בכל ספריו של מיכאל אנדה, סופר הילדים הגרמני, מורגשת חיבתו לעולמות הדמיון החופשי, עולמות האגדות שהכול אפשרי בהם.
אולם "הסיפור שאינו נגמר", מן הבחינה הזו, הוא הפסגה.
בסטיאן בלתאזר בוקס, ילד שאינו מקובל בחברה וחייו קשים, מוצא ספר בחנות, ספר שעל כריכתו השם "הסיפור שאינו נגמר". הספר מגיע לידיו של בסטיאן, ובהשתלשלות האירועים הוא מוצא עצמו בעליית גג נטושה, מתחיל לקרוא בו.
ככל שחולף הזמן, שוקע בסטיאן בספר, יחד עם דמותו של אטוריו, השלוח להציל את ממלכת פנטסיה.
בסטיאן שוקע בספר המלא ביצורי אגדה, והולך ומזהה עם אטוריו, הגיבור. כך נע הסיפור כל הזמן בין המציאות של ילד בודד בעליית גג ביום גשם סוער, כשהלילה יורד, לבין עולמות הקסם של הדמיון המתגלגלים בתוך הספר.
גם בכך די על מנת לעורר מחשבות – מהו בעצם דמיון, ומה ההבדל בינו לבין מציאות. אבל בנקודה זו נעשה מפנה מפתיע בסיפור. בהגיעו לפני מלכת פנטסיה, מוצא עצמו בסטיאן נדרש – ה ו א ע צ מ ו – להעניק לה שם, ובכך להיות הגואל והמושיע של פנטסיה.
הוא עושה זאת, ובזאת נכנס לתוך הספר. מרגע זה ואילך אין הספר נע בין עליית הגג לבין ממלכת פנטסיה. הכל מתרחש בפנטסיה. בסטיאן נכנס לעולם שהכל אפשרי בו, הוא השולט, פנטסיה היא בעצם כל מה שהוא מדמיין: מהיות קורא, הוא הופך להיות היוצר עצמו. הוא בורא בריות, מעניק מתנות, עונה למשאלות, מפני שהוא הכל.
חלקו השלישי של הסיפור, הוא אולי החלק העמוק ביותר בספר. בחלק זה מוצא עצמו בסטיאן מול שוקת שבורה. ריקנות משמימה אופפת את חייו, כל שרצה קיים, ומה שרצה, מסתבר, אינו בר-טעם. הוא קץ בחייו ומגיע למקומות נידחים ושכוחים בפנטסיה, מקומות נוראים אפשר לומר. הוא פוגש בחוסר התכלית שבכל מעשיו עין בעין, וליבו נעשה יבש והולך. תזכר בייחוד עיר הקיסרים שעבר זמנם, בה יושבים אנשים שמלכו בפנטסיה בעבר ומרכיבים אלפי ורבבות אותיות למילים ומשפטים, כך שמעשה מכונה הם יוצרים את כל הסיפורים והדמיונות שבעולם, כביכול.
ואז בא תהליך הריפוי השיקום וההתפכחות של בסטיאן משכרונו ויוהרתו. בסופו של דבר, הוא שב אל מציאות חייו עם משב של תקווה ומחשבות חדשות.
זהו ספר העשוי לעורר הרהורים הרבה. אינני סבור שניתן לכנותו ספר פנטזיה במובן הרגיל של המילה, מפני שהוא מציאותי מאד, ומהלך בדיוק בקו הדק שבין החיים לדמיונות שאותם אנו אכן מנהלים כרצוננו. הספר חודר לאושיות יכולת הדמיון של האדם והופך בה והופך בה, ומשחק איתה, וקופץ לתוכה, ונמוג בתוכה וניעור ממנה וזועם עליה, ומודה בה ומה לא…
הספר חידש אצלי, לאחר שקראתי אותו, מחשבות על האין-סוף שאליו יכול אני להגיע בדמיוני, ועל מקומו וגבולותיו של הדמיון בחיי, ואני יכול לומר שבכך שינה אותי לא-מעט.
ראויים לציון שני אפקטים מקוריים בצורתו החיצונית של הספר. ראשית, הוא עשוי בשני צבעי אותיות, האחד מיועד לתיאור המציאות, והשני לתיאורה של מדינת פנטסיה. מלבד זאת, האותיות הפותחות את הפרקים הריהן על פי סדר הא-ב. שני אלו נותנים לספר מעין הדרה ומסגרת נאה
