איורים הם תוספת הכרחית לספרי ילדים. כיום כמעט שלא תמצאו ספר ילדים נטול איורים. אם אתם כותבים ספר ילדים, איש המקצוע החשוב ביותר שאתם זקוקים לו, בפער משמעותי מהשאר, הוא המאייר.
איורים > מילים. בפער.
ככל שהספר נועד לילדים קטנים יותר, כך היחס בין המלל לאיורים צריך להיות גבוה יותר- לטובת האיורים. כלומר, הרבה איור, מעט טקסט. למעשה, לא ראיתי מעולם שילד התלונן על עודף איורים בסיפור, גם אם גילו מעל שמונה… לדעתי האישית, ספר שמכיל מאה מילים בעמוד + איור הוא יצור כלאיים שקשה לעיכול. זה יותר מידיי מלל על מעט מידיי איורים, וזה פחות עובד.
לא נעים לומר, אולי אפילו מעליב, אבל יש מצב שתפקידו העיקרי של כותב ספר ילדים מוצלח הוא לצוות לעצמו מאייר טוב ולשלם לו. בעצם, לא רק לשלם – גם לתכנן איתו את האיורים, כפי שנסביר מייד.
כן, יש מקרים שבהם האיורים הופכים להיות השוס של הספר ומה שהופך אותו לרב מכר. אתם צריכים לקוות שזה יקרה לכם. גם אם זה אומר שהתרומה שלכם לספר ("אני כתבתי אותו!") תועמד בצל, לא נורא. ליצירה זה עשה טוב וזה מה שחשוב.
3 דוגמאות לאיור יצירתי של ספרי ילדים
תשקיעו הרבה מחשבה בשאלה מה יופיע באיורים. האיורים יכולים להמחיש את המסופר, אבל יכולים לעשות גם הרבה יותר מזה: לספק כל מיני פרטים חדשים ומשעשעים ואפילו לבנות מסביב לספר עולם שלם ועצמאי. דוגמה קלסית לזה הוא הספר "האריה הרעמתן והג'ירפה גם" של דוב אלבוים. מאייר הספר, דייוויד הול, יצר מסביב לספר עיר שלמה שבה חיים בעלי חיים מואנשים, ההולכים ברחוב, מתפעלים עסקים, ו – ממש כמו בני אדם.
דוגמה נוספת היא כל הספרים שאייר יוסי אבולעפיה. כשיוסי אבולעפיה מאייר, הוא מוסיף פרטים רבים בסיטואציה, שהם בעצם סיפורים בפני עצמם. למשל, בספר "בוקר טוב גדליהו" מאת שלומית כהן-אסיף, כשאבולעפיה מצייר ילדה הולכת למכולת, הוא לא יצייר רק את הילדה ואת המוכר. לא. מבחינת אבולעפיה זאת הזדמנות להראות את הווי החיים במכולת מזווית שובבה ובלי שום קשר לעלילה המקורית של הסיפור. לכן, במכולת של יוסי תמצאו גם אדם המשלשל לכיסו ממתק כשהוא מתבונן לצדדים לוודא שאיש אינו שם לב (גנב, בקיצור), תמצאו חתול העוסק במרדף אחר עכבר סורר וחמוד, ואימא שהילד שלה פותח נגדה בקרב רחוב. אגב, האלמנטים האלה אינם מופיעים באיור בודד. הם חוזרים ונשנים גם באיורים הבאים, כך שנוצרות עלילות משנה של ממש, רק באיורים: הגנב מסתלק מן החנות וחיוך על פניו, החתול תופס את העכבר, האימא מושכת את הילדה ביד…
עוד דרך שבה האיורים יכולים להפוך למוקד עניין עצמאי היא לשבץ דמות קטנה וחביבה בכל אחד מן האיורים בספר. ילדים נהנים מאוד לחפש את הדמות הזאת ולעקוב אחריה, וזה מוסיף עניין לספר גם אם לא קשור אליו בכלל. הדוגמה הקלסית לטכניקה הזאת היא כמובן סדרת ספרי "איפה אפי".
כך תאיירו ספר ילדים נכון
בקיצור, האיורים אינם שם כדי לצאת ידי חובה. ילדים יכולים לדמיין את הסיפור יפה מאוד גם בלעדיהם, הם פשוט נהנים להסתכל בהם. לכן עודדו את המאייר להיות יצירתי ושופע ולהוסיף כמה שיותר פרטים ודמויות משנה, או תכננו את האיורים בעצמכם. העיקר, שהאיורים יקבעו ברכה לעצמם.
יש ספרי ילדים שבהם דווקא הסיפור הכתוב חסר, ובלי האיורים לא ניתן להבין אותו. דוגמה קיצונית היא ספרם של אורי אלון והמאייר מנחם הלברשטט "בשוק של ז'קרובאט". הספר הוא עיבוד חמוד לסיפור מן הגמרא על יוסף מוקיר שבת, אבל הטקסט שלו לא כתוב עד הסוף. בסוף הסיפור יוסף חותך את הדג ומוצא מרגלית, אבל ההתרחשות הזאת מופיעה רק בתמונות. המלל עצר לפני כן, ומסר לאיורים את מלוא הבמה.
גם הספר "עץ אבא" שכתבה דבורה בושארי ואייר גל שקדי מסתיים בציורים בלבד.
איור ספרי ילדים דורש לא רק ידע בציור אלא גם חשיבה יצירתית לגבי מה יופיע באיורים. קורטוב הומור לא יזיק. אפשר ורצוי שהאיורים יספקו מידע רב שאינו נמצא בטקסט, ואפילו מידע שאינו קשור כלל לעלילה.
לדעתי, בדרך כלל האיורים. אבל האיורים אינם צריכים להיות עבודה של המאייר בלבד, כשם שבנייןאינו נבנה בידי הפועלים בלבד. הסופר יכול להתמקם ליד המאייר כשותף בתכנון האיורים – ממש כמו אדריכל או מהנדס..
וואוו. זה לגמרי עניין של טעם. ובכל זאת, הנה כמה מאיירים שאני אישית אוהב:
מהוותיקים ביותר: יוסי אבולעפיה, דני קרמן, מישל קישקה, מושיק לין.
מהחדשים יותר: מנחם הלברשטט, רינת הופר, שי צ'רקה, גלעד סופר.
