ר' יואל טייטלבוים מסאטמר היה המתנגד החריף ביותר לתחיית השפה העברית. הוא שטח את טענותיו כנגד העברית החדשה בקונטרס בשם "מאמר לשון הקודש", שסקרתי לעומק במאמר נפרד.
העניין הוא, שעוד לפני שמזהים בעייתיות בדיבור החי בעברית, יש להתמודד עם מקורות תורניים שמהם עולה שמצווה לדבר עברית. על כן, באופן מעניין, את החיבור התורני שמטרתו להראות שאסור לדבר בעברית בחיי היום יום פותח הרבי מסאטמר במובאות שמהן עולה לכאורה ההיפך. זאת – כי הוא בין היטב שעליו לשלול קודם כל את האפשרות שהדיבור בעברית הוא מצווה.
אין זו תגובה "על ריק". באותה תקופה היו בתוככי העולם הרבני הקלסי בן זמנו תומכים – נלהבים יותר ופחות – ברעיון תחיית השפה העברית. הבולט שבהם היה ר' ברוך הלוי אפשטיין בעל ה"תורה תמימה", שכבר אז היה רב מוכר ומוערך. הרבי מסאטמר מגיב בקונטרס שלו לטענות בעל ה"תורה תמימה" בדבר מעלת הדיבור בעברית, ורק לאחר מכן שוטח את התנגדותו לעניין.
במאמר זה אציג באופן מפורט את טענותיו של הרבי מסאטמר ואת הדרך שבה הוא עושה סדר בין המקורות השונים – וכנגדו את טענות בעל התורה תמימה ואחרים החולקים עליו.
מקורות בחז"ל שמהם עולה שאב חייב ללמד את בנו עברית
ר' יואל מסאטמר פותח בשלושה מקורות, שהוא רואה כמקבילים, שבחלקם מוזכר חיובו של האב ללמד את בנו את לשון הקדש.
מקור 1: ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מו:
"ולמדתם אותם את בניכם, בניכם ולא בנותיכם דברי רבי יוסי בן עקיבה מיכן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה ואם אין מדבר עמו בלשון קודש ואינו מלמדו תורה ראוי לו כאילו קוברו שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, אם למדתם אותם את בניכם למען ירבו ימיכם וימי בניכם, ואם לאו למען יקצרו ימיכם שכך דברי תורה נדרשים מכלל הן לאו ומכלל לאו הן".
מקור 2: תוספתא מסכת חגיגה (ליברמן) פרק א הלכה ב:
"קטן יוצא בעירוב אמו וחייב בסוכה ומערבין עליו מזון שתי סעודות בעירובי תחומין יודע לנענע חייב בלולב יודע להתעטף חייב בציצית יודע לדבר אביו מלמדו שמע ותורה ולשון קודש ואם לאו ראוי לו שלא בא לעולם…"
מקור 3: תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מב עמוד ב:
"ת"ר קטן היודע לנענע חייב בלולב להתעטף חייב בציצית לשמור תפלין אביו לוקח לו תפילין יודע לדבר אביו לומדו תורה וק"ש, תורה מאי היא תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב ק"ש מאי היא פסוק ראשון".
הדיון של הרבי מסאטמר בנוגע לשאלת לימוד לשון הקודש
מקורות אלו והיחסים ביניהם הם הבסיס העיקרי לדיונו של הרבי בשאלת חיוב לימוד לשון הקדש. הוא עומד על שתי נקודות מרכזיות במקורות אלו:
א. במסכת סוכה לא הוזכר כלל וכלל החיוב ללמד את הבן לדבר בלשון הקדש.
ב. בעוד בספרי הוזכר לימוד לשון הקדש לבן לפני לימוד התורה, בתוספתא הוזכר אחריו[1].
הרבי מנתח את המקורות ומסווגם: כיוון שהספרי דורש את דרשתו מן התורה, הוא מדבר בדין דאורייתא, ולא בדין חינוך. אם כן לפיו, לימוד לשון הקדש הוא דאורייתא ממש. התוספתא בחגיגה ומסכת סוכה, לעומת זאת, עוסקים בברייתות המובאות בדין חינוך, שהוא מדרבנן. על כן, טוען הרבי, לפי התוספתא ישנה מצוות חיוב לימוד הלשון מדרבנן, מדין חינוך, ואילו לפי הש"ס אפילו זה לא.
הצעתו הבסיסית היא שיש כאן מחלוקת:
לפי הספרי, חובת הדיבור בלשון הקדש עם הבן נובעת מן הפסוק "ודברת בם", פסוק שעניינו לימוד תורה, ואם כן חיוב לימוד לשון הקדש המובא בו הוא נגזרת של חיוב לימוד התורה. שהרי על מנת להבין את התורה, הכתובה עברית, יש לדעת עברית. וכיוון שהאב חייב מדאורייתא ללמד את בנו תורה, ממילא הוא חייב גם ללמדו עברית.
לפי התוספתא בחגיגה, חיוב לימוד העברית כלל אינו קשור לתועלת שיש בה ללימוד תורה, אלא לכמה מצוות אחרות, הצריכות להיאמר בלשון הקדש: תפילה למשל, ובכלל – תועלת יש ליהודי לדעת לשון הקדש לכמה עניינים. מכל מקום, אין זה נכלל בחובת לימוד תורה, שהיא מדאורייתא, אלא בחובת חינוך, שהיא דרבנן.
ואילו הגמרא במסכת סוכה לא ראתה בדבר שום עניין שהוא.
בקטע ד' במאמרו, עוד לפני שהוא צולל לתוך הדיון, מאבטח הרבי את עצמו: מה שלא נאמר לקמן, בל נשכח שלהלכה הש"ס הוא העיקר – לא ספרי ולא תוספתאות. המחייב מבחינה הלכתית הוא הש"ס בלבד, ובייחוד במקרה זה שהרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש והשולחן ערוך העתיקו את הניסוח שלו, כלומר – שבשורה התחתונה אין חיוב היום ללמד את הבנים לשון הקדש. לאחר הקדמה זו, הוא פותח בשקלא וטריא מתמשכת על פני כמה וכמה סעיפים, בהם הוא יורד לעומקם של המקורות, מברר את טעמיהם ואף מיישב אותם זה עם זה בצורות שונות.
כיצד מתורצות הסתירות בין המקורות בנוגע לחיוב לימוד לשון הקודש?
הרבי מסאטמר נוטה למעט במחלוקות, ו"לעשות את כל התורה ככדור", כדרכם של בעלי התוספות. באמת הוא מעדיף ששלושת המקורות לא יחלקו זה על זה כלל, למרות שכבר הגיע למסקנה ההלכתית. היישובים שהוא נותן הם כדלהלן:
א. ישנו חיוב מקורי מן המקרא של האב ללמד את בנו את לשון הקדש, ולחיוב זה טעם: מאחר שהאב הוא המלמד את הבן ורוב היום איננו נמצא בבית, עליו לתת לבנו כלים להבין בתורה גם בלעדיו – וזאת על ידי שילמדו לשון. זהו חיוב לימוד תורה לבנים ממש. אבל זה לפני תקנת ר' יהושע בן גמלא להקים את מוסד מלמדי התינוקות בישראל.
לאחר התקנה, שהילדים לומדים כל היום אצל מלמד ואינם זקוקים ללמוד בעצמם, בטל חיוב לימוד הלשון לחלוטין.
הספרי, שדורש את הפסוקים, מדבר באופן עקרוני – או שאפילו נכתב לפני התקנה. אמנם למעשה, בימי התוספתא והש"ס, שמלמדי תינוקות פזורים בכל מקום, לא נותר עוד חיוב ללמד את הלשון. התוספתא סברה שמכל מקום יש עניין בדבר, לצורך מצוות מסויימות, כנ"ל, ואילו הש"ס – אפילו את זה לא דרש. (סעיף ו)
ב. ישנו חיוב מקורי ללמוד את לשון הקדש על מנת להבין את התורה, אבל בלימוד הלשון כשלעצמו ישנה בעיה. הרבי מביא, כי מימרא של רבי אליעזר "מנעו בניכם מן ההגיון" מתפרשת על ידי הצל"ח, שיש למעט את לימוד המקרא עם הבן, מחשש שהמלמד של המקרא מצוי בו אפיקורסות. ומדוע מצויה האפיקורסות אצל אנשי המקרא יותר מאצל אנשי הגמרא? – מפני שישנם אחוזים רבים יותר של לומדי מקרא מצד לימוד הלשון שבו, בלא יראת שמים, מאשר לומדי גמרא. אם כן, מעלה הרבי, בוודאי שחכמי הלשון עצמם מצוייה בהם אפיקורסות. לכן, על אף שיש חיוב בלימוד הלשון, ודאי שלמעשה – מחמת שרבים מן המורים המצויים ללשון הם אפיקורסים – בטל החיוב מפני החשש כשם נגזר למעט בלימוד מקרא. לכן לא הזכיר הש"ס את חיוב לימוד הלשון, וגם התוספתא, שהזכירה, הזכירה אותו אחרון – לאמר, לאחר שילמד האדם תורה הרבה, כשלא יהיה עוד נטע רך וצעיר, נטול הגנה מרוחות אפיקורסות, אז יתחיל ללמוד לשון (סעיף יג).
ג. לשון הקדש, יש לה כוח גדול, שאם הוא ניתן בידי חוטאים, וכן אם משתמשים בו לחטא, הדבר גרוע פי כמה לו היו משתמשים לחטא בלשון אחרת. לכן, ככל שעבר הזמן ופחתו הדורות, על אף החיוב שישנו ללמוד לשון הקדש, העדיפו להשאיר אותה כנחלת האצולה הרבנית היהודית, ולא למוסרה בידי כל אדם (סעיפים יד-כ).
ד. בימי המקרא והמשנה היה הלימוד בתורה בלשון הקדש, ולכן היה חיוב ללומדה. זה משתקף בספרי ובתוספתא בסוכה. אבל ככל שחלף הזמן, ובימי הגמרא בייחוד – הרי למדו בארמית, ואם כן לא היה עוד צורך בלימוד לשון הקדש לצורך תלמוד תורה. מסיבה זו לא הביא הש"ס את לימוד הלשון כחובה (סעיף כא).
ה. נטישת הלשון העברית כלשון דיבור אירעה על מנת שלא תדענה הנשים עברית ולפיכך לא תוכלנה להבין את התורה בעצמן – דבר האסור להן לפי דעת הרבי (סעיף לג)
רבי יואל מסאטמר לעומת ה"תורה תמימה"
כאמור, לכל אורך "מאמר לשון הקדש" מתעמת הרבי עם דברים שכתב בעל התורה תמימה על דברים. ה"תורה תמימה" מתייחס לספרי שהביא הרבי, ולמעשה הוא זה שמצרף אליו את שלושת המקורות ומתייחס אליהם.
אביא את דברי ה"תורה תמימה" כאן כלשונם.
"הלשון מכאן אמרו נראה דרומז למ"ש בסוכה מ"ב א', ת"ר, קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה וקריאת שמע, וחסר הא דמדבר עמו בלה"ק, אבל בתוספתא ריש פ"א דחגיגה איתא, אביו מלמדו שמע ותורה ולשון הקודש, ונראה דגם בגמרא צ"ל כן, וטעם הדיוק מלשון לדבר בם נראה משום דלפי הפשט היה צ"ל והגית בם, ולכן דריש דגם הדבור עצמו מצוה, והיינו הדבור בלה"ק, וטעם הדבר נראה פשוט כדי שיבין מה שידבר בק"ש ובתורה. וכבר כתבנו מאמר מיוחד בחיוב ומעלת למוד לה"ק, קראנוהו בשם שפה לנאמנים (ווארשוי תרנ"ג) והרחבנו שם הדבור בכל הנוגע לענין זה, ובנוגע לדרשה שלפנינו הערנו שם פליאה על הפוסקים שהשמיטו הא דספרי ותוספתא בחיוב למוד לה"ק, ותמהנו ביותר על הרמב"ם שקשה לומר שחשב זה לאסמכתא בעלמא, שהרי הוא עצמו כתב בפי' המשנה פ"ב מ"א דאבות על מ"ש שם והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, וז"ל מצוה קלה מצוה שיחשב בה שהיא קלה כשמחת הרגל ולמוד לשון הקודש כמצוה שהתבאר לך חומרתה, מילה ופסח, עכ"ל. מבואר מדבריו שרק האנשים ההמונים מחשבים מצות למוד לה"ק למצוה קלה, אבל באמת היא מצוה כשאר המצות החמורות, והרי כלל אותה יחד עם מצות שמחת הרגל שהיא מ"ע גמורה מה"ת, והזהיר התנא עליה כמו על מילה ופסח. ואפילו אי נימא דאסמכתא היא מ"מ מי גרעא מהדרשה ודברת בם כל השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בדברים בטלים (יומא כ"ב ב') וקבעוה הפוסקים להלכה, ומכש"כ דבר זה שחז"ל דברו אימים בו כמבואר לפנינו בספרי, ולכן הדבר תמוה מאוד שההשמיטו זה. ואולי ס"ל דאין מצוה זו נוהגת רק בא"י ובעת שישראל שרויין על אדמתן משא"כ בגלותינו שהוא דבר שא"א לרוב הצבור לעמוד בו מכמה טעמים, אכן עם כ"ז עדיין לא הונח לנו השמטת זכרון כל עיקר זה. ואפשר שהוא מטעם צוואת ר"א לתלמידיו (ברכות כ"ח ב') שימנעו בניהם מן ההגיון ועי' רש"י שם וע' מהרש"א שם":[2]
כאמור, הן הרבי הן התורה תמימה מעמידים את עיקרי דיונם על שלושת המקורות הנזכרים. ברצוני להראות ולהמחיש את ההבדלים ביניהם, בהתייחסותם לאותם מקורות עצמם – מהם מוציא בעל התורה תמימה מסקנה אחת, ואילו הרבי את הפכה.
- גמישות בשינוי גרסאות: בעוד בעל ה"תורה תמימה" מתיר לעצמו לעגל ולכופף את אחד מן המקורות – את הבבלי – לשנות את גרסתו ולהוסיף לו את המילים "אביו מדבר עימו בלשון הקדש", זאת על סמך הספרי והתוספתא, ומתוך שאיפה לאינטגרציה בין המקורות ונטייה לטשטוש ההבדלים הקלים, הרבי אינו מוכן לדבר בשום אופן (סעיף ה):
"ומה שכתב שם בתורה תמימה שגם בגמרא צ"ל כן, זה דבר שאסור לאומרו, וכי ח"ו נוכל אנחנו להגיה בדברי הגמ' מדעתנו, ובהקדמת ספר הישר לרבינו תם ז"ל מביא מרבינו גרשום מאור הגולה לטותא חמורה על כל המשבש תלמודא…"
ועוד הוא מאריך בכבוד שיש לנהוג בגרסאות שלפנינו, בייחוד בדורות האחרונים ולאחר שהש"ס עבר דרך כל גדולי ישראל והם לא הגיהו אותו. - דיוק בסדר המילים: ה"תורה תמימה" אינו מדקדק הסדרם של דברים. ברגע שמופיעות המילים "מלמדו לשון הקדש", אין הוא זקוק ליותר מכך. לרבי, לעומת זאת, אפילו סדר המילים במימרא חשוב. בניינים שלמים במאמרו הוא בונה על העובדה שבספרי מוזכרת לשון הקדש לפני תלמוד תורה, ואילו בתוספתא תלמוד התורה מוזכר קודם. יצויין, שהרבי מסאטמר מודע יפה לכך שדקדקנות זו אינה מובנת מאליה, והוא טורח במשך סעיף שלם להביא ראיות ממקורות שונים לכך שסדר המילים בתוך מימרות שבש"ס הוא משמעותי (סעיפים ב-ג):
"…כי אין לומר בזה אין מוקדם ומאוחר ואין סד'ר למשנה בכהאי גוונא, שהרי מבואר להדיא בש"ס שלמדו הלכות מסידור הלשון… קורא קריאת שמע ומתפלל… זה סומך גאולה לתפילה… ומקטיר את הקטורת ומיטב את הנרות… אלמא קטורת ברישא והדר נרות…"
וכן הלאה. - מעמדו של הש"ס ביחס למקורות תנאיים אחרים: ה"תורה תמימה" אינו מבדיל או מדגיש את סמכותו היתרה של אחד מן המקורות – ספרי, תוספתא, ש"ס – על פני חבריו. לדעת הרבי מסאטמר, יש הירארכיה ברורה: המחייב אותנו בסופו של דבר הוא הש"ס לבדו, גם אם יש מקום לדון ותרץ את המקורות האחרים כך שלא יסתרו אותו (סעיף ד):
"…אין לסמוך על שום ברייתא, דאילו הובאה בתלמוד שמא היינו משבשין או מעמידין אותה כיחידאי, ולכן אין לסמוך כי אם על התלמוד…" - ההתייחסות לפירוש המשניות לרמב"ם: ה"תורה תמימה" מביא את דעתו של הרמב"ם בפירוש המשניות, כדעתו המחייבת ממש. אין הוא מבדיל בין פירוש המשניות למשנה תורה – כולן מפה אחד יצאו, מעם הרמב"ם, ותוקפם שווה. הרבי נוטה לפקפק בדבר, ולהציב את הנאמר בפירוש המשניות בשורה שנייה, שמשנה תורה עשוי לסתור אותה ולבטלה (סעיף ד):
"ואף שבפירוש המשנה חשב הרמב"ם ז"ל לימוד הלשון בין המצוות שצריך להזהר, אבל כבר כתב בבית יוסף… דאף שבפירוש המשנה כתב בעניין אחר, מכל מקום אין לסמוך אלא בחיבור… והוא פשוט, דהלא ספר היד עשאו אחר פירוש המשנה ועשאו לפסק הלכה…" - מקור הלימוד של הספרי: לפי דעת ה"תורה תמימה", את חיוב הדיבור בלשון הקודש וידיעתה מסיק הספרי מתוך מילות הפסוק ממש:
"וטעם הדיוק מלשון לדבר בם נראה משום דלפי הפשט היה צ"ל והגית בם, ולכן דריש דגם הדבור עצמו מצוה, והיינו הדבור בלה"ק…"
הרבי מסאטמר, לעומת זאת, טוען כי הלימוד אינו ממילה מיוחדת בפסוק, אלא מן הדעה והסברא (סעיף א):
"…צריך לומר, דסובר דכיון שידיעת הלשון היא תועלת ללימוד התורה דע"י שמבין הלשון מבין יותר תורה מה כתיב בה, לכן חשבו בכלל לימוד התורה…"
המילים "לדבר בם" לדידו של הרבי, תפוסות לנקודה אחרת בברייתא – גיל הילד הלומד תורה:
"אבל ברא"ם ובגור אריה פ' עקב מבואר דמלשון לדבר בם דרשו לשיעורא, דמשעה שיודע הבן לדבר חל החיוב ללמדו…"
ממילא, אין ללימוד הלשון בסיס בתורה שבכתב, והספרי הכניס אותו מסברא:
"וצריך לומר שלימוד הלשון הוא רק מסברא בכלל הלימוד, כנ"ל".
בהמשך מאמרו (סעיפים יא-יב) דן הרבי מסאטמר ביתר הרחבה בשאלת דרך הלימוד של הספרי את הדין מהפסוק, והוא מאושש את דעתו זו.
מאפיין של כל חמשת ההבדלים הוא היסודיות בה עובד הרבי מסאטמר: הוא אינו מפריח אמירות. כל דעה וטענה שהוא מביא, הוא חוזר אחורנית ומעגן בדברי ראשונים ואחרונים. ה"תורה תמימה", מצטייר בהשוואה אליו כקפדן הרבה פחות, חופשי יותר בהתייחסותו למקורות ועושה בהם הרבה יותר כבתוך שלו. מאז ומתמיד היו בישראל חכמים שדקדקו יותר בלשון המקורות וחכמים שהיד שלהם על שינוי הגרסאות הייתנה קלה יותר, אולם הפעם איני רוצה לציין זאת כהבדל כללי בין שתי הדמויות, שכן אין הדבר מן הצדק: הספר "תורה תמימה", מעצם מבנהו כפירוש והתייחסות למדרשי התנאים על התורה, אינו מתיימר להקיף נושאים ביסודיות. עיסוקו המרכזי הוא בדרך הוצאת הלימוד מן הפסוקים. הרבי כתב מאמר שלם וארוך הקוטל בעקביות שורה אחר שורה בקטע קטן של בעל התורה תמימה: לא פלא שעבודתו מעמיקה ומבוססת יותר. יתכן שבמידה ובעל התורה תמימה היה משיב לו, היו בפיו התייחסויות נכוחות ויסודיות לכל נקודה מהנ"ל. אלא שבשעת כתיבת הדברים, מזמן לא היה ה"תורה תמימה" בין החיים. הוא נספה בשואה בשנת תש"ב, ומאמר לשון הקדש נדפס רק מעט פחות מעשרים שנה אחרי כן, בתש"כ.
סיכום – האם חובה לדבר עברית?
תהום פעורה בין רבי יואל טייטלבוים מסאטמר לבין בעל התורה תמימה בשאלת הדיבור בעברית. מה שלדידו של התורה תמימה הוא מצווה, לדידו של של הרבי מסאטמר הוא איסור נורא. שניהם מבססים את דעתם על מקורות שונים בחז"ל.
