האם חז"ל דיברו עברית? הרבי מסאטמר מול בעל התניא

בסעיף יד במאמר לשון הקדש שלו, משתנה נעימת דבריו של הרבי מסאטמר, והוא עובר מדיונים דקדקניים במקורות הלכתיים למבט היסטורי כולל בנוגע ללשון. הרבי נוטל על עצמו את המשימה, לגלות באיזו שפה דיבר עם ישראל במשך הדורות.

מקורותיו של הרבי מסאטמר הם כמובן פנים-תורניים, אבל רבים ומגוונים. בין הראיות שהוא מביא נמצא דבריהם של ראשונים, אך גם דברים משלו, המתבססים על חקר המקורות. כמה מן הראיות של הרבי אינן נופלות באיכותן מראיות מחקריות לעילא ולעילא: יש והוא קורא במקורות, ומנסה להסיק מהם, מעשה דוקטור, על נושא שאינו מעניינם כלל: שפת הדיבור שרווחה בין יהודי התקופה בה נוצרו. כך, הוא מציג רשימה של מקורות שמהם עולה שהשפה העברית לא שימשה כשפת דיבור כבר בימי חז"ל. יש לציין רק את ההבדל הבולט בינו ובין חוקר מן השורה: הרבי קוראת את המקורות אך ורק דרך האינטרפרטציה של הפרשנים היהודיים המוסמכים, ודבריהם מבחינתו הם אורים ותומים. לפיכך לובש המחקר צביון של דיון שו"תי רגיל. אף על פי כן, אין בכך בכדי להקהות את העובדה כי הרבי משתמש במקורות שהוא מביא לא לצורך עצמם אלא על מנת לחשוף אלמנט היסטורי הטמון בהן בין השיטין.
אביא כאן את הנקודות בקצרה, ולפני כן רק אציין ואומר כי נקודות אלו בדיוק הטרידו חוקרים מן העבר השני של המתרס, משכילים מסוגים שונים, בבואם גם הן לדון בשימוש העברי בתקופת חז"ל. בהמשך נראה שחלקם הגיעו בדיוק לאותן מסקנות היסטוריות כמו הרבי מסאטמר – אם כי לא היו שותפים לפרשנות שלו על אותן מסקנות.

מקורות המעידים שחז"ל לא דיברו עברית

• התלמוד הבבלי כתוב בארמית ולא בעברית. זוהי עובדה מפתיעה בייחוד לאור העובדה שמחמת עמקותו ברור שהוא נועד בעיקר ליושבי בית המדרש ולא לעמי הארצות. אם כן, אפילו בין הלמדנים הגדולים, הצדיקים והחסידים, רווחה שפת דיבור שאינה עברית, אלא ארמית, וגם בעצם עיסוקם בתורה הם השתמשו בה.
• תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כו עמוד ב:
  "לא הוו ידעי רבנן מאי סירוגין. שמעוה לאמתא דבי רבי דחזתנהו רבנן דהוו עיילי פסקי, פסקי. אמרה להו: עד מתי אתם נכנסין סירוגין סירוגין! לא הוו ידעי רבנן מאי חלוגלוגות. יומא חד שמעוה לאמתא דבי רבי דחזית לההוא גברא דקא מבדר פרפחיניה, אמרה ליה: עד מתי אתה מפזר חלוגלוגך? לא הוו ידעי רבנן מאי סלסלה ותרוממך. יומא חד שמעוה לאמתא דבי רבי דהוות אמרה לההוא גברא דהוה קא מהפך בשעריה, אמרה ליה: עד מתי אתה מסלסל בשערך? לא הוו ידעי רבנן מאי וטאטאתיה במטאטא השמד. יומא חד שמעוה לאמתא דבי רבי דהוות אמרה לחבירתה: שקולי טאטיתא וטאטי ביתא. לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך. אמר רבה בר בר חנה: יומא חד הוה אזלינא בהדי ההוא טייעא, הוה דרינא טונא, ואמר לי: שקול יהביך ושדי אגמלאי".
  בגמרא בראש השנה מופיעות חמש מילים מן המקרא שרבנן אינם יודעים לפרש ולבסוף נעזרים באמתו של רבי או, במקרה האחרון, בסוחר ישמעאלי. אם רבנן אינם מכירים את המילים, סימן שהשפה העברית אינה שגורה בפיהם.
• משנה מסכת שקלים פרק ג משנה ב:
  שלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה וכתוב בהן אל"ף בי"ת גימ"ל רבי ישמעאל אומר יונית כתוב בהן אלפ"א בית"א גמל"א.
  לדעת רבי ישמעאל, משמע שהכהנים, שהיו מבחירי העם ועבדו במקדש, הכירו בעיקר בלשון יוונית. שימוש ביוונית היה נפוץ אפילו בתוך בית המקדש.
• תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לג עמוד א:
  ואין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי? והתניא: יוחנן כהן גדול שמע בת קול מבית קדש הקדשים שהוא אומר נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא לאנטוכיא! ושוב מעשה בשמעון הצדיק, ששמע בת קול מבית קדש הקדשים שהוא אומר בטילת עבידתא דאמר שנאה לאייתאה על היכלא ונהרג גסקלגס ובטלו גזירותיו, וכתבו אותה שעה וכיוונו, ובלשון ארמי היה אומר! אי בעית אימא: בת קול שאני, דלאשמועי עבידא. ואי בעית אימא: גבריאל הוה, דאמר מר: בא גבריאל ולימדו שבעים לשון. 
  במקור זה רואים, שבת הקול מן השמים דיברה ארמית, לא מפני שבשמים מדברים ארמית אלא כיוון שלאשמועי עבידא – כלומר, שהיא עשויה כך שיבינו אותה. אם כן, מבין השיטין משמע שהשפה המובנת הייתה ארמית – ולא לאנשים פשוטים ובורים בלבד, אלא לגדולי הדור, שזכו לשמוע בת קול.
• ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מו:
  ולמדתם אותם את בניכם, בניכם ולא בנותיכם דברי רבי יוסי בן עקיבה מיכן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו בלשון הקודש…
  זהו המקור בספרי בו פתח הרבי מסאטמר את מאמר לשון הקדש. בתחילת המאמר שימש הספרי הזה כראיה העיקרית לחיוב לימוד הלשון. עתה הופך הרבי את היוצרות ומשתמש בו – במהלך מבריק – כראיה לכך, שמבלי לדון בדרישתו של הספרי מן האב, משתמע ממנו מצב העניינים בתקופה בה נכתב: אם ישנה חובה מפורשת על האב לדבר עם בנו עברית, משמע שאין זו שפת הדיבור הרווחת. אילו הייתה זו שפת הדיבור הרווחת, למה זו רק חובת האב? ואם ישנה שאיפה שהכל ידבר בלשון הקדש, מדוע הטילו רק על האב לדבר עם בנו עברית? ומה פירוש "כשהתינוק מתחיל לדבר"? אם הוא מדבר כבר בלשון הקדש, למה צריך ללמד לו אותה?
  עולה מכאן, שלא לשון הקדש הייתה השפה שהקיפה באופן טבעי את אוזניו של ילד קטן בימי הספרי.
• רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יב:
  מימות עזרא נהגו שיהא שם תורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה כדי שיבינו ענין הדברים.
  רמב"ם זה מתבסס על גמרא במגילה ג עמוד א: ויקראו בספר תורת האלהים – זה מקרא, מפרש – זה תרגום. פסוק זה נמצא בספר נחמיה, ומכאן שבימי עזרא החל השימוש בתרגום, על מנת לבאר לעם את דברי המקרא הסתומים בשפה לא נודעת – עברית.
  הרבי מביא מקור זה כראיה לכך שהשפה שמבין העם היא הארמית – התרגום. אבל יתרה מזו: הרבי רוצה להראות, שעזרא אפילו לא ניסה לתקן שהעם ידבר עברית במקום לתקן לו תרגום. הווה אומר, מסיבה כלשהי, עזרא נמנע מלייסד את העברית כשפת העם השב לציון.  

השותפות המפתיעה בין הרבי מסאטמר והמשכילים

אלו הן הראיות שמביא הרבי מתוך המקורות לכך שאפילו בימי הבית השני, המשנה והתלמוד לא רווחה השפה העברית בדיבור היומיומי.
כבר בשלב זה ניתן לעצור ולציין את העובדה המעניינת, כי בדעתו זו שותף הרבי לכמה מחוקרי לשון חז"ל הראשונים, שהשתייכו לתנועת ההשכלה, אברהם גייגר למשל.

אברהם גייגר, מאבות תנועת הרפורמה הדתית, היה הראשון שחיבר ספר דקדוק מדעי של לשון חכמים, כפי שנתקיימה במשנה, בתוספתא, ובמדרשי ההלכה. בספרו זה יצא גייגר ללמד, כי לשון חכמים לא היתה ולא נבראה מעולם כלשון מדוברת, שכן כל ימי הבית השני ארמית היתה לשון תושבי א"י. לשון חכמים אינה אלא יצירה מלאכותית מעשי ידי חכמי המשנה, שיצרוה לצורך משא ומתן בבית המדרש. [4]

באופן פרדוכסלי, חוקרים אלה, שהיו רחוקים מן היהדות ומגמתם המפורשת הייתה להוכיח את נחיתות המקורות התנאיים, התאמצו לטעון כי לשון חכמים היא לשון מלאכותית ומומצאת, שפת כלאיים שנוצרה בבית המדרש אך לא היו מדברים בה כלל, כלומר: לא הייתה זו לשון חיה. הרבי היה מוחה מן הסתם מרה על העמדתו בשורה אחת עם מבזי תורה ופורקי עולה, ואכן מגמתו – כפי שנראה – הפוכה לחלוטין אך טענתו זהה.

מן הראוי לציין גם, כי במחקר הלשון העברית בימינו אין ספק עוד בשאלת האותנטיות של העברית שבפי חז"ל. לחוקרים ברור כי לשון חז"ל היתה שפה חיה ומדוברת – לא רק בין כותלי בית המדרש:
"גייגר לא נקף למעשה אצבע כדי להוכיח את סברתו. ואכן גרץ ההיסטוריון, שנחלץ למלחמה על לשון חז"ל, טען בפה מלא כי גייגר רואה מהרהורי ליבו, משום שתמונה זו הולמת בתכלית את דעתו על היהדות דוברת לשון החכמים: כשם שזו מלאכותית היא כך אף לשונה מלאכותית היא.

"…זכותו של פרופסור משה צבי סגל היא, כי בעיה זו נפתרה בראשית המאה פתרון מלא שאין להרהר אחריו. הוא הוכיח כי לשון חז"ל לשון טבעית הייתה. משקל הוכחותיו מכריע בייחוד, משום שלמעשה לא הועלו כל הוכחות בזכות טענת גייגר…"[5]

דעת ר' שניאור זלמן מלאדי בעל התניא

אבל גם בתוך היהדות האורתודוקסית, ואפילו בתוך פלגים שמרניים לא פחות של תנועת החסידות, נמצאו חולקים על אמיתה היסטורית זו. ר' שניאור זלמן מליאדי, בעל ה"תניא"[6] כותב בשולחן ערוך שלו כך:

"ובימיהם שהיו מספרים הרוב בלשון הקודש וגם התינוק כשמתחיל לדבר היה אביו מספר עמו בלשון הקודש ועל כן לא היו צריכין ללמד התינוקות פירוש המלות".[7]

לטענתו, בימי חז"ל דבר רוב העם בלשון הקדש. את ההלכה ש"מדבר עימו אביו בלשון הקדש", אותה לקח הרבי כראיה שבאופן טבעי לא היה הדבר קורה (טענה ה), הבין האדמו"ר הזקן בדיוק להיפך: מה שנדרש הוא מה שאירע בפועל. ההלכה היא המציאות, ולא באה לתקן את המציאות.

בקונטרס אחרון על אתר, מרחיב האדמו"ר הזקן את הדיבור בנקודה זו, וטוען כי בתקופת התנאים ובית שני השתמש רק מיעוט העם, עמי הארץ, בלשון זרה, ואילו רוב יושבי ארץ ישראל דברו עברית בחיי היומיום:

"… פירוש המלות כו'. עיין ריש פ"ג דר"ה וריש פ"ב דמגילה לא הוו ידעי רבנן מאי וטאטאתיה במטאטא השמד כו'… ומ"ש הטור ושו"ע "להבינם", הוא לפי מנהג של עכשיו שאין מספרים בלשון הקודש כמו בימיהם כדאיתא בספרי. ועיין מלכים ב' סי' י"ח ארמית כו' יהודית באזני העם וגו'. ודאמרינן מפורש זה תרגום, היינו לאחר שעלו מבבל. ואפ"ה… מכלל שלא היו מלמדים תרגום לתינוקות של בית רבן, אף שזה היה לשון עמי הארץ אז, מדהיו מתרגמים קריאת ספר תורה לעמי הארץ בבית הכנסת… אבל לשון עמי הארץ לא נשתנה בימי אונקלוס, אלא כל ימי בית שני היו עמי הארץ מספרים ארמית כמ"ש בתוס' יו"ט בפ"ב דאבות, עי' סוטה דף ל"ג דלאשמועינן כו'. וכדמוכח מנוסח הכתובה ושטרי הדיוטות שבימיהם, עיין ב"מ דף ק"ד. רק תלמידי חכמים לבדם היו מספרים בלשון הקודש ומלמדים לבניהם…"[8]

המעיין בקונטרס אחרון יראה, כי האדמו"ר הזקן מביא חלק ניכר מראיותיו של הרבי מסאטמר, אך אינו מתייחס אליהן כסותרות את שיטתו. (למעשה, הוגן יותר לומר שהרבי מביא חלק ניכר מראיותיו של בעל התניא ומסב אותם לשיטתו שלו: הרבי מסאטמר מגיב במובהק על ראיותיו של בעל התניא, וכמעט שלא מציג מקורות נוספים. ניתן לומר, שהוא מצוי במגננה שהוא מצליח להפוך למתקפה) למשל, הרבי מסאטמר הראה, שאפילו תלמידיו של רבי יהודה הנשיא לא ידעו את הלשון העברית היטב (ראייה ב), שהרי היו כמה וכמה מילים בתנ"ך שלא הבינו ונזקקו לשפחתו של רבי. האדמו"ר הזקן מתייחס אל המקור הזה, אך כל מה שהוא מסיק ממנו הוא שיש חשיבות להבנת מילים קשות. נראה, שלפי האדמו"ר הזקן, העובדה שאין חכמים יודעים פירושן של מילים נדירות מסויימות (ואכן מדובר במילים נדירות, בעלות היקרויות מועטות ואף יחידניות במקרא), אינה מוכיחה כלל שאין הם מדברים בלשון הקדש. אדרבה, מבין השיטין עולה, לדעתי, הבנתו של בעל התניא, כי היוצא מן הכלל מלמד על הכלל: מילים קשות אלו הם לא הבינו, אך את כל השאר כן.

מעבר לכך, בעל התניא מרחיב את הפרספקטיבה ומסתכל על ההיסטוריה היהודית בכללה – גם זו של בית ראשון, אליה הרבי כלל אינו מתייחס. בבית ראשון, עולה מן הכתובים, דברו העם עברית ללא ספק, ולא הבינו שום שפה אחרת – אפילו לא ארמית – כך עולה מפרשיית רבשקה במלכים ב' י"ח (שרי חזקיהו בקשו מרבשקה לדבר עימם ארמית ולא יהודית, על מנת שהעם לא יבין את הדברים). הוא מגיע, אם כן למסקנה שאין שום דבר אידיאלי בדיבור בשפה שאינה עברית, והדבר לא אירע אלא מחמת נסיבות היסטוריות – גלות בבל.

במקדש, לפי בעל התניא, שמביא את התוספות יום טוב (ראיה ג) השתמשו באותיות יווניות רק בקופות שהיו מיועדות לשימוש הציבור כולו. בקופות שיועדו לכהנים, שדיברו עברית, באמת נעשה שימוש באותיות עבריות.

התרגום (ראייה ו) וכן לשון הכתובות והשטרות, שהיא ארמית, אינה משקפת לדעת בעל התניא אלא את לשונם של עמי הארץ וההדיוטות. אבל תלמידי החכמים ניהלו את כל עסקיהם בלשון הקדש. באשר ללשונה הארמית של בת הקול (ראיה ד) – בעל התנא מניח כפשוט, כי גם לעמי הארץ הייתה מיועדת בת הקול, ולא לתלמידי החכמים בלבד ולפיכך "לאשמועינן עבידא" – כלומר, עניינה שנבין אותה, שכל אחד יבין אותה. 
למתבונן במבט ראשון, המחלוקת ההיסטורית בין הרבי מסאטמר לבעל התניא היא מינימלית ונוקדנית: הלא לשניהם ברור ששתי השפות, עברית וארמית, שימשו באופן כלשהו בתקופת הבית השני והתנאים. השאלה היא לכאורה שאלה של מינון: כמה מזה וכמה מזה, מי דיבר כך ומי אחרת.

אבל אין הדבר כך. המדייק ימצא, שלדעת בעל התניא אף שהיה אחוז ניכר באוכלוסייה שניהל את חיי היום יום בארמית, היה גם אחוז ניכר שניהל אותם בלשון הקדש, ולא עוד אלא שהמשתמשים בלשון הקדש היו עידית החברה היהודית – תלמידי החכמים. משמעות הדברים היא שהדיבור בלשון הקדש הוא רצוי ונבחר. לדעת הרבי מסאטמר, לעומת זאת, גם תלמידי החכמים לא השתמשו בלשון הקדש לצרכי חולין, כי אם ללימוד התורה בלבד.