי התהליך. מוזמנים בשמחה להתקשר:
יוחאי אורלן – 054-5498809 (לא בשבת)
אפשר גם בווצאפ או באימייל: [email protected].
