האם ענווה פירושה צניעות? ממש לא

ספוילר: על מה שאני עומד לכתוב כאן, יהיו כאלה שיתמרמרו: מי אתה, בלוגר ויוטיובר זוטר, חגב ליד קרסוליהם של המילונאים הגדולים כולם? כי במילונים כולם, מאבן שושן ועד ספיר ורב מילים, בואכה ויקימילון – המילה "ענווה" מוצגת כמילה נרדפת למילה "צניעות". אתה חולק עליהם?
ובכן, למילונים אתייחס בהמשך. אבל כדובר עברית ילידי יש לי הזכות (ואולי גם החובה) לתאר את הניואנסים בין המילים הללו, ענווה וצניעות, שקיימים. ועוד איך. פירוש המילה ענווה ופירוש המילה צניעות – שונים זה מזה מאוד, גם אם יש אלמנט חפיפה מסוים בהגדרה שלהן.
אני טורח להקדיש פוסט שלם לצמד המילים האלה, כי לדעתי ההבדלה ביניהן יכולה להוציא אנשים מאפלה לאורה ממש. זה מקרה נדיר (האמת, לא כזה נדיר) שבו הבחנה לשונית היא שוות ערך לטיפול פסיכולוגי על מלא.
לשתי המילים היסטוריה שונה לחלוטין (ענווה הרבה יותר מעניינת) וגם בימינו, יש אומנם מקרים שבהם ניתן להשתמש בשתיהן, אבל יש הבדלים, ונעמוד עליהם כעת.
ככלל נאמר כבר עכשיו: ענווה פירושה תכונה נפשית מסוימת. צניעות בהגדרתה היא דרך התנהגות, לא תכונה.

מה זאת ענווה: הפירוש המדויק וה... תובעני

ענווה היא ההכרה הכנה במגבלותיך ובתחומים המסויימים מאוד שבהם אתה מבין ושיש לך שליטה עליהם. זאת תכונת נפש שנדרשים חיים שלמים כדי לסגל. כלפי חוץ יכול אדם עניו להיות אפילו מלך, השאלה היא מה הוא חש בתוכו. המודלים התנכיים לענווה הם משה מנהיג ישראל ודוד המלך, שבהחלט לא הסתתרו ולא נראו כפשוטי עם, ובכל זאת.
ענווה קשורה גם ליכולת להקשיב ולשמוע את האחר, להבין שאינך מרכז העולם.
יש בעיה עם ענווה: היא עניין חמקמק כל כך, שמעט בהגדרה לא ניתן לחוש בו. אין רגש כזה "ענווה". יש כעס, יש קנאה, יש שמחה, יש אהבה, אבל ענווה אינה רגש. אדם אינו יכול לזהות רגע מסויים ולומר: ברגע זה אני עניו. כי ענווה משמעותה שאדם אינו שם את עצמו במרכז, ואם אינך שם את עצמך במרכז, איך שמת לב לעצם העובדה שאינך שם את עצמך במרכז?… יש כאן סתירה לוגית מובנית.
בדיחה מפורסמת מתארת בחור צעיר שהגיע ללמוד בנוברדוק, ישיבה של בעלי מוסר. כידוע בעלי המוסר שמו דגש רב על מיידות האדם, ועל הענווה באופן מיוחד. ישב לו הבחור הצעיר בבית המדרש, שיעור א', ושמע שני בחורים מבוגרים זועקים מרה. הראשון זעק: אוי ויי, ריבונו של עולם, אני כל כך עלוב, נמושה, תולעת, אני אפס! והשני צעק לעומתו: ומה אני, אני טיפה סרוחה, בשר ודם, אדם עלוב כל כך, עדיף היה לי שלא אברא…
הבחור הצעיר שמע את הזעקות והזדעזע: אם שני אלו, בחורים מבוגרים וותיקים כל כך, הם כל כך חדלי אישים – מה הוא בעצמו? הוא נשא את קולו ברמה: אני אפס, אני אפס אפסים, אפס מאופס!  
עצרו שני הבחורים המבוגרים מזעקותיהם ונתנו בו את עינם. "תראה אותו" אמר האחד לחברו בבוז "רק הגיע, וכבר חושב את עצמו לאפס".

למעשה, להגדיר אדם כעניו יכולה בעיקר הסביבה שלו, לא הוא. עניו הוא אדם שנותן למי שלידו את התחושה שהוא קיים וחשוב. דווקא מפני שהעניו אינו עושה מעצמו עניין, אנשים אחרים מרגישים שהוא באמת באמת נותן להם מקום. בעניין הזה, התחושה של הזולת הרבה יותר אמינה מתחושתו של האדם עצמו את עצמו.

מה זאת צניעות: ההגדרה פשוטה יותר

צניעות לעומת זאת קשורה להסתתרות והסתרה, אי חשיפה של מה שיש לך. זוהי דרך התנהגות בלבד, ואין בה כדי להצביע על העדרה או על נוכחותה של ענווה. זוהי גם מידה מדידה למדיי, כמו כל מידה אחרת. אדם יכול להיות מודע בהחלט לצניעותו, ואין בכך כל פגם.
הצנעה. אדם יכול לנהוג כך מכל מיני סיבות, ולאו דווקא מתוך הכרה במוגבלויותיו.
צניעות משמשת גם בהקשר של חסכנות ושימוש לא מנקר עיניים בכסף. ענווה לעולם לא באה בהקשר זה.
צניעות קשורה גם לכיסוי איברים אישיים יותר בגוף באמצעות לבוש, בשפה הדתית בעיקר. ענווה לא.
לסיכום: ענווה היא תכונת נפש פנימית של הכרה אישית של גבולות יכולותיך וחוכמתך. צניעות, העלמה וגניזה של איכויות שונות שיש בך מעיניהם של אחרים.

אז מה בכלל הקשר בין צניעות לענווה?

כפי שהסברנו, צניעות וענווה הן שני מושגים שונים. עם זאת יש להן מכנה משותף, שממנו נובע הערבוב ביניהן: 
כאשר מצניעים משהו, הוא בהגדרה נוכח פחות במציאות. לכן אדם שמצניע את עצמו, או חלקים שונים שבו, נתפס כאדם שיש לו נוכחות פחותה במציאות, והוא מפנה מקום רב יותר לאחרים – דהיינו עניו.
מן הצד השני – אדם שאינו צנוע, כזה שחושף את יכולותיו המגוונות לעין כל – אדם כזה נתפס כאילו אינו עניו, כי הוא בא לידי ביטוי במציאות באופן נרחב יותר

הקישור הזה בין השתיים הוא כל כך שגוי והרסני, שאין לי מילים לבטא עד כמה. האם יש לכם מושג כמה אנשים ונשים חוסמים את עצמם מלחלוק עם החברה את הטוב שיש בהם, רק מפני שהיחשפות כזאת זה מקודד אצלם בראש כגאווה ושחצנות? נתחים שלמים של האנשים הטובים ביותר שבינינו הולכים לאיבוד רק בשל הזיהוי השגוי הזה. 
אז הנה, זאת במה לומר באופן חד משמעי: להסתיר את הכוחות ואת היכולות מפני אנשים, זאת סתם ביישנות. אין כאן ענווה ולא שום מידה טובה אחרת. לא שלהיות ביישן זה רע, אבל זה גם לא טוב במיוחד. תחליטו בעצמכם אם אתם רוצים להיות ביישנים, אבל אל תפחד לגלות את עצמכם כי זה נתפס אצלכם כהתבלטות וכגאווה.

ומנגד – צריך להבין שגאווה היא המידה האנושית אולי הכי בסיסית שקיימת. נדירים האנשים שהיא נעדרת מהם, אולי לא קיימים. גם את הצנועים ואת הביישנים הגאווה מבקרת, ויותר מכך: לגאווה יש מופע מיוחד המוקדש להם. כשאדם הוא צנוע מבחוץ אך אינו עניו מבפנים, זה ייראה כך: הוא יישב בצד, מחוץ להתרחשות, בזמן שכל אחד משתף את מה שיש לו, וליבו יהגה ארס ובוז. הם נחותים, אני מעליהם. אני לאמצשתתף במשחק ההמוני שלהם. זאת צניעות? כן. ענווה? לא.
מופע אחר, עדין יותר, של גאווה אצל אנשים צנועים הוא מופע הפחד מה יגידו: הצנוע שותק ואינו מדבר, ובתוכו הוא חשש כל הזמן על עצמו: מה יגידו עליי? מה יחשבו? איך מה שאומר יתקבל אצלם? זה לא אסון טבע, אבל שימו לב למיקוד: אני ואני ואני. אדם עניו באמת, אינו מקדי שאת תשומת הלב הזאת לעצמו כלל ועיקר.

בקיצור, אנשים רבים משקיעים את האנרגיות שלהם בצניעות במקום בענווה, וזה לדעתי יותר מזיק ממועיל. אנשים עושים את זה בעיקר כי הענווה היא חמקמקה כל כך, וכשהיא נמצאת לא מרגישים אותה. כשרוצים להרגיש ענווים, לפעמים בורחים לצניעות, שהיא הרבה יותר מדידה וניכרת לעין – אבל זה לא תחליף.

אז למה המילונים כותבים שפירוש המילה ענווה הוא צניעות?

עד כאן הטיפול הפסיכולוגי:) ועכשיו לשאלה הלשונית המטרידה: הפסוט הזה מתיימר לדבר על ענווה, כשהוא יוצא וצץ כנגד המילונאים שהם בלי ספק אנשים חכמים ממנו בתורת הלשון. המילונים, כאמור, ראו כולם בצניעות וענווה מילים נרדפות וקרובות מאוד זו לזו.
הנה למשל הערך ענווה בוויקימילון (מטעמי זכויות יוצרים לא הבאתי כאן צילומים ממילונים אחרים, אבל בכולם המצב דומה):

אז מה נסגר? כולם טועים?
ובכן צריך להבין משהו לגבי מילונים: אחת הדרכים הנפוצות שבאמצעותן מילון מגדיר מילה, היא מילה נרדפת. אבל – שאלו כל בלשן והוא יסביר לכם, שבעצם אין כמעט מילים שהן נרדפות לחלוטין בשפה. אילו המילים היו זהות לחלוטין, אחת מהן הייתה נעלמת כנראה.
לפיכך, מילים נרדפות הן בהגדרה לא כל כך נרדפות. כשמילון מציג מילה נרדפת, הוא מספק לנו קריאת כיוון, אבל אינו  בא לטעון שבין שני הערכים קיימת זהות. למשל, המילונים מזהים בין "בחש" ל"ערבב". ברור שיש קשר, אבל בהחלט אין זהות. למשל, בחישה שייכת רק לנוזלים, ואילו ערבוב גם למצוקם (אתה יכול לערבב חבילת קלפים, אבל נראה אותך בוחש בה). אז מה, המילון משקר? לא. הוא רק מניח שכולם יודעים שמילה נרדפת כמעט אף פעם לא תשקף ב-100% את מלוא משמעותה של מילה אחרת.
זה המצב גם בנוגע לענווה וצניעות. לשתיהן משותף אלמנט חוסר החשיבות במציאות, ומכאן הדמיון. אבל ההבדלים ביניהן משמעותיים כל כך ומשפיעים גם על תפיסת המציאות שלנו, שחשתי צורך לכתוב את כל זה.

לא. יש דמיון מסוים אבל הן שונות מהותית.

ענווה היא לא לשים את עצמך במרכז, ומתוך כך הכרת הערך המדויק של עצמך, לטוב ולרע, לא יותר ולא פחות.

צניעות היא הסתרה של חלקים מעצמנו ומהאישיות שלנו מלהתגלות במציאות.

יוחאי אורלן

יוחאי אורלן

יוחאי אורלן

יוחאי אורלן

אני אוהב מילים. חוקר אותן, ממשש אותן, לש אותן, יוצר בהן - וגם מלמד אותן. משמש כמורה לעברית בישיבה התיכונית מצפה רמון, וגם באתר הלימודים הטוב בארץ "גול". מעבר לכך אני מנהל את ערוץ היוטיוב הגדול בישראל בנושאי עברית, ונהנה במיוחד מלפצח פסוקים בתנ"ך, ומלכתוב סיפורים. המון.

צדק פואטי, קארמה ומה שביניהם

צדק פואטי הוא מצב שבו המציאות גומלת לאדם כמעשיו. מדובר ביותר מאשר גורל כללי עגום הנופל בחלקם של עושי העוול: הביטוי "צדק פואטי" מתאר סיטואציה

קרא עוד »