שמות הפעולה בשפה העברית הם אחד מן הסוגים המסקרנים ביותר של מילים שבנמצא. הצורך בהם מעורפל מלכתחילה, וברוב מכריע של המקרים ניתן להסתדר בלעדיהם. עם זאת הם צצים בשפה כפטריות אחר הגשם, ואפילו מפיצים, שלא בצדק, הילה של משלב גבוה. הנוכחות של שמות הפעולה בבגרות בלשון גבוהה בהרבה מאשר האחוז שלהם באוכלוסיית המילים, ומצד שני זהו אחד הנושאים שתלמידים מתקשים להתמודד איתם יותר מכל.
במאמר זה נסביר קודם כל מה הם שמות פעולה, ונציג את כל מה שנדרשים תלמידי ישראל לדעת עליהם לקראת הבגרות בלשון.
לאחר מכן נעקוב אחר ההיסטוריה המרתקת של שמות הפעולה ונעמוד על הבעיות שהם באו לפתור. לא נחמיץ את ההזדמנות להשמיץ אותם מעומק הלב, ונקנח במדריך מהיר לשימוש נכון בהם (ספוילר: כמה שפחות).
תוכן עניינים
מה זה שם פעולה? כל מה שצריך לדעת לבגרות
שמות פעולה – כשמם כן הם: השמות של הפעולות. ניקח למשל את המשפט: יורם הלך לירושלים. במשפט הזה הפועל הלך מספר לנו סיפור על אדם שהניע את רגליו ונע במרחב. שימו לב – זה סיפור, לא חפץ. אבל אם נשאל: איזו פעולה ביצע יורם? איך קוראים לפעולה הזאת? התשובה תהיה שהוא ביצע פעולה של הליכה. זהו שם פעולה.
כמעט לכל פועל יש שם פעולה משלו: אכל – ביצע פעולת אכילה. דיבר – ביצע פעולת דיבור. הבריח – ביצע פעולת הברחה. הסתכל – ביצע פעולת הסתכלות. יתרה מזאת, מסתבר שלכל בניין יש סט משקלים ייחודי של שמות פעולה המתאימים לו, וגם דומים לו במאפייניהם.
בקווים כלליים, הטבלה דלהלן נכונה עבור רוב הפעלים בשפה העברית:
הטבלה ממחישה את הקשר העז המתקיים בין שמות הפעולה לפעלים (אם מציק לכם חסרונם של שמות פעולה לבניינים פועל והופעל, קראו על כך במאמר: סיווג שם פועל ושם פעולה לפי בניינים: איך *בדיוק* זה עובד). ואומנם הקשר הוא עקבי ותקף, אם כי לא במאת האחוזים.
כפי שתראו בהמשך, לטבלה הזאת יש חשיבות רבה לתלמיד בבגרות. על כן אני ממליץ לתלמידיי לשנן אותה באמצעות השיר הבא, במנגינת "שלום עליכם" המסורתית:
המילים הן: קל קטילה. פיעל קיטול וקטלה. הפעיל הקטל והקטלה. נפעל היקטלות. התפעל התקטלות. ואלה שמות הפעולה.
איך יודעים מהו שם הפעולה של פועל נתון?
התבנית הבסיסית שבאמצעותה ניתן לגזור מפועל את שם הפעולה שלו ולהיפך היא:
הוא [פועל בעבר] = הוא ביצע פעולת [שם פעולה].
למשל: הוא קפץ = הוא ביצע פעולת קפיצה.
אתם מוזמנים להשלים בעצמכם:
שם הפעולה של חיבר: ___________
שם הפעולה של הצליח: ___________
שם הפעולה של גנב: ___________
שם הפעולה של רץ: _____________
שם הפעולה של התפטר: ___________
שם הפעולה של פספס: ___________
שם הפעולה של הכין: ___________
שם הפעולה של נזכר: ____________
יתרונות השימוש בשם פעולה
במקרים רבים ניתן (וכפי שנראה בהמשך, גם רצוי) לוותר על השימוש בשמות פעולה. פעלים יעשו את העבודה טוב יותר וברור יותר.
עם זאת, שמות הפעולה הם שימושיים כאשר אנחנו מעוניינים לעמעם את המסר. למשל, כשרןצים להימנע מהאשמה ישירה של מישהו במשהו. המשפט "את מזלזלת בי" הוא משפט ישיר ובוטה. משפט רך יותר הוא "יש כאן זלזול".
יש קטע נחמד של הסטנדאפיסט אורי חזקיה שממחיש היטב את ההבדל בין "לא הבנת" ל"הייתה אי הבנה":
איך מזהים שמות פעולה בתוך טקסט נתון?
יש שתי דרכים לאתר שמות פעולה בתוך טקסט: דרך הבערך, ודרך המשקלים.
1. דרך ה"בערך" לאיתור שמות פעולה בתוך טקסט
מחפשים מילים שניתן להוסיף לפניהם את המילה "פעולת". קחו לדוגמה את המשפט הזה:
המנכ"ל הורה לעצור את הפרסום של המוצר החדש.
לפני המילה "הפרסום" ניתן להוסיף את המילה "פעולת":
המנכ"ל הורה לעצור את פעולת הפרסום של המוצר החדש.
זה אומר שהמילה "פרסום" המופיעה לאחר המילה "פעולת" הפיקטיבית שהצבנו, היא שם פעולה.
היתרון הגדול של הדרך הזאת הוא שהיא פשוטה לביצוע. החיסרון – שהיא לא מדויקת כלל ומעלה ברשתה 75% משמות הפעולה במקרה הטוב.
התבוננו למשל במשפט הבא:
החוקר הזה אינו מהימן, והוא עלול לסלף נתונים כדי להוכיח את השערותיו. כמו כן יש לו נטייה לבריונות כלפי אלו שאינם מסכימים עם דרך חשיבתו.
הנקודה היחידה במשפט שבה, אולי, ניתן להציב את המילה "פעולת" היא לפני המילה "בריונות": יש לו נטייה לפעולות בריונות. כמה אירוני, שדווקא "בריונות" אינה שם פעולה כלל ועיקר, בעוד ששלושה שמות פעולה אמיתיים מסתובבים במשפט הזה חופשיים באין פוצה פה ומצפצף.
זוהי שיטה טובה למתחילים. לא יותר מכך.
2. דרך המשקלים לזיהוי שמות פעולה בתוך טקסט
בדרך הזו, עלינו להכיר את משקלי שמות הפעולה היטב, ולאתר בטקסט הנתון מילים במשקלים האלה.
זה ידרוש מאיתנו עבודת נמלים של העברת כל שם עצם במשפט לצורת היסוד שלו, ואז בחינה של המשקל שלה. התהליך הוא מעט מורכב בפעמים הראשונות, אבל בתוך מספר תרגולים העניין נעשה זורם.
ניקח לדוגמה את המשפט שהכשיל אותנו קודם:
החוקר הזה אינו מהימן, והוא עלול לסלף נתונים כדי להוכיח את השערותיו. כמו כן יש לו נטייה לבריונות כלפי אלו שאינם מסכימים עם דרך חשיבתו.
נעבור על שמות העצם במשפט, ונחפש כאלה הנוטים במשקלי קטילה, קיטול קטלה, הקטל, הקטלה, היקטלות והתקטלות.
המילים שיעלו בחכתנו הפעם הן:
השערת = השערה = הקטלה.
נטייה = קטילה.
חשיבתו = חשיבה = קטילה.
הפעם בריונות תישאר בחוץ, שכן היא איננה נוטה בשום משקל שם פעולה הידוע למדע.
דרך זו לאיתור שמות פעולה בטקסט מומלצת הרבה יותר בשל הדיוק הרב שלה, ולמעשה בוחני הבגרות מצפים שתלמידים ישלטו בה. החיסרון שלה הוא כמובן שהיא דורשת מאיתנו לזכור את משקלי שמות הפעולה וגם לשלוט בזיהוי משקלים בכלל.
איך מזהים בניין של שם פעולה?
גם כאן, יש שתי דרכים לזהות את בניינו של שם פעולה נתון. אלו צאצאיות של אותן שתי דרכים שהזכרנו קודם – דרך הבערך, ודרך המשקלים.
1. דרך הבערך לזיהוי בניין של שם פעולה
לפי דרך זו מזהים בניין של שם פעולה בדיוק כפי שמזהים בניין של פועל. אומנם יש כמה דרכים לזהות בניין של פועל רגיל, אבל לצורך ההדגמה נתמקד בפשוטה ומוכרת מביניהן – עבר נסתר.
ניקח למשל את המשפט דלעיל:
המנכ"ל הורה לעצור את פרסום המוצר החדש.
שם הפעולה כאן הוא "פרסום".
הבה נשלים את המשוואה: הוא ביצע פרסום = הוא פרסם.
פרסם = פיעל (זהו הבניין הדומה ביותר לצורת העבר נסתר).
דרך הבערך היא נוחה מאוד ואינה דורשת שום ידע נוסף. הבעיה היא שהיא אינה מדויקת, ובשנים האחרונות בחינות הבגרות עשו להן מנהג להכניס בכל בחינה לפחות שם פעולה אחד שלגביו השיטה הזאת לא עובדת.
דוגמה למקרה שבו דרך הבערך כושלת הוא – שוב – המשפט המכשיל דלעיל:
החוקר הזה אינו מהימן, והוא עלול לסלף נתונים כדי להוכיח את השערותיו. כמו כן יש לו נטייה לבריונות כלפי אלו שאינם מסכימים עם דרך חשיבתו.
המילים השערותיו, נטייה וחשיבתו הן שמות פעולה.
לפי דרך הבערך, בנייני שמות הפעולה שבמשפט הם:
השערותיו: הוא ביצע השערה – הוא שיער = פיעל.
נטייה: הוא ביצע נטייה – הוא נטה = קל.
חשיבתו: הוא ביצע חשיבה = הוא חשב = קל.
דא עקא, שלאמיתו של דבר בניין שם הפעולה של המילה השערה הוא הפעיל ולא פיעל.
2. דרך המשקלים לזיהוי בניין של שם פעולה
הדרך המומלצת יותר לזהות את הבניין של שמות פעולה היא להתבונן במשקלים שלהם, ולזכור את הטבלה:
לפי זה, המילה "השערה" שקודם פיצחנו כבת לבניין פיעל, שייכת למעשה לבניין הפעיל. זאת מפני שהמילה השערה נוטה במשקל הקטלה, והקטלה היא שפחתו הנרצעת של בניין הפעיל.
סתירה בין הבניין של הפועל לבניין המשקל של שם הפעולה
מסיבה כלשהי בחינות הבגרות אוהבות לחטט בדיוק בפער הזה, שקיים לעתים בין בניין שם הפעולה לבניין הפועל שלו. שאלת בגרות שחוזרת על עצמה בכל בחינת בגרות בלשון בשנים האחרונות היא שאלה בסגנון הזה:
זהה את הצמד שבו הפועל ושם הפעולה שלו אינם שייכים לאותו בניין:
פלש – פלישה
שיער – השערה
התנצל – התנצלות
זיהה – זיהוי
כאן התלמידים נדרשים לנתח את הבניין של הפועל בדרכים הרגילות, אבל כדי לזהות את הבניין של שם הפעולה אין להם ברירה אלא לגלות קודם את המשקל שלו ולהציב אותו בטבלת שמות הפעולה ובנייניהם.
שמות פעולה המתפקדים כשמות עצם
כפי שנראה בהמשך, לשמות פעולה רבים יש יותר ממשמעות אחת. המשמעות הבסיסית היא שם פעולה, אבל עם השנים עשוי שם הפעולה לצבור לו משמעויות נוספות, של שמות עצם רגילים.
לדוגמה: ישיבה. המשמעות הבסיסית של שם הפעולה הזה היא פעולת ישיבה, אבל כבר אצל חז"ל שימשה המילה ישיבה גם במשמעות של מקום או קבוצה שבהם לומדים תורה ("זקן ויושב בישיבה").
דוגמה נוספת: אריזה. המשמעות המקורית היא פעולת האריזה, אבל כיום נקראת כך גם עטיפת ההגנה החיצונית של חפצים שנרכשים או נשלחים.
לעיתים נדרשים בבגרות לזהות אם מילה מסוימת הנוטה במשקלי שמות פעולה היא שם פעולה גם במשמעותה. השכל הישר יענה את התשובה.
שמות הפעולה – סקירת עומק: היסטוריה, מהות, ושימושים
זהו. זה כל מה שצריך לדעת על שמות פעולה לקראת הבגרות בלשון.
מבחינת הטכניקה, אני מקווה שהסברתי הכול. (אם לא, אתם מוזמנים לשאול מה שתרצו בתגובה למאמר). עכשיו הגיע הזמן לחפירות העומק. זהו המקום שבו תלמידי התיכון ופרחי העברית חוזרים הביתה לאימא, ומשאירים את המורים המנוסים ללשון ואת אבירי הבלשנות ללילה ארוך של תצפית מסוכנת על עמק הפוחלצים הענק של השפה העברית: עמק שמות הפעולה.
הפעלים: הייחוס המפואר של שמות הפעולה
אי אפשר להבין את שמות הפעולה כראוי מבלי להעיף מבט בכור מחצבתם – הפעלים. לשאלות מה זה פועל ולמבנה מערכת הפועל בשפה העברית הקדשתי מאמר שלם; כאן נסתפק רק בכותרות: הפועל הוא חלק דיבור נהדר, שהמוח האנושי עובד איתו מהר ובקלות. פעלים אינם דורשים מהמוח שום "זמן עיבוד" או "זמן טעינה". הם מוּבָנִים לו הכי מהר שאפשר, כמו אתר אינטרנט שפשוט טס. גם ילדים קטנים מאוד קולטים פעלים בקלות – בקיצור, הפועל הוא יסוד מקסים בשפה.
גם זיהוי פעלים בתוך משפט נתון אינו מלאכה קשה מידיי עבור דובר העברית. בכל השפות הפעלים זוהרים במשפט כמו הירח בלילה צלול, ובשפה העברית אפילו יותר מפני שהפעלים זוכים בה לסט תבניות ייחודי משלהם, מה שנקרא בעגה המקצועית "שבעת הבניינים". הבניינים הם עולם מסודר והגיוני מאוד, בעל עקביות פנימית גבוהה ביותר – הרבה יותר מן העקביות הקיימת בעולם שמות העצם.
מעבר לכך, הפעלים בעברית הם פצצת מידע מהלכת: פועל אחד בעברית מכיל ארבעה נתונים לפחות: שורש, בניין, גוף וזמן. שורש ותבנית יש לרוב המילים בעברית, אבל הזמן הוא מאפיין ייחודי לפועל. פועל חייב להיות ממוקם היכנשהו על ציר הזמן – לא ניתן להציג פועל מבלי להתייחס לשאלה מתי הוא אירע, בעבר, בהווה, בעתיד, ושמא אנחנו רק מבקשים ממישהו שיבצע אותו.
בקיצור, פעלים הם הלב הפועם ותמצית העסיס של השפה. כשמעמידים אותם ליד בני מעיהם, שמות הפעולה, זה לצד זה – אי אפשר לחוש אלא אכזבה עמוקה.
ההיסטוריה של שמות הפעולה
שמות פעולה הם לכאורה – באופן די גורף – התפתחויות מאוחרות בשפה.
בתנ"ך שמות הפעולה הם נדירים למדי, כמו פרחים מוגנים. מתוך משקלי שמות הפעולה המקובלים בימינו, נמצא בתנ"ך בעיקר את קטילה ואת קיטול, וכן באופן מינורי מאוד את הקטלה ואת קטלה. גם שמות הפעולה שכן מופיעים במקרא, מופיעים על פי רוב בנטיות שונות, שייכות, רבים, או סמיכות. לא קל למצוא במקרא שם פעולה טהור וברור.
רוב שמות הפעולה שבמקרא הם במשקל קטילה – למשל נגינה: אזכרה נגינתי בלילה [תהילים עז], יגיעה: ולעג הרבה יגיעת בשר [קהלת יב], סליחה: כי עמך הסליחה למען תיוורא [תהילים קל]. מצויים גם משקלים קרובים לקטילה: קטֵלה [שרֵפה, שֵנה], קטולה [גאולה, ישועה] וקטָלָה [נקמה, יללה, צעקה]
פחות מכך ניתן למצוא שמות פעולה במשקל קיטול: שימור: ליל שימורים הוא [שמות יב], שילוח: אחר שילוחיה [שמות יח] ועוד בודדים.
במשקל הקטלה המצע מצומצם אף יותר: הצלה – רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר [אסתר ד].
עם זאת יש להעיר שמדובר בחיפוש מתחת לפנס. אם נעזוב את עניין משקלי שמות הפעולה כפי שאנו מכירים אותם היום ונחפש בפשטות מילים שמשמעותן פעולה, נגלה מצבור מכובד של מילים כאלה, למשל מחול, תלונה, חסד, מריבה, צדקה, משפט, שוועה, מסע ועוד היד נטוייה.
מן הצד השני, נמצא בתנ"ך עשרות ומאות מילים במשקלי קטילה וקיטול, שמשמעותן אינה שם פעולה אלא שם עצם רגיל. לדוגמה: חליפה (חמש חליפות שמלות), גבינה [וכגבינה תקפיאני], שמיכה [ותכסהו בשמיכה], ציבור [שני ציבורים], קישוא [זכרנו את הקישואים].
העניין הזה הוא רק חלק מתמונת המצב הכללית במקרא בנוגע למשמעויות של משקלים: משקלים בתנ"ך כמעט שאינם נושאים משמעות מובהקת. אין אף לא משקל אחד בתנ"ך שמשמעותו עקבית באופן ראוי לציון. לרוב נראה ששמות העצם התנ"כיים קיבלו את משקליהם בהגרלה אקראית לחלוטין. אומנם יש פה ושם ניצנים של משמעויות חוזרות במידה סטטיסטית שמצדיקה עיון ומבשרת את שעתיד להתרחש ברובדי השפה הבאים, אבל ברוב המקרים זה לא המצב.
מכל מקום, שמות הפעולה במקרא – במשקליהם או במשקלים אחרים – אינם רבים, וזוהי עובדה שאין עליה חולק. אנחנו מוצאים במקרא פעלים רבים, גם נפוצים מאוד, שאין להם שם פעולה כלל ועיקר, למשל שלח, דיבר, לקח, יצא, בא, עמד. אם פעלים מרכזיים כל כך הם נעדרי שם פעולה, זה אומר שלדידם של אבותינו שוכני התנ"ך, שם פעולה הוא לוקסוס ואפשר להסתדר בלעדיו. יותר מכך, גם אותם פעלים שזכו בשם פעולה משלהם, אינם עושים בו שימוש תדיר. הפועל "הלך" לשם משל מופיע במקרא מאות פעמים. שם הפעולה "הליכה" מופיע פעם אחת בלבד, בצורת רבים ובפסוק מעורפל משמעות, עד כדי כך שיש לתהות אם משמעותו שם פעולה בכלל. זוהי תמונת המצב בנוגע לשמות פעולה תנ"כיים רבים נוספים.
רק בתקופת חז"ל עלו שמות הפעולה על בימת העברית, מתגודדים בהמוניהם. חז"ל גזרו שמות פעולה ללא הפסק. כמעט כל פועל זכה לשם פעולה, ובדרך כלל במשקל המתאים לבניינו. חז"ל ייצרו את אכילה מאכל, את אמירה מאמר ואת יציאה מיצא; חלבו את דיבור מדיבר ואת חידוש מחידש; פיתחו מהביא את הבאה, מהוציא את הוצאה, ומהורה את הוראה. מעל 1000 מילים העניקו לנו חז"ל במשקלי שמות הפעולה – והפעם שמות פעולה ברורים, חזקים, בשימוש נרחב.
את הקו של ימי חז"ל המשיכו חכמי ישראל של ימי הביניים בגלויות אירופה, אפריקה ואסיה. בתקופה זו התגבר האשד והפך לשיטפון – עוד מאות שמות פעולה באו לאוויר העולם בתוך פיוטים, ספרי פילוסופיה, פרשנות ושו"ת. בנוסף, חכמי ימי הביניים העשירו את משפחת משקלי שמות פעולה במשקלים שעין לא שזפתם לפני כן – משקל היקטלות עבור בניין נפעל (הינבאות, החלשות), ומשקל התקטלות עבור התפעל (השתדלות, התגברות, התגלות).
מחדשי העברית בדורות האחרונים גם הם לא טמנו ידם בצלחת. בימינו זאת כבר הפכה נורמה – כל פועל שמחדשים, בא לעולם עם שם פעולתו בידו. כשקרא אהרן מזא"ה לפועל דגדג, שמוצאו ערבי, לשרת את לשון הקודש, התייצב עימו גם שם הפעולה דגדוג, וכשיוסף קלויזנר המציא אחר התחבטויות רבות את הפועל לצלם, הוא הביא לעולם גם סט שלם של מילים תומכות כגון צלם ומצלמה, וגם את שם הפעולה צילום. כך קורה היום גם לפעלים שנוצרים חדשים לבקרים בשפת העם: שם הפעולה נוצר אוטומטית, ממש כאילו היה אחת מנטיות הפועל הבסיסיות, עבר בינוני ועתיד. אין מי שיכול להפריד בין העיתוי שבו צצו בשפה פרגן ופרגון, סנכרן וסנכרון, תרגל ותרגול, שכפל ושכפול. בימינו אין צורך לחכות לאקדמיה או לכל מחדש מילים שהוא שיכריע באיזה שם פעולה להשתמש עבור כל פועל. למעשה, שמות הפעולה המתחדשים כיום נענים לטבלה מצומצמת וחד משמעית אפילו יותר מזו שהצגנו לעיל, זו שמלמדים בתיכון:
בניין | שם פעולה | דוגמאות |
קל (פעל) | קטילה | לחש – לחישה |
פיעל | קיטול | ניער – ניעור |
הפעיל | הקטלה | הרגיש – הרגשה |
נפעל | היקטלות | נכלל – היכללות |
התפעל | התקטלות | התרגש – התרגשות |
משקלי שמות הפעולה קַטָּלָה, הקטל, וכן מגוון הוריאציות של קטילה (קטֵלה, קְטָלָה וכדומה) אינן משרתות היום שום שם פעולה שנוצר באופן ספונטני. לחייל האלמוני שהמציא את הפועל "שיפצר" (מראשי התיבות של שיפור צורה) לא עבר בראש אפילו לרגע להצמיד לו את שם הפעולה "שפצרה". הוא לא חשב על השפצור, השפצור הגיע לבד, וזהו עצם העניין. שמות פעולה במשקלים האלה מעידות על עצמן שאינן מילים טריות, דהיינו שמוצאן אינו בעשרות השנים האחרונות, למעט מוטציות בודדות שהאקדמיה ללשון התערבה במכוון כדי ליצור אותם מסיבות שונות (למשל, כשמשקל שם הפעולה הראשי כבר היה תפוס למשמעות אחרת).
האוטומציה הזאת, העובדה שתבניות שמות הפעולה הן חוקי טבע בערך עבור כל פועל חדש, היא החידוש של זמננו בתחום שמות הפעולה.
התרנגולת, הביצה והאפרוח
גם אם עקבתם רק בערך אחרי השתלשלות העניינים ההיסטורית בגזרת שמות הפעולה, הבחנתם בוודאי בקו ההתפתחות העיקרי של הדברים: בראשית דרכם שמות הפעולה היו מעטים, מפוזרים בודדים ומפתיעים. ככל שחלפו השנים הם נעשו רבים מספור, ממוסדים, ואף מתועשים.
זה נשמע הגיוני וסביר, אבל למען האמת מדובר בתופעה חריגה מאוד בנוף – בנופן של רוב השפות.
אחת השאלות שמטרידות בלשנים בכל רחבי העולם, בנוגע לכל שפה שהיא, היא מה קדם למה – הפועל לשם העצם, או שם העצם לפועל? התשובה החורזת את כל השפות היא שבדרך כלל שמות העצם היו שם קודם, והפעלים הצטרפו מעט אחר כך. עקבו אחרי פעוט הלומד לדבר ותגלו שאוצר המילים שלו מורכב בעיקר משמות עצם, וממעט מאוד פעלים. הפעלים יגיעו בהמשך. שימו לב גם לכמות הפעלים שנוצרו משמות עצם (התאבן מאבן, טילפן מטלפון, התקרבן מקרבן) לעומת כמות שמות העצם שנוצרו מפעלים (יש בכלל כאלה?).
בגזרת שמות הפעולה המצב הוא ללא ספק הפוך. בראשית היו הפעלים, והיה עלינו לחכות מאות שנים עד שכל פועל קיבל שם פעולה משלו. גם מבחינה צורנית זה נראה כך – הפעלים לעולם אינם ארוכים משמות הפעולה שלהם, ובדרך כלל הם קצרים יותר. אכל קצר מאכילה, ביקש קצר מבקשה, הבדיל קצר מהבדלה, והס מלהזכיר את הג'ירפה התפלפלות וחברותיה.
ואם כבר מדברים על משקל התקטלות – הרי כל עצמו של המשקל הזה נוצר בידי רבותינו הראשונים בימי הביניים, בציות מוחלט לקפריזות של בניין התפעל. שיכול העיצורים, ההידמות החלקית, ההידמות המלאה – את הכול בלע שם הפעולה התקטלות בלי מלח, עבד נרצע לאדוניו בניין התפעל. אין כאן אפילו מראית עין של ניסיון להיות עצמאי. כל מהותו של המשקל הזה היא התפעל בתוספת ות, עם חיטופים קלים כנהוג, וזהו! זה נראה כמעט כמו שם עצם שנוצר בדרך של בסיס וצורן סופי, רחמנא ליצלן. העמד את השניים – התפעל והתקטלות – זה לצד זה, ובלי שום ידע היסטורי יאמר לך כל דרדק מי מהם קדם.
קיצורם של דברים, שמות הפעולה הם ילידי הפעלים ובשום אופן לא מולידיהם. העובדה הזאת מדגישה ביתר שאת את כאב הבטן המציק: ריבון העולמים, מי בכלל צריך שמות פעולה?
אז - מי בכלל צריך שמות פעולה?
לא כיף להיות מיותר. ממש לא נעים. לכן אני מניח שכשנערכות פגישות מחזור של מילים, שמות הפעולה מצטנעים להם באזור הבופה ולא מוציאים משם את ראשם עד סוף הערב.
וכל כך למה? כי כפי שהוכיחו אנשי המקרא, את הרוב המוחלט של התנ"ך אפשר לכתוב בלי שמות פעולה. אם הם יכלו, כנראה גם לנו זה לא יהיה קשה מידיי, ומייד נוכיח את זה.
לפניכם מבחר משפטים ברמות מורכבות שונות. מצד ימין מופיע המשפט משובץ בשמות פעולה, ובצד השני לקחנו ממנו את אבני החן הללו והשארנו אותו עירום ועריה. אבל שפטו בעצמכם האם המשפט שמשמאל חסר משהו. אל תהססו להגיד אם הוא אפילו נשמע לכם, אוי לאותה בושה, טוב מן המשפט שמימין.
משפט עם שם פעולה | משפט ללא שם פעולה |
ביצענו נסיעה לירושלים. | נסענו לירושלים. |
שללו לי את הרשיון על נסיעה מהירה. | שללו לי את הרשיון כי נסעתי מהר. |
בבן שלי התגלה כשרון ציור מדהים. | בבן שלי התגלה כשרון מדהים לצייר. |
נגינת ההמנון עוררה התרגשות רבה. | הציבור התרגש מאוד כשניגנו את ההמנון. |
יכולתי להמשיך ולפרוש את הטבלה הזאת על מאות שורות, אבל הבנתם את הנקודה: אין שם פעולה שאין לו תחליף. התחליף הוא בדרך כלל פועל או שם פועל, ואז הנדסה מחדש של המשפט. זה עובד לא רע בכלל, וזה מעורר ביתר שאת את הזעקה: מי בכלל צריך שמות פעולה? מה הם תורמים לשפה? האם קדחת היצירה של שמות פעולה אינה אלא תופעה של התמכרות ליצירת מילים מיותרות, רק כי יכולים?
לשאלת תפקידם של שמות הפעולה בשפה קיימות שלוש תשובות, ובאורח פלא ניתן למקם כל אחת מהן על ציר הזמן של התפתחות העברית שציינו לעיל: תקופת חז"ל, תקופת ימי הביניים, והעברית בת ימינו.
חז"ל ושמות הפעולה: על פעלים דלי שומן, מיובשים בהקפאה
במסע הבלשות שלנו אחר תפקידיהם ושימושיהם של שמות הפעולה ראינו כי מי שאמרו את ה"כן" הגדול לשמות הפעולה היו חז"ל. הם אלו שהפכו את שמות הפעולה משבילים ספורדיים של חזירי בר במעבה החורש לאוטוסטרדה בת ארבעה נתיבים.
וכאן הבן שואל: מה ראו חז"ל על ככה, ומה הגיע אליהם? מה שימוש עשו חז"ל באותם שמות פעולה שיצרו? כדי לענות על השאלה הזאת, מוטב לנו שנבחן שאלה כללית הרבה יותר: מהו ההבדל בין התנ"ך למשנה ולגמרא; מה ההבדל בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה.
הנושא הוא עמוק ורחב מיני ים, אבל נקודה כללית אחת חוזרת ומופיעה מכיוונים שונים: המקרא הוא ביסודו נבואות, ואילו חז"ל עבדו באמצעות לוגיקה. המקרא סותם וכמעט שאינו מפרש, ואילו חז"ל דנים, מתפלפלים, מסיקים ודוחים. הנביא ישעיהו קיבל את המידע בקו ישיר מבורא עולם, ואילו רבי עקיבא הגיע אליו באמצעות היקשים לוגיים מגוונים.
עולמם של חז"ל הוא עולם של לוגיקה, וביתר דיוק – עולם של לוגיקה משפטית. משפטי התורה שבכתב, הציוריים ברבם, עוברים אצל חז"ל עיבוד והפשטה: לא רק שור שנגח שור צריך לשלם חצי נזק, אלא כל בעל חיים שהוא. לא רק על בור שכרית ברשות הרבים יש לך אחריות, אלא גם על מכשולים אחרים שהשארת שם. מן המקרים והעלילות שהמקרא מלא בהם, יוצרים חז"ל הכללות מופשטות.
וכשהעולם הוא עולם של הגדרות מופשטות, נוצר ביקוש פתאומי דווקא לצורה הכי "רזה" של פועל שיש. פועל ללא זמן וללא גוף, הפעולה עצמה בטהרתה, בלי פריטי מידע מיותרים. התנא אינו רוצה לדון בפעולה שקרתה בעבר דווקא או תקרה בעתיד. גם לא מעניין אותו מי מבצע אותה, אני אתה או הוא, ואולי כולנו. לא רלוונטי! התנאים אינם עוסקים בסיפורי מעשיות שהיו, אלא מנסים לנבור בתוכם ולחשוף את העקרונות.
למטרה הזאת אין מתאימים משמות הפעולה. ואם אין די מאלו בשפת המקרא, אין דבר. נמציא.
הבה ניקח למשל את המצווה הראשונה בתורה – "פרו ורבו". במקרא הציווי מוצג בקיצור נמרץ, כזוג פעלים בזמן ציווי ובגוף נוכחים – קלאסי. אבל ציווי זה קצר וסתום, וכשמנסים לפרוט אותו למעשה, עולות מספר שאלות. כך, אחת השאלות המתבקשות העולות בנוגע למצוות "פרו ורבו" היא כמה ילדים יש להביא כדי לקיים אותה. בנושא הזה נאמר במשנה (יבמות ו, ו) כך: "לא ייבטל אדם מפרייה ורבייה אלא אם כן יש לו בנים". חז"ל לא השתמשו במונח "פרו ורבו" אלא חידשו שמות פעולה שלא שערום אבותיהם לטובת העניין – "פרייה ורבייה". כך גם בהמשך המשנה – "האיש מצווה על פרייה ורבייה אבל לא האישה". פרייה ורבייה הם מונחים נטולי זמן ונטולי גוף, וזה בדיוק מה שנדרש בהקשר הזה. הציווי עצמו כבר קיים בתורה שבכתב, חז"ל אינם מצווים שוב. הם מנסים לדון בציווי לאחר שהוא כבר ניתן, ולצורך זה הם אינם יכולים להשתמש בו עצמו. נסו אתם במקומם לנסח את המשניות המצוינות לעיל ללא שימוש בשמות פעולה. נראה אתכם.
רגע רגע רגע... האומנם אין חלופות לשמות הפעולה?
נראה אתכם? אני מניח שיש ביניכם כמה גיבורי חיל שלא וויתרו לי ולקחו את האתגר על עצמם, להמיר את המשפטים דלעיל לנטולי שמות פעולה. ואלו הן ההצעות שלכם:
משפט שבו שם פעולה | משפט שבו שם פועל | משפט שבו פסוקית |
לא ייבטל אדם מפרייה ורבייה אלא אם כן יש לו בנים. | לא ייבטל אדם מלפרות ומלרבות אלא אם כן יש לו בנים. | לא ייבטל אדם ממצוות "פרו ורבו" אלא אם כן יש לו בנים. |
האיש מצווה על פרייה ורבייה אבל לא האישה. | האיש מצווה לפרות ולרבות אבל לא האישה. | האיש מצווה על "פרו ורבו" אבל לא האישה. |
רוצה לומר: יכולתם, רבותינו, להסתדר גם ללא שמות פעולה. אמת היא שאתם דנים בפעולה מופשטת, שאינה כבולה לגוף ולזמן, אבל מה אתם חושבים, שאתם הראשונים? אנשי התנ"ך קדמו לכם, וחשבו גם חשבו על פטנט רלוונטי. הצורך בצורה פועלית נטולת גוף וזמן הוא עתיק יומין, ויש שתי דרכים עתיקות לפתור אותו:
- שמות פועל. שם פועל – הצורות הפועליות הפותחות בל' – כגון ללכת, לשמור, לפרות ולרבות – נפוצות בתנ"ך עד מאוד. לצידן, קיימת בתנ"ך לא מעט עוד צורה פועלית נייטרלית, שבימינו כמעט שאינה משמשת – צורת המקור (לכת, שָמור, פרֹה ורבֹה).
- פסוקית. המילית ש, ובמקרא אשר, יוצרת במשפט מספר רבדים, המדורגים לפי חשיבותם, והופכת אותו למשפט מורכב. זה מאפשר לכותב להשתמש בצורות פועליות מלאות, הכוללות גוף וזמן, אך להציב אותן בתוך הפסוקית וכך להימנע מלשעבד את המשפט כולו לגוף ולזמן שלהן. בחבורה של אשר נמצאות גם מילים כמו כי, אם, לו ועוד. המקרא עושה בשיטה הזאת שימוש נרחב פחות, אך קיים בהחלט.
אם כן, מה הועילו חכמים בתקנתם? הצורך שלהם בשפה מופשטת מובן, אבל הפתרון היה מצוי בהישג ידם. מדוע פיתחו חז"ל את שמות הפעולה במקום לפעול בשדה הקיים זה מכבר של שמות הפועל והפסוקיות?
בנוגע לפסוקיות התשובה ברורה: פסוקיות מאריכות ומסרבלות את השפה. השימוש במשפטים הבנויים קומות על קומות הוא טרחני ומציק, וכל אוהב קיצור ונקיות דעת ירחק ממנו בכל מקום שאין הכרח בדבר. אבל שמות פועל! יצירה נפלאה שכזו. מה ראו חז"ל להפנות להם עורף, וללכת לחצוב להם שמות פעולה?
השאלה הזאת דורשת מאיתנו לעשות צעד נוסף בהבנת מהותם של שמות הפעולה.
שמות הפעולה - פוחלצים בפעולה
לאמיתו של דבר, ההבדל המהותי בין שמות פעולה לשמות פועל הוא חלק הדיבור שלהן.
שם הפועל אומנם השיל מעליו את משא הגוף והזמן והפך לישות מופשטת המרחפת מעל לכול וכוללת את הכול, אבל בתעודת הזהות שלו עדיין כתוב: פועל. שם הפועל יושב על הגדר שבין פעלים לשמות ומנדנד את רגליו כמצפצף על כל החלוקה הזאת – אבל כשהוא נופל מן הגדר זה מיד לצד אחד: לצד הפועל.
שמות הפעולה לעומת זאת הם שעטנז גמור ומוצהר: מבחינת המשמעות, הם פעלים. מבחינת חלק הדיבור – שמות עצם.
שמות הפעולה הם המצאה גאונית, אחת ההמצאות הגאוניות ביותר שצצו בשפה מאז ומעולם. יוצרי שמות הפעולה הראשונים עשו מעשה לשוני מרחיק לכת: הם העזו להתבונן בפעולות, בהתרחשויות, בעלילות כל מה שיש בעולם – ולהקפיא אותן לכדי שמות עצם. זהו הבדל תפיסתי דק ואמיץ, שעשוי להראות שולי אבל הוא אינו כזה כלל וכלל. איך אפשר לקחת תהליך מתמשך ולהציג אותו כשם עצם סטטי? איך ניתן לקחת פועל, אורגניזם שאין חי ממנו בשפה, ולפחלץ אותו לכדי שם פעולה יבשושי?
ובאמת, בתקופת התנ"ך שבה שמות פעולה לא היו חזון נפרץ – באיזה הקשר אנו כן מוצאים שפע של שמות פעולה? כפי שציינו קודם – בשמות הרגשות. כעס, פחד, אהבה, חמלה – כל אלו, שמבחינת המשמעות הם שמות פעולה לכל דבר ועניין (גם אם לא מבחינת משקלי שמות הפעולה, שכאמור התקבעו בימי חז"ל), קיימים בתנ"ך בשפע, ואולי הסיבה לכך היא שרגש יחסית קל לתפוס כשם עצם. הרגש הוא חוויה, לא תנועה, הממוקמת בלב, והרבה יותר פשוט לשים עליו את האצבע ולומר: הנה. לעומת זאת, שם פעולה כמו שליחה דורש קפיצה מחשבתית הרבה יותר גדולה. מדוע שלתהליך המתמשך של המסירה והמשלוח יינתן שם? אפשר לספר על זה ואנשים יבינו בקלות על מה מדובר, אבל להציב את אירוע השליחה בקטיגוריה אחת עם כסא, שולחן, אריה ואדמה – זה כבר די מפתיע.
ובכל זאת, בימי חז"ל הקו הזה נחצה. מאות פעלים יצרו לעצמם וריאציה שהיא שם עצם. כשמבינים שזוהי ההתרחשות ואין בלתה, אפשר פתאום לתפוס כמה ישויות שפתיות מתאפשרות רק הודות לשמות פעולה.
שמות הפעולה - שחקני נשמה במשחק החריזה
תקופת הראשונים (הקרויה גם תקופת ימי הביניים) התאפיינה בפריחתם של טקסטים מז'אנר חדש: פיוטים. חכמי ספרד ובעקבותיהם גם חכמי אשכנז ושאר תפוצות ישראל, החלו ליצור שירים מדויקים, הכוללים משקל וחריזה, לצרכים שונים: סליחות, שבחים, יוצרות, ואפילו שירי יין ואהבה. תוך עדי יצירת הפיוטים נדרשו לפייטנים לא פעם מילים שלא היו עדיין, וכך הפך מוסד הפייטנות לבית חרושת למילים חדשות.
שמות הפעולה ראו אז תקופת זוהר שנייה, מפני שהם היו כל מה שפייטן יכול לחלום עליו. קודם כל, היה קל מאוד ליצור אותם. חז"ל כבר תבנתו אותם באופן די עקבי, ונותר רק להשלים את המלאכה בנוגע לפעלים שעדיין לא זכו משום מה לשם פעולה משלהם – למשל פעלים שלא היו בשימוש בתקופת חז"ל.
היתרון השני של שמות הפעולה היה שקל יחסית לקוראים להבין אותם, גם אם הם חדשים מקרוב באו. משקלי שמות הפעולה הפכו את משמעות המילים שנוצרו במשקלים האלו לשקופות. אפילו משקלי שמות הפעולה שנוצרו בימי הביניים, התקטלות והיקטלות, לא עוררו בעיות מיוחדות בשל דמיונם הרב לפועל המקורי שלהם ובשל העובדה שסיומת וּת הייתה קיימת וציינה עצמים מופשטים על פי רוב.
יתרון שלישי ומכריע של שמות הפעולה היה האפקטיביות הרבה שלהם לצורכי חריזה. כל אחד ממשקלי שמות הפעולה כלל מאות מילים, שכולם באותה תבנית – אוצר של ממש עבור חרזן. יותר מזה – רוב משקלי שמות הפעולה מסתיימים בתנועה ָה (משקלי קטילה, הקטלה וקטלה). מה שאומר שכל אוצר המילים הענק הזה מתבזר על 22 הברות מסיימות ותו לא – אה, בה, גה דה, וכולי.
מסיבה זו אנו נמצא את שמות הפעולה מככבים בלי גבול בסופי שורות (ויותר מכך, בסופי בתים) בפיוטים הקדמונים – שמות פעולה ישנים וחדשים גם יחד. אין אפלייה:
דוגמה מתוך שירי מוצאי שבת: במוצאי יום מנוחה / המצא לעמך רווחה / שלח תשבי לנאנחה / ונס יגון ואנחה.
דוגמה מתוך הסליחות לשני וחמישי: אזון תחן והקשב עתירה / אף שכך וכלה עברה / באים לחלותך בנפש מרה / בשמך הגדול ימצאו עזרה (המילה עתירה היא חידוש של הפייטנים).
דוגמה מתוך שיר השבת "יום זה לישראל" של האר"י הקדוש: המילה החותמת כל בית מסתיימת בהברת חה: שבת מנוחה. משאת וארוחה. יסיר אנחה. השקט ובטחה. מנחה מרקחה. קיים הבטחה. ברוב הצלחה. רווח והנחה. אור ושמחה. זמר ושבחה. תביא רווחה. תמיד הזריחה.
קיצורם של דברים, עולם הפייטנות היווה קרקע פורייה לצמיחתם של שמות פעולה חדשים, ואלו תרמו לאקולוגיה של עולם הפייטנות לא פחות משהוא תרם ליצירתם.
העברית החדשה: שמות הפעולה מתמצקים
כאמור, בתקופת המקרא שמות הפעולה לא היו חזון נפרץ, ואילו בתקופת חז"ל ובימי הביניים הם עסקו בהתבססות ובהתברגות בשפה. בעברית החדשה המהלך הושלם, ושמות הפעולה כבר מלווים אוטומטית כל פועל חדש שמצטרף לשפה.
דווקא בתקופה הזאת, שבה שמות הפעולה נעשו כביכול מובנים מאליהם, בא לידי ביטוי במיוחד השלב הבא, המפתיע, בהיסטוריה שלהם – שלב ההתמצקות: שמות פעולה רבים החלו לקבל משמעויות נוספות ולהצביע לא רק על פעולות אלא גם על עצמים, מופשטים וגשמיים.
כך, שירה אינה רק הפקת מילים מהפה במנגינה אלא גם ז'אנר ספרותי. סיפור אינו רק פעולת הצגת העלילה, אלא גם העלילה עצמה. נגיעה איננה רק פעולת ההשקה בין דברים, אלא גם חוסר אובייקטיביות. חתימה איננה רק פעולת הקשקוש, אלא גם הקשקוש עצמו, התוצר. הצהרה איננה רק פעולת ההצהרה אלא גם הטופס שעל גביו מצהירים.
התופעה הייתה קיימת גם אצל חז"ל, אבל במידה פחותה יותר. גם חז"ל חידשו שמות עצם רגילים במשקלי שמות הפעולה, אבל שמות הפעולה שנוצרו בתקופתם כמעט מעולם לא קיבלו משמעות נוספת. בסך הכול נמשכה אצלם הנורמה התנכ"ית שלפיה משקלי שמות הפעולה אינם מיוחדים דווקא לפעולות.
בעברית החדשה, לעומת זאת, נוצר סחף ממשי של פוליסמיה בקרב שמות הפעולה. זו הפכה לנורמה, ששם פעולה יישא על גבו שתי משמעויות לפחות.
מדוע שומת פעולה נושאים משמעויות רבות?
שמות הפעולה הם אולי האווריריים וההיוליים ביותר שבשמות העצם. כל גינוניהם גינוני שמות עצם, אבל בנשמתם הם פעלים.
סוג היצורים הזה הוא הסוג שמסונג'ר הכי הרבה להשלמת פערים בשפה.
דמיינו לעצמכם את מפעל שמות העצם: מפעל ענק, שבו חובטים, כותשים, מרדדים ויוצקים, חותכים ומרתכים, ובסוף התהליך באים לעולם מילים חדשות – שמות עצם חדשים.
מפעל שמות העצם הוא מפעל ענק, גדול פי כמה ממפעל הפעלים. כל השפות, ובכללן עברית, מכילות רבה יותר שמות עצם מאשר פעלים – ככה העולם בנוי: יש יותר דברים בעולם מאשר מאורעות שקורים להם.
הלקוחות של מפעל שמות העצם הם בני האדם: עולמם הוא דינמי, וכל הזמן הם יוצרים עצמים חדשים, או מבחינים בכאלה. בכל מקרה כזה, מפעל שמות העצם נדרש לייצר שם עצם חדש – מילה חדשה לשימוש מיידי.
העומסים על מפעל שמות העצם הם גדולים. הוא נדרש לעמוד במכסה כמעט בלתי אפשרית של מילים חדשות. ולא כל כך ליצור מילים חדשות: בני האדם נוטים להיות חשדניים כלפי מילים חדשות. הם שופטים אותן בעין ביקורתית מאוד, ולא ממהרים לקבל אותן לשפתם. קחו למשל את האגף האקדמי של מפעל שמות העצם, המכונה "האקדמיה ללשון העברית". האקדמיה ללשון עברית היא גוף סופר מקצועי, מיומן, ותתפלאו לשמוע – גם די עדכני וקשוב לציבור. ואפילו כך, אחוז המילים שהוא מציע שמתקבלות בציבור הוא נמוך מאוד.
המצב גרוע אף יותר בנוגע למילים שמאחוריהן עומד אזרח פשוט. בכל רגע נתון, מומצאות עשרות מילים על ידי דוברי עברית בכל רחבי העולם. רובן מבהיקות לרגע עם הולדתן, ומיד נופלות בתהום הנשייה.
בקיצור, מפעל שמות העצם נתון בין הפטיש לסדן: מחד גיסא תובעים ממנו לייצר מילים חדשות, והרבה. מאידך גיסא, אם הוא מייצר מילים חדשות, איש אינו רוצה אותן. למרבה המזל עלו במפעל על טריק גאוני: פוליסמיה.
פוליסמיה היא מצב שבו למילה אחת יש מספר משמעויות אפשריות, המשתנות על פי ההקשר. לדוגמה: המילה "רציני" משמעותה בדרך כלל "לא מתלוצץ". אבל כאשר אנו אומרים "החברה נקלעה למשבר רציני" כוונת המונח היא מעט שונה: משבר רציני הוא משבר חמור. שתי המשמעויות הללו של "רציני" אינן רחוקות כל כך זו מזו, ובכל זאת מדובר במשמעויות נפרדות. ככלות הכול, אני יכול לומר "הוא אדם שאינו מתלוצץ", אבל לא "החברה נקלעה למשבר שאינו מתלוצץ".
איננו שמים לב לכך, אבל רוב החידושים בשדה המילים בכלל ובשדה שמות העצם בפרט זה בכלל לא מילים חדשות. מה שמתפתח בתנופה הרבה יותר גדולה הוא עושר המשמעויות של מילים קיימות. נכון לכתיבת שורות אלה, רווחת בסלנג משמעות חדשה למילה "אש": מאוד. למשל: כואב לי אש. אני רוצה אש להגיע למפגש.
אם כן, במקום לייצר מילים, מפעל שמות העצם עוסק בעיקר בסינג'ורים: מילה פלונית תוסיף לעצמה משמעות כזו, ומילה אלמונית תייצג מעתה משמעות אחרת. והעניין הוא, שלא כל המילים נענות לסינג'ורים האלה בקלות. קחו למשל מילה כמו "יהדות". איני רואה איך בעתיד הנראה לעין היא מקבלת משמעות נוספת (אם כי הכול ייתכן כמובן).
שמות הפעולה, לעומת זאת, הם מסונג'רים קלסיים. מדוע?
כאמור, מדובר בשמות עצם מבחינה דקדוקית, אך בפעלים מבחינה מהותית. במפעל שמות העצם הם נתפסים כבטלנים. שמות עצם קיימים, שמביעים (מנקודת מבטו של שם עצם ממוצע) כמעט כלום. תבינו: שמות עצם רגילים מבטאים משמעות ברורה ומוצקה. הם נמצאים וניתן לשים עליהם את האצבע ולחשוב עליהם כעל "דברים". שמות הפעולה הם טריקיים – הרבה יותר קשה לתפוס "הליכה". "הליכה" היא בעצם "הלך" רק בלי הגוף ובלי הזמן. משהו מופשט לחלוטין, מלאכותי ומעורר הסתייגות.
לכן, אם יש עצם חדש שנדרש לשם, מילות הפעולה שבאזור הן המועמדות הראשונות. כך קיבלה המילה "אריזה" כשם פעולה את משמעותה כ"אריזה", עטיפה חיצונית. דובר העברית המצוי חיפש מילה לתאר בה את העטיפה של הבמבה, והמילה "אריזה" פשוט הייתה שם בסביבה, עם משמעות לא לגמרי ברורה. מה יותר פשוט מלסנג'ר אותה למשמעות קונקרטית ונדרשת הרבה יותר?
לפעמים התהליך אפילו פשוט יותר. השמטת מילים: "הציוד המשמש להגברת השמע באירועים" הפך ל"ציוד הגברה" ומשם הדרך קצרה ל"ג'וני יביא את ההגברה". בדומה לכך, לפעולות רבות יש תוצר – והתוצר מקבל את שמה של הפעולה. כך אירע לחתימה, לרשימה ולסיפור.
כל זה, מבלי להזכיר ששמות הפעולה עצמם, מעצם הזיקה העמוקה שיש להם לפעלים המקוריים שלהם, נעשים בעלי משמעויות נוספות ככל שהפועל שלהם מרחיב את גבולותיו. ביום שבו קיבל הפועל "חפר" את המשמעות "דיבר לאין קץ על נושא מסוים למורת רוחה של הסביבה", קיבלה המילה "חפירה" את המשמעות "דיבור לאין קץ על נושא מסוים למורת רוחה של הסביבה". הזיקה הזאת קורה רק לשמות הפעולה, לא לשמות עצם אחרים מאותו שורש. לצורך העניין, ככל הידוע לי המילה "מחפרון" היא עדיין רק מחפרון, למרות שאולי יבוא יום והיא תקבל גם את המשמעות של אדם שמרבה באופן קיצוני לדבר על נושאים מסוימים למורת רוחה של סביבתו.
מכל הסיבות הללו, ואולי מסיבות נוספות, שמות הפעולה הפכו לתמנונים רבי משמעויות, וחדרו לחלקים נרחבים של העברית. הם נעשו חיוניים לשפה העברית לא רק כשמות פעולה, אלא גם כשמות עצם שונים לכל דבר ועניין ועל כך נתונה להם תודתנו העמוקה.
סיכום ביניים
עד עתה עמדנו על מקורם של שמות הפעולה ועל ההיסטוריה שלהם. גילינו ששמות הפעולה נכנסו להילוך גבוה בימי חז"ל, ומאז מעמדם ותפוצתם רק נסקו והלכו. הבננו את הצורך בהם: עולם האפשרויות הבלתי מוגבלות של חשיבה וניסוח שנפתח בפנינו כשאנחנו מתייחסים לפעלים כשמות עצם, הבונוס הנחמד של מילים נוחות לחריזה, וגם גיוס נרחב של שמות פעולה לתפקידי שמות עצם במשרה מלאה עם התפתחות העברית החדשה.
כעת הגיע הזמן לדון בשימוש הנכון בשמות הפעולה בכתיבה שלנו: האם, כמה, והיכן.
המלצות לשימוש נכון בשמות פעולה
כלל האצבע בנוגע לשימוש בשמות פעולה בכתיבה הוא: כמה שפחות. השתמשו בשמות פעולה רק כשבאמת צריך אותם: כשאי אפשר לנסח את המשפט בלעדיהם, כשהשימוש בהם מבטא ניואנס שרק הם מביעים, או כשהם פשוט עוזרים לנו לקצר.
בכל מקרה אחר, פעלים עדיפים – אפילו שמות פועל. יש לכך יותר מסיבה אחת.
שמות פעולה כסמל סטטוס: אל תשתפו איתם פעולה
בעברית בת זמננו לראשונה בהיסטוריה, נעשה השימוש בשמות הפעולה נפוץ יותר מדי. דוברי עברית רבים קלטו אינטואיטיבית שמדובר במשפחת מילים בעלת תחכום יחסי, והחלו משתמשים בהם על כל צעד ושעל, כדי להפגין את חוכמתם. התהליך דומה מאוד לשימוש הנרחב שעושים רבים כיום במילים לועזיות, או – אם להיות מעט בוטה – לדרך שבה כלבים מסמנים טריטוריה. באופן תת מודע, אנשים מסוימים מנסים לשדר באמצעות שפתם את ההשתייכות החברתית שלהם, ובכך מאותתים לזולתם מי הם ומביאים אותו לתהות האם הוא ראוי לשוחח עימם.
בטבלה שלפניכם תוכלו לראות מספר משפטים בשפה המתחכמת, לעומת אותו תוכן עצמו בשפה הרגילה. שימו לב לתפקידם המכריע של שמות הפעולה בכל המשפטים.
שפה מתחכמת | שפה פשוטה |
הפחתת המיסים תהיה מבורכת. | כדאי להפחית את המיסים. |
אני תומכת בהגדלת קצבאות הילדים. | לדעתי המדינה צריכה להגדיל את קצבאות הילדים. |
הבטחת המנכ"ל החדש שתחת הנהגתו החברה תקיים בדיקת היתכנות לשילוב שוויוני של נכים בצמרת ההנהלה, לא קויימה. | המנכ"ל החדש הבטיח שכשהוא ינהיג את החברה הוא יבדוק אם יש אפשרות לשלב נכים בצמרת ההנהלה. הוא לא קיים את הבטחתו. |
בעברית בת ימינו, במיוחד זו המשפטית וזו האקדמית, שמות פעולה הפכו להיות בררת המחדל. הם משמשים שם תחת כל עץ רענן, גם במקומות שאין בהם צורך. גם אם ברור מן המשפט מיהו מבצע הפעולה, הדובר המתוחכם יעדיף לנתק בין המבצע לפעולה. אין בדבר שום תועלת מבחינת המשמעות שהמשפטים מביעים. משפטים אינם נעשים חכמים יותר בגלל שממירים את הפעלים שבהם לשמות פעולה. הרווח היחיד לדובר הוא תחושתו החמימה שהוא עושה בעברית שימוש נאור ומלומד, ושמונים אחוז מן האוכלוסייה אינם בליגה שלו.
ובכן רבותיי, האמת המרה היא כזאת: שמות הפעולה אכן הופכים את הטקסטים שאתם מפיקים למובנים פחות בקלות, אבל בכך זה מסתיים. הם מובנים פחות בקלות. זה הכול. שום הערכה, הערצה או אהדה לא מחכה לכם מעבר לפינה. אם אתם רוצים להקשות על אנשים לפענח מה שכתבתם, אתם בדרך הנכונה. אם אתם רוצים שרק בני עלייה ייהנו מפירות חוכמתכם – איחוליי, הצלחתם. על רוב האוכלוסייה, שמות הפעולה אכן יפילו תרדמת עמוקה.
לעומת זאת, אם חשוב לכם להנחיל את הידע שלכם הלאה, בערו את שמות הפעולה מן הטקסטים שלכם כמו חמץ בערב פסח.
שמות הפעולה הם אולי סוג המילים המשמים ביותר שבנמצא. כאשר ניתקנו את הפעולה מן הזמן שבו היא התרחשה ומן הגוף שביצע אותה נותרנו עם לוגיקה מזוקקת של פעולות ביד, שיש לה שימושים לא מעטים אבל למוח האנושי נדרש מאמץ כדי לפענח אותה. עניין של שברירי שנייה, אבל בעבודת המוח זה לא מעט. שם פעולה אחד פה ואחד שם זה עוד בסדר, אבל כשעוד ועוד שמות פעולה מצטברים, הטקסט נעשה מטושטש ולא ידידותי כלל.
שמות פעולה ככלי לסימום הקוראים
אחת הבעיות הספציפיות שמעוררים שמות פעולה נובעת מיתרונם הגדול.
שם הפעולה מאפשר לנו לדבר על הפעולה מבלי לציין במי אנו מתמקדים – במבצע הפעולה או במקבל הפעולה. זה משחרר אותנו, הכותבים ופותח עבורנו את האופציה לנסח משפטים עמומים שאינם מתייחסים לאף אדם. הפעולה במרכז.
לפעמים נעשה בפיצ'ר הזה שימוש מכוון, שלא לומר זדוני. דוגמה שאינה רחוקה מן המציאות:
כשההנהגה המדינית שרויה בעיצומו של תהליך שלום, פיגוע דקירה עשוי להעיב על המורל הלאומי. על כן, עיתון בעל דעות יוניות איתנות, עשוי לדווח על האירוע בעזרת שם פעולה. במקום: "מחבל דקר נערה ליד הקניון", הוא ידווח על "אירוע דקירה בקניון", וישאיר למרפרפי הכותרות את התהיות מי הדוקר, את מי דקר, ומאלו מניעים דקר.
כמובן, שימוש בשמות פעולה לצורכי טשטוש אינו נחלת צד פוליטי ספציפי. לחברי כנסת מן הצד הניצי של המפה הפוליטית קל יותר לתבוע "סיפוח של שטחי יהודה ושומרון" מאשר לומר חד וחלק: "בואו נספח את יהודה ושומרון". בדומה לכך, "מחר תתקיים שביתת בתי הספר" הוא דיווח מעודן על פעילות תקיפה קצת יותר: "בתי הספר ישבתו מחר".
שמות הפעולה מרככים איכשהו את המסר גם בהקשרים דרמטיים פחות: הייתה לי התפרצות" זה קצת יותר מנותק, קצת פחות לוקח אחריות, מאשר האמת הפשוטה "התפרצתי". תארו לעצמכם שבווידוי של יום כיפור היינו אומרים במקום "אשמנו, בגדנו, גזלנו" כך: "הייתה לנו אשמה, הייתה לנו בגידה, הייתה לנו גזילה". מסופקתני אם מניסוח המעקפים הזה היה יוצא משהו.
שמות פעולה כמתכון לחוסר הבנה
עניין העמימות של שמות הפעולה מביא בכנפיו לא רק אפשרות לטשטש, אלא גם טעויות בהבנה.
קחו, למשל, את המשפט הזה:
הפרת ההסכם פגעה בח"כ ברבורסקי באופן אנוש.
איך אתם מבינים את המשפט? האם ח"כ ברבורסקי היה הצד הנפגע בהסכם, זה שהבטיחו לו משהו והפרו, ומכך הוא נפגע – או שמא ח"כ ברבורסקי הוא זה שהפר את ההסכם, ומעמדו הציבורי נפגע מכך באופן אנוש? אמור לי מה הפרשנות שלך ואומר לך מי אתה, יכול להיות, אבל זה אינו מצב תקין. המשפט הזה משתמע לשתי פנים, ועל מנת להבין אותו נזדקק להקשר. אבל כותב טוב אינו משאיר את קוראו לרחמי ההקשר. כותב טוב דואג שבכל רגע נתון הקורא יוכל להתמצא בטקסט. דו המשמעות של שמות פעולה היא מובנית והיא נחמדה בשביל חידודי לשון אך לא לכתיבה יומיומית.
אמת היא שבעיית הדו משמעות ניתנת לפתרון גם אם נותיר את שם הפעולה על כנו. בסך הכול, יש לשכלל את הניסוח:
אם כוונתכם שח"כ ברבורסקי הפר את ההסכם, כתבו:
"הפרת ההסכם בידי ח"כ ברבורסקי פגעה בו באופן אנוש".
אם כוונתכם שההסכם עם ח"כ ברבורסקי הופר, כתבו:
"הפרת ההסכם שנעשה עם ח"כ ברבורסקי פגעה בו באופן אנוש".
מה שנכון – עם כאלה ידידים, מי צריך אויבים. אם ממילא מסגירים בסוף את מבצע הפעולה, האם לא עדיף לכתוב כבר "ח"כ ברבורסקי נפגע באופן אנוש מכיוון שהפר את ההסכם"?…
המלצות קצרות לכותבים
- כשעומדת לפניכם ברירה, העדיפו שמות פועל על פני שמות פעולה. טוב משניהם – פועל אמיתי. לעתים קרובות, עדיף משפט מורכב ובו מספר פעלים על פני משפט פשוט הכולל שם פעולה.
- אם השתמשתם בשם פעולה, פקחו עין שהוא אינו גורם לדו משמעות. אם כן, שפצו את המשפט כך שדו המשמעות תיעלם.
- אל תתחבאו מאחורי שמלתו של כל שם פעולה מזדמן כדי לכתוב בעדינות באופן כללי. השתמשו בטריק הזה רק כשאתם באמת מעוניינים להתחבא.
- אם אתם מעוניינים להדגיש את עצם הפעולה ולהסיר את הפוקוס מן האנשים שבסביבה, שם פעולה הוא אפשרות מתקבלת על הדעת.
שם פעולה הוא שם עצם המציין פעולה. למשל, שם הפעולה של הפועל "שלח" הוא "שליחה", כי מי ששולח מבצע פעולת שליחה.
יש שתי דרכים. או באמצעות הפועל שקשור לשם הפעולה, או באמצעות טבלת משקלי שמות הפעולה.
יש שתי דרכים: באמצעות הוספת המילה "פעולת" לפני מילים שונות, ובאמצעות היכרות עם משקלי שמות הפעולה.
לבגרות צריך לדעת לזהות שמות פעולה בתוך טקסט, לזהות בניינים של שמות פעולה, להבחין בפערים בין בניין הפועל לבניין שם הפעולה המתאים לו, ולזהות מתי שם הפעולה מציין פעולה ומתי הוא מציין שם עצם. הכול מוסבר במאמר הזה.
הגבולות מטושטשים. בפועל, מדובר על שבעה שמות פעולה בולטים.
שאלה מצוינת. הסיבה העיקרית היא כדי לאפשר לנו לדבר על פעולות כעל עצמים. פירוט במאמר.
שמות הפעולה החלו להיווצר בעברית באופן סדיר קר בימי חז"ל, ומאז רק הלכו והתמסדו.
לא! רק כשאין ברירה. לפעמים צריך, אבל באופן כללי שמות פעולה הם מילים בעייתיות.
